Cable Car - רכבל

קיץ, וחם בחוץ. והחדשות די מחורבנות. אז בואו נעשה איזו הפסקת אסקפיזם קלה, ונצא לחופשה בהרים. לאיזה מקום קריר ויפה ושקט. בואו נחזור אל הרי האלפים.

It's summer, and hot out. And the news is pretty horrible, too. So let's take a nice escapist break, a mountain vacation. Somewhere cool and beautiful and quiet. Let's go back to the Alps.

זו לא גלויה עם סיפור. בחרתי אותה פשוט כי אהבתי את הצילום - תמיד יש משהו מרשים בצילומי שחור-לבן, וכאן, עם העלווה המטושטשת בקדמת התמונה והקווים האלה של הרכבל שחותכים את התמונה לפרוסות א-סימטריות, הרגשתי שזה מוצלח במיוחד.

This isn't a story-postcard. I just got it because I liked the photo - there's always something striking about black-and-white, and here, with the off-focus leaves in the foreground and the lines of the cable car asymmetrically slicing the image, it seems to work quite well.

צד קדמי:

Front:

מצאתי את הגלויה הזו במקום אחר ברשת (שם יש מסר בצד האחורי, אם כי אני לא יכולה לקרוא אותו כי הוא בגרמנית) ושם מתארכים אותה לשנות ה-60, אז זו התגית ששמתי, למרות שאני לא לגמרי בטוחה. בכל אופן, על פי הכיתוב מדובר על ה-seilbahn - כלומר רכבל, אם כי מסתבר ששמה האנגלי הוא 'חשמלית אווירית', שזה די חמוד בעיניי - על רכס הראקס שבאוסטריה התחתית. ולאתר התיירות המקומי יש עמוד שמוקדש לרכבל! כמה נחמד.

Another place online that has this postcard (with a message on the back, albeit one I can't read, since it's in German) dates it to the 1960s, so that's what I put in the tag, although I can't really tell. Anyway, the caption identifies it as the seilbahn - cable car or aerial tramway - on the Rax mountain range in Lower Austria. And the local tourism website has a page about the aerial tramway ('ropeway', I suspect, is a rather adorable literal translation)! How nice.

צד אחורי:

Back:

מאחור, כפי שאמרתי, לא כתוב שום דבר, יש רק חותמת של המלון-ומסעדה Rax Bergstation - נראה לי שמדובר על המלון הזה, שנשמע ממש נחמד (והוא אפילו לא כ"כ יקר, יחסית לאירופה). ומסתבר שיש בסביבה גם מצלמת רשת, אז אפשר להסתכל שם ולדפדף לאורך השעות האחרונות, לראות את השמש זזה על פני העמק ומשתקפת מהגגות ומהמים שלמטה, ואת הרוח נושבת בנחת, ואת העצים עצים, והכל נראה יפה ושקט ממש כמו שאפשר להסיק מהגלויה.
[עריכה: מצאתי איך להטמיע את התמונה ממצלמת הרשת. אבל בכל זאת נחמד ללכת לאתר.]

Nothing on the back, as I said, but it's stamped by the hotel-restaurant Rax Bergstation - I think it's this hotel, which sounds quite lovely (and relatively inexpensive, for Europe). And turns out there's a webcam around there, too, so you can have a look and flip through the recent hours to see the sun moving across the valley and shining on the roofs and waterways below, and the wind blowing gently, and the trees being trees, and it all seems just as beautiful and quiet as the postcard makes it out to be.
[Edit: I found a way to add an embedded image from the webcam. It's still nice to go to the site, though.]

אההה, זה טוב. נראה לי שזה בדיוק מה שכולנו צריכים. איזה נופש איפשהו בהרים. הרכבל עולה, הרכבל יורד, יש שם... כבשים, או משהו. אני לא יודעת. יש אוויר קריר ורענן, והרבה ירק מסביב, ושמיים ענקיים.

Ahhh, that is nice. I think that's just what we all need. A nice retreat somewhere in the mountains. The cable car goes up, the cable car goes down, there's... sheep, or something. I don't know. There's cool crisp air, and plenty of greenery, and a great big sky.

ומכיוון שאני לא יכולה לנסוע לשם (לפחות לא בזמן הקרוב), נראה לי שאעלה עוד כמה רשומות עם מקומות כאלה. לחלום עוד אפשר, לפחות.

And since I can't go there (at least not any time in the near future), I think I'm gonna do some more posts with places like that. At least we can dream.

Absinthe and biscuits - אבסינת וביסקוויטים

I've recently returned from a vacation in the US, but this is not the reason I chose this New York postcard (I actually chose it ages ago, but stuff - including being abroad - kept me from updating, as often happens). No, I chose it for the regular reasons: interesting picture, interesting little story in the message, and mainly one thing that sparked my interest: absinthe.

חזרתי לא מזמן מחופשה בארה"ב, אבל זו לא הסיבה שבחרתי את הגלויה הניו-יורקית הזו (למעשה, בחרתי אותה ממש מזמן, אבל היו כל מיני דברים - כולל הנסיעה לחו"ל - שבגללם לא עדכנתי, כרגיל). בחרתי אותה מהסיבות הרגילות: תמונה מעניינת, סיפור קטן ומעניין במסר הכתוב, ובעיקר בגלל דבר אחד שמשך את תשומת הלב שלי: אבסינת.

I remember some of the stories about artists and absinthe, back from when I studies some art history in highschool. And I've seen Heston Blumenthal getting a massive absinthe hangover during one of his culinary experiments. I know how alluring, and dangerous, it was - but I didn't know that in the 60s, there was an Absinthe House in New York City, and this is probably the main reason that I decided to get this card to begin with.

אני זוכרת את הסיפורים על אמנים ואבסינת, אי אז כשלמדתי תולדות האמנות בתיכון. וראיתי את הסטון בלומנטל מקבל האנגאובר נוראי מאבסינת במהלך אחד הניסויים הקולינריים שלו. אני יודעת על הקסם של המשקה הזה, והסכנה שבו - אבל לא ידעתי שבשנות ה-60 היה 'בית אבסינת' בניו יורק, וזו כנראה הסיבה העיקרית שבכלל החלטתי לקנות את הגלויה הזו.

Front:

צד קדמי:

The picture is a bit misleading, however: this is in fact not the NYC Absinthe House (which I'll get to, shortly), but the New Orleans establishment, which apparently still exists today. The picture in the website I just linked to is unmistakable. Did the New York place look like that? I suspect it didn't, but couldn't find out. I'll get to that later, as well.

מה שכן, התמונה קצת מטעה: זה בעצם לא 'בית האבסינת' בניו יורק (שאגיע אליו עוד מעט), אלא המוסד בניו אורלינס, שמסתבר שעדיין קיים כיום. התמונה באתר שבלינק היא ללא ספק אותה תמונה. האם גם המקום בניו יורק נראה כך? אני חושדת שלא, אבל לא הצלחתי לברר. גם לזה אגיע בהמשך.

But first, the message on the back. This is where the biscuits from the post title come into the picture - as well as a little family story, most of which remainds pretty vague.

אבל קודם כל למסר שכתוב בצד האחורי. שם כבר נכנסים לתמונה גם הביסקוויטים מכותרת הפוסט - וגם סיפור משפחתי קטן, שרובו נשאר מעורפל למדי.

Back:

צד אחורי:

13/7/65
שלום לכם,
בטח כבר שמעתם מדוד שאבי הסכים - בשעה טובה!
הגענו לכאן אחרי נסיעה נעימה מאוד. המשפחה די בסדר ואנו כבר נהנים על ספת [כך במקור!] הים.
האם דפנה יצאה בסדר?
אבי מודה לך, אהרון, מאד ששלחת לו את הבסקוטים - הוא אומר שהם טעימים מאוד. ד"ש חמה לכולם
להתראות - חנה, יעל ודני

13/7/65
Hello everyone.
You probably already heard from David that Avi [/ my father (could be either in Hebrew, can't really tell from context)] agreed - congratulations!
We arrived here after a very pleasant ride. The family is quite alright, and we are already having a good time on the beech [sic!].
Did Daphna come out alright?
Avi [/ my father] thanks you, Aharon, very much for sending him the biscuits - he says they are delicious. Send a warm hello to everyone
See you - Hannah, Yael and Danny

The biscuit thing can be explained by the fact that Mr. Lippman is probably one of the Lippmans that owned the Hadar bakeries [Hebrew link! Sorry, couldn't find any English ones] in Jerusalem (their locally-famous biscuits are still being produced under the Hadar name, but from what I managed to understand, I think it's being done by another company, who bought the brand, or something like that). There's also something about shares in the Hadar Mall [Another Hebrew link, sorry again], and in case all this financial-pages talk hasn't bored you silly yet, there's a company called Lipman Electronic Engineering (or was, looks like they changed their name), and I think one of the owners might be the same Aharon Lipman/Lippman, maybe. So that's him, and those are probably the biscuits sent abroad, but that doesn't really tell me anything about Daphna, Hannah, Yael or Danny, and I couldn't really look them up. I assume they're family, or perhaps close friends - something about the tone of the writing suggests more than a casual acquaintance. And the handwriting is interesting: it's a bit crude and unpracticed, and with that misspelling in there it makes me think that the writer was either pretty young, or not a native speaker of Hebrew, but more probably the latter. There has to be a story there. I wish I knew it.

את עניין הביסקוויטים ניתן להסביר בכל שמר ליפמן הוא ככל הנראה אחד הליפמנים שהיו בעלי מגדניית הדר בירושלים (הביסקוויטים היחסית מפורסמים שלהם עדיין מיוצרים תחת השם 'הדר', אבל לפי מה שהצלחתי להבין נראה לי שחברה אחרת קנתה את המותג ומייצרת אותם עכשיו, או משהו כזה). יש גם משהו שקשור למניות בקניון הדר, ולמקרה שכל ידיעות המוספים הכלכליים האלה עוד לא שיעממו אתכם למוות, יש גם חברה בשם 'ליפמן הנדסה אלקטרונית' (טוב, הייתה, הם שינו את השם) ואני חושבת שהבעלים עשוי להיות אותו אהרון ליפמן מהגלויה, אולי. אז זה מה שיש לגביו, וכנראה שגם לגבי הביסקוויטים שנשלחו לחו"ל, אבל מכל זה לא גיליתי כלום לגבי דפנה, חנה, יעל או דני, ולא ממש הצלחתי לחפש אותם. אני משערת שהם קרובי משפחה, או חברים קרובים - יש משהו בטון של מה שנכתב שם שמעיד על יותר מהיכרות סתמית. וכתב היד די מעניין: הוא קצת פשוט, כמו של מישהו שלא מתורגל בכתיבה, וביחד עם שגיאת הכתיב שם יש לי הרגשה שהכותב היה או צעיר מאוד או לא דובר עברית כשפת אם, וסביר יותר שמדובר באפשרות השנייה. בטח יש פה סיפור. הלוואי וידעתי מהו.

As for the actual place - looking up the address quickly shows that the building that stood there back in the 60s is no longer there:

לגבי המקום עצמו - חיפוש של הכתובת מגלה שהבניין שהיה שם בשנות ה-60 כבר לא שם:

View Larger Map

The building you're looking at, in the above Street View image, is the News Corp. Building (also known by the much less imaginative name 1211 Avenue of the Americas), built in the early 70s. I've been trying to find an earlier picture of that part of the street - hopefully one which might also show the Absinthe House - but to no avail. The closest I could get to 130 W 48th St. were this picture of a church at no. 143, and this picture of a theater (I thought at first it might be the Cort Theater at no. 138, which still stands today, but judging from the name 'Never Say Die' on the marquee, it's apparently the 48th Street Theater, further down the street at no. 157, which apparently was destroyed back in 1955 and is now a very ugly car park). Both pictures are from very early in the 20th century, anyway; nothing from the 60s. That's too bad.

הבניין שאתם רואים בתמונה שב-Street View לעיל הוא בניין ניוז קורפ (News Corp. Building, הידוע גם בשם הלא מקורי במיוחד 1211 Avenue of the Americas), שנבנה בתחילת שנות ה-70. ניסיתי למצוא תמונה מוקדמת יותר של הקטע הזה ברחוב - ואפילו קיוויתי למצוא תמונה שבה מופיע 'בית האבסינת' - אבל כל חיפושיי היו לשווא. הכי קרוב שהצלחתי להגיע לכתובת הדרושה, רח' 48 מערב מס' 130, היו התמונה הזו של כנסייה במס' 143, והתמונה הזו של אולם תיאטרון (חשבתי בהתחלה שמדובר בתיאטרון קוֹרְט במס' 138, שעדיין עומד על מכונו, אבל לפי שם המחזה שמופיע שם, Never Say Die, עולה שמדובר בתיאטרון רחוב 48, ששכן בהמשך הרחוב, מס' 157, ושנהרס ב-1955, ובמקומו עומד עכשיו חניון מכוער להפליא). בכל אופן, שתי התמונות הן ממש מתחילת המאה ה-20; אין לי כלום משנות ה-60. וזה חבל.

So out of all this long and link-heavy paragraph above, the bottom line is that I have no idea what the place really looked like. Actually, I barely know anything about it, except for the (lovely, mind you!) information in the paragraph below, taken from a New York restaurant guide from 1959 (I'm supplying a full quote - and translation - because the page I linked to has a long list of places and it takes a bit of scrolling to get to the Absinthe House, but it's a fun read for those who like that sort of stuff, or who have a time machine and are planning to drop by 1959 New York and grab some dinner):

אז מכל הפסקה הארוכה ועתירת-הלינקים הזו, מה שיצא זה שאין לי מושג איך המקום נראה באמת. למעשה, אני לא יודעת עליו כמעט שום דבר, מלבד המידע (המקסים, יש לציין) בפסקה שלהלן, מתוך מדריך מסעדות בניו יורק מ-1959 (אני מצטטת - ומתרגמת - כי בעמוד המקושר יש רשימה ארוכה של מקומות, וצריך לגלול די הרבה עד שמוצאים את 'בית האבסינת', אבל בהחלט נחמד לקרוא שם, למי שאוהבים דברים כאלה, או שיש ברשותם מכונת זמן ומתכננים לקפוץ לניו יורק של 1959 לאכול משהו):

Absinthe House, at 130 W. 48th St., gets its name from a famous old New Orleans institution, though there is no connection. It does feature New Orleans decoration and some French Creole dishes. Operated and co-hosted by Marc Reuben and his pretty wife Edith, who strikingly resembles Lauren Bacall. Favorite hangout for showfolks and newspapermen, TV executives, etc. Originally across the street, it became necessary to seek another location, so Marc financed it, as many Broadway shows are financed, with a group of 90 backers, all clients.

בית האבסינת, ברחוב 48 מערב מס' 130, קיבל את שמו מהמוסד הניו-אורלינסי הוותיק, אם כי אין ביניהם קשר. עם זאת, יש שם דקורציה בסגנון ניו-אורלינס וכמה מנות של המטבח הקריאולי-צרפתי. הבעלים והמארחים הם מארק רובן ואשתו אדית, הדומה באופן מפתיע ללורן באקול. זה מקום בילוי מועדף על אנשי תיאטרון ועיתונאים, בכירים בחברות הטלוויזיה, וכיו"ב. במקור המסעדה שכנה בצד השני של הרחוב, אבל היה צורך למצוא מקום חדש, ומארק מימן אותו באותה שיטה שבה ממומנות הרבה הצגות בברודוויי - בעזרת קבוצה של 90 משקיעים, כולם מלקוחות המקום.

And these few lines are enough to give some sort of picture of the place. Mid-sixties New York (I know some people who will get royally mad if I don't add a reference to that famous show that I don't watch), alcohol and cigarette smoke, a strange mix of buttoned-down or semi-buttoned-down businessmen and of beatnik theater-people, in a world that is just starting to change, a moment before the era of Counter Culture. I wonder if our Israeli tourists (and their biscuits) actually spent time in there, or just found the card somewhere else and used it without really thinking about it - and if they did spend time in there, I wonder what did they do, who did they see, what did they think. And just in general, how was their time in New York? Israel in the sixties was a pretty small place (in many ways), and it must have been pretty impressive to visit such a big cosmopolitan city. But maybe they were frequent fliers (and according to what they say in the card, they apparently visited family or friends in the States), and it was all routine for them. And I wonder if they drank absinthe, and if they noticed that Edith Reuben looks like Lauren Bacall, and if they whispered about it (and maybe also about the frog legs, if there were any in the French Creole menu) around the table, in Hebrew so that the people around can't understand. I wonder what they looked like, what they wore. I wonder about everything. As usual, I have no answers, and I probably never will, and as usual, it's nice to imagine the whole story out of the little piece I'm holding.
And as usual, I already have plans for the next post, but we'll see when I get to that. Until then, a happy new (Jewish) year and happy holidays to anyone celebrating, and one little necessary(?) reminder: the blog has a Facebook page. You should use it if you like using Facebook things.

והשורות הספורות האלה כבר מספיקות לצייר תמונה של המקום. ניו יורק של אמצע שנות השישים (אני מכירה כמה אנשים שיצלבו אותי אם לא אכניס כאן את הרפרנס המתבקש לסדרה המפורסמת שאני לא רואה), אלכוהול ועשן סיגריות, תערובת מוזרה של אנשי עסקים מכופתרים או מכופתרים-למחצה ושל אנשי תיאטרון ביטניקים, בעולם שבדיוק מתחיל להשתנות, רגע לפני התקופה של 'תרבות הנגד'. אני תוהה אם התיירים הישראלים שלנו (והביסקוויטים שלהם) אכן בילו בו, או שסתם מצאו גלויה במקום אחר והשתמשו בה בלי לחשוב יותר מדי - ואם בילו שם, אני תוהה מה עשו, את מי ראו, מה חשבו. ובכלל, איך היה בניו יורק? ישראל של שנות השישים הייתה מקום די קטן (בכל מיני מובנים), ובטח היה די מרשים לבקר בעיר גדולה וקוסמופוליטית שכזו. אבל אולי הם היו נוסעים מתמידים (ולפי המתואר בגלויה כנראה שהם ביקרו משפחה או חברים בארה"ב), ומבחינתם זה היה עניין שגרתי. ומעניין אם הם שתו אבסינת, ואם הם שמו לב שאדית רובן דומה ללורן באקול, ואם הם התלחשו על זה (ואולי גם על רגלי הצפרדעים, אם הייתה מנה כזו בתפריט הקריאולי-צרפתי) ליד השולחן, בעברית כדי שמי שמסביב לא יבין. מעניין איך הם נראו, ומה לבשו. הכל מעניין. כרגיל, אין לי תשובות, וכנראה שגם לא יהיו, וכרגיל, נחמד לדמיין את הסיפור מתוך הקטע הקטן שברשותי.
וכרגיל, יש לי כבר תכניות לרשומה הבאה, אבל נראה מתי אגיע אליה. עד אז, שנה טובה וחגים שמחים לכל החוגגים, וגם תזכורת קטנה ונדרשת(?): יש לבלוג עמוד פייסבוק. אתם מוזמנים להשתמש בו, אם אתם אוהבים להשתמש בדברים כאלה בפייסבוק.

A Night Without Morals - לילה ללא מוסר

פוסט ראשון ל-2011, וחשבתי שראוי להתחיל בצלצלי תרועה. אז הנה משהו מעניין; זו לא גלויה, או תמונה, כמו רוב מה שיש לי, אלא סוג של פלייר פרסומי, או כרטיס, ממועדון לילה במערב ברלין. ויש פה גם סיפור מעניין למדי.

First post of 2011, and I thought we should start with a bang. So here is something interesting. It's not a postcard, or a photo, like most of the things I have, but a kind of commercial flier, or ticket, from a West Berlin nightclub. And there's quite an interesting story to it, too.

אבל את הסיפור לא ידעתי, כשקניתי את הדבר הזה. סתם חשבתי שזה מגניב. הנה, תסתכלו:

I didn't know the story when I bought it, though. I just thought it was cool. Take a look at this thing:

צד קדמי:

Front:

יאללה מסיבה!
בעזרת גוגל תרגום הצלחתי להבין מה מפורסם כאן: מופע בסגנון פריסאי בשם Nacht ohne Moral - 'לילה ללא מוסר' - מה שכבר נשמע, אממ, מעניין, אפילו לפני שמבטיחים שם '20 בחורות יפות', 'סנסציות בחצות', ואטרקציות כמו 'אמבט השמפניה של מאדאם פומפדור', 'קרב הפרחים בניס' (שקשור לאירוע אמיתי בקרנבל של ניס, דרך אגב), 'פרודיה על ג'וזפין בייקר' ו'ציפורי גן עדן של הים הדרומי' (ועוד 20 אטרקציות אחרות!). אפשר כבר לקבל מושג על איזה מין סוג של אירוע - ושל מקום - זה היה, ובעזרת קלישאות קולנועיות על מערב ברלין בתקופת תחילת המלחמה הקרה, התמונה מקבלת גם נפח: שמפניה ומרטיני ועשן סיגריות, ומרגלים כמובן. אפשר לדמיין את זה, לא? מרגלים לבושי טוקסידו שעושים חיים אבל לא שוכחים להעביר מבט חשדני על שאר החדר ולהחזיק אקדח בכיס נסתר; או מרגלים במעיל ארוך ומגבעת, יושבים בפינה אפלה ומעשנים בשרשרת, משרבטים משהו לעצמם וממלמלים בזעף מתחת לשפם המזויף בזמן שהם מחכים למרגלות יפהפיות שמדברות בלחישות צרודות ומסתוריות. כך כך קל לדמיין את כל זה; ראינו את זה כבר באינספור סרטים. ולכן כל כך התלהבתי כשהפכתי את הכרטיס (אני לא לגמרי בטוחה שזה כרטיס, אבל כתוב למטה 'כניסה לאחד', אז זה נראה סביר) וראיתי את השרבוטים מאחור. זה מתאים לתמונה הזו בדיוק.
[דרך אגב, אני עומדת לעשות משהו שלא עשיתי די מזמן, ולשים את כל הפרטים שמצאתי על המועדון - ועוד כמה דברים על ג'וזפין בייקר - בסוף הפוסט, אחרי ג'אמפ-קאט. אני חושבת שזה מרתק, אבל אם אתם רוצים לדבוק בסיפור המרגלים הדמיוני, אתם יכולים להתעלם מכל הקטע על מה שקרה באמת.]

Heyo, party time!
With the help of Google Translate, I figured out what it's advertising: a Parisian revue called Nacht ohne Moral - 'A Night Without Morals' - which already sounds, umm, interesting, even before it goes on to promise '20 pretty ladies', 'sensations at midnight', and attractions such as 'the champagne bath of Madame Pompadour', 'Flower Battle in Nice' (this is related to an actual event in the carnival in Nice, by the way), 'Josephine Baker parody' and 'birds of paradise of the South Sea' (and 20 other attractions!). Already, you get a picture of the kind of event, and the kind of place, this must have been - and with the help of some movie clichés about early-cold-war-era West Berlin, this picture gets fleshed out with champagne and martinis and cigarette smoke, and of course, spies. You can imagine it, can't you? Spies in tuxedos, having a grand old time, but keeping a watchful eye on the room and a pistol in a secret pocket; or spies in trenchcoats and fedoras, chain-smoking in a dark corner, scribbling something and muttering under their fake moustache as they wait for gorgeous lady-spies that speak in mysterious, hoarse whispers. It's so easy to imagine it; we've seen it in countless movies. Which is why I got all excited when I turned over the ticket (I'm not sure it actually was a ticket, but it does say 'admission: 1' at the bottom, so it seems likely) and saw the scribbles on the back - they fit into this image perfectly.
[By the way, I'm going to do something I haven't done in a long while, and put all the details I found about the club - plus some stuff about Josephine Baker - at the end of the post, after a jump cut. I think it's fascinating, but if you want to stick to the imaginary spy story, go ahead and ignore all the real-life stuff.]

צד אחורי:

Back:

אז בעצם יש כאן שלושה דברים נפרדים - או בכל אופן, יש שלושה סגנונות של כתב יד ושלושה כלי כתיבה שונים. בעט כחול כהה יש רשימה של ארבעה מקומות ומספרי הטלפון שלהם; המלה verlag, שעל פי וויקיפדיה פירושה 'הוצאה לאור', חוזרת כמה פעמים (אולי יש כאן סופר מתחיל שמנסה למצוא מו"ל לכתב היד שלו?), ובפריטים מס' 1 ו-3 יש גם משהו שנראה כמו ציון שעה (4.15 ו-4.35, בהתאמה - אולי פגישות עם נציג ההוצאה?). למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא אף אחד מהשמות האלה בחיפוש גוגל. בצד שמאל, בעט כחול בהיר יותר, ובכתב יד מחודד ואלגנטי קצת יותר, כתוב Omnibus 19, קו 19 באוטובוס, מן הסתם. ולמטה, בעפרון, שם של מישהו, כנראה (די קשה לי לקרוא את הכתב הזה).

Right, so we have three different things, basically - three different handwriting styles, and three different writing instruments, anyway. In a dark blue pen there's a list of four places and their phone numbers; the word verlag, which according to Wikipedia means 'publisher', recurs a few times (maybe we have a beginning author, trying to find someone to publish his manuscript?), and in items 1 and 3 there is also something that looks like a time (4.15 and 4.35, respectively - maybe meeting a representative of the publisher?). Unfortunately, I couldn't find any of those names on Google. On the left, in a lighter blue pen and a slightly more pointy and elegant handwriting, it says Omnibus 19, which is of course bus #19. And at the bottom, in pencil, something that looks like somebody's name (it's hard for me to read this handwriting).

כמובן שכל זה בהחלט יכול להיות חסר משמעות. זאת אומרת, זה בהחלט יומיומי למדי. מישהו היה צריך לרשום כמה דברים, לקח פיסת נייר ורשם אותם מאחורה; אחר כך נוספו עוד כמה רשימות לאותה פיסת נייר שימושית. פשוט מאוד.
אבל כמו שבזכות הקלישאות הקולנועיות קל מאוד לדמיין את מועדון הלילה האפלולי שאפוף בעשן סיגריות ואווירת שחיתות ושורץ מרגלים, כך גם קל לדמיין שיש מאחורי זה כל מיני ענייני ריגול. אולי זה צופן. אולי השמות של חברות הוצאה לאור הן רק כיסוי למשהו אחר, והשם בתחתית הדף הוא שם-המרגל המזויף של מישהו, וקו 19 הוא חלק מתכנית מפגש מסובכת ('תעלה על האוטובוס ברחוב X, וסע שלוש תחנות. אני אהיה בצד השני של הרחוב. אל תיצור קשר עין, פשוט לך אחריי'). אולי יש שלושה סגנונות כתב יד כי הכותב התאמן בזיוף! אפשר לדמיין כאן כל מיני עלילות, ברגע שמתחילים את קו המחשבה הזה.

Of course, this could all be meaningless. I mean, it's really quite mundane. Someone needed to write down some info, grabbed a piece of paper, and wrote on the back; then later, other notes were made on the same handy piece of paper. So very simple.
But just like all the movie clichés make it easy to imagine the dark, smoky nightclub teeming with debauchery and spies, it's also easy to imagine that there is some spy business behind this. Maybe it's coded. Maybe the names of publishing firms are just a cover for something else, and the name at the bottom is somebody's fake spy name, and bus #19 is part of a complicated meeting plan ('Take the bus at X Street, and travel three stops. I will be across the street. Don't make eye contact, just follow me'). Maybe there are three different handwriting styles because the guy was practising his forgery skills! There are all sorts of plots that can be imagined here, once you take this line of thought.

וכאן אפשר היה להניח לעניין. אבל אני נהנית ממחקרי-גוגל הקטנים שלי, כשיוצא לי לעשות אותם, אז אם מעניינים אתכם קצת פרטים אמיתיים על המקום ניתן למצוא אותם אחרי הג'אמפ-קאט.

And this could be where we leave it. But I like doing this little Google-based research, when I can, so if you're interested in some real details about the place, you can find them under the jump.

Little Things - זוטות

Something a little out of the ordinary, this time - a collection of all kinds of little things that I found in Trionfo in one of my recent visits downtown. Trionfo always has interesting tidbits (this was where I found the pictures of the lady from Skierniewice and the gentelman who doesn't really look like Jabotinsky), and this time I found there, in one of the boxes, a bunch of little pictures - there were movie star headshots, and little pictures used to advertise cigarettes (I'm guessing that they might have come inside the cigarette boxes), and among those were also a few personal photos, about the size of a passport photo, showing some anonymous girl. After looking through them, and resisting the temptation to buy the whole lot, I picked a selection of the various kinds.

משהו קצת שונה מהרגיל, הפעם - אוסף של כל מיני דברים קטנים שמצאתי בטריאונפו באחד הביקורים האחרונים שלי במרכז העיר. בטריאונפו תמיד יש דברים מעניינים (שם גם מצאתי את התמונות של האדונית מסקערניעוויץ ושל האדון שלא באמת דומה לז'בוטינסקי), והפעם מצאתי שם, באחת הקופסאות, אסופה של תמונות קטנות - היו שם דיוקנאות של כוכבי קולנוע, תמונות קטנות שנועדו לפרסם סיגריות (ואני מנחשת שאולי באו עם קופסאות הסיגריות), וביניהן היו פזורות גם כמה תמונות אישיות, בגודל של תמונת פספורט פחות או יותר, שהציגו ילדה אלמונית כלשהי. אחרי שעיינתי בהן, והתגברתי על הפיתוי לקנות את כולן, אספתי מבחר מכל הסוגים.

Since one of the things I liked about these pictures was how small they were, this time I scanned them next to a ruler, so you could also get an impression of their minuscule size. And since there are a lot of 'variations on a theme' here, I also put all pictures of the same kind together instead of dividing them to singles. Like I said, it's a bit different than the usual posts.

מכיוון שאחד הדברים שאהבתי בתמונות האלה הוא כמה שהן קטנות, הפעם סרקתי אותן ליד סרגל, כדי שתוכלו להתרשם גם אתם מגודלן הזערורי. ומכיוון שיש כאן הרבה 'וריאציות על נושא', גם שמתי את כל התמונות מאותו סוג יחד, ולא הפרדתי אותן לבודדות. כאמור, קצת שונה מהרשומות הרגילות.

Let's start with the movie stars. Most of the pictures were of actors I couldn't recognise (except for the one picture of Clark Gable, but I didn't take it, because I know who that is so it's not so interesting). Eventually I managed to narrow it down to just six, three actors and three actresses:

נתחיל משחקני הקולנוע. רוב התמונות שם היו של שחקנים שלא זיהיתי (מלבד תמונה אחת של קלארק גייבל, אבל לא לקחתי אותה, כי אני יודעת מיהו וזה לא כ"כ מעניין). בסופו של דבר הצלחתי לצמצם את הבחירה לשישה, שלושה שחקנים ושלוש שחקניות:

To any American readers (or wherever else they use those illogical Imperial measurements): these are centimetres. Make your own conversions if you need to.

Unlike in the knowledgeable writings of James Lileks, which are a semi-direct influence on the style of this segment and perhaps of this blog in general (you should check out his website; not that I think he needs the few views I might direct his way, but if you enjoy what I do here, you will probably like a lot of his stuff as well), I have to admit my ignorance regarding early 20th century film stars - like I said, I had no idea who any of these people were. But I looked them up. Ah, Wikipedia, what would I do without you? (Also, YouTube; some wonderful old stuff on there, and this post is going to have a lot of links to videos.)
So, let's list them.

בניגוד לכתיבה הידענית של ג'יימס ליילקס, שמהווה השפעה ישירה-למחצה על הקטע הזה ואולי גם על הבלוג באופן כללי (כדאי לכם להציץ באתר שלו; לא שנראה לי שהוא צריך את הקוראים הספורים שאני עשוייה להפנות אליו, אבל אם אתם נהנים ממה שאני עושה כאן סביר שתאהבו גם הרבה מהדברים שהוא עושה), אני חייבת להודות שאני די בורה לגבי כוכבי קולנוע מתחילת המאה ה-20 - כמו שאמרתי, לא הכרתי בכלל אף אחד מהאנשים האלה. אבל חיפשתי אותם. הו, וויקיפדיה, מה הייתי עושה בלעדייך? (וגם יוטיוב; יש שם כמה דברים ישנים נהדרים, וברשומה הזו יהיו די הרבה קישורים לקטעי וידיאו.)
ובכן, הבה נעבור עליהם.

The suave Ricardo Cortez was, as you may assume, quite a popular 'Latin Lover' actor for some time; the studio that employed him tried to push him as a competition for Valentino. He also played detective Sam Spade in the Maltese Falcon. No, not the one where Bogart plays Sam Spade, the one made ten years earlier (you can see a short clip here, and oh boy, Bogart was so much better - although apparently some people disagree). Funnily enough, as I was looking him up I thought to myself 'Hm, Ricardo Cortez... probably born Ruben Kramer, or something'. Many actors changed their names back then, after all. Well, I was wrong. Jacob Krantz. After he retired from the cinema he went to work as a stockbroker, and probably made his old Jewish mother very happy.
George Raft's picture made me think that he must have been a comedian, or a dancer; well, he started as a dancer, turns out, but made his fame playing gangsters. He's actually been in quite a lot of well-known films, including Some Like It Hot and Ocean's Eleven (the original, with Frank Sinatra and the Rat Pack), playing tough guys who wear fedoras and talk in that kinda-nasal gangster slang (here he is with Marlene Dietrich, in a film from the era when hitting a woman - sorry a 'dame' who was 'out of line' - was an acceptable sort of thing to do in a movie). Doesn't look it, from this picture.

ריקארדו קורטז האלגנטי היה, כצפוי, שחקן די פופולרי של דמות המאהב הלטיני, והאולפן שבו עבד גם ניסה לקדם אותו כתחרות לוולנטינו (מי היה מאמין). הוא גם שיחק את הבלש סם ספייד בסרט 'הנץ ממלטה'. לא, לא הסרט שבו האמפרי בוגארט משחק את סם ספייד, אלא הסרט שנעשה עשר שנים קודם (אפשר לראות קטע קצר כאן, ובחיי, האמפרי בוגארט היה כל כך הרבה יותר טוב - אם כי מסתבר שיש אנשים שלא מסכימים עם הקביעה הזו). מה שמשעשע הוא שכשחיפשתי אותו חשבתי לעצמי 'המ, ריקארדו קורטז... בטח נולד בשם ראובן קרמר או משהו'. הרי הרבה שחקנים שינו את השם שלהם בתקופה ההיא. ובכן, טעיתי. ג'ייקוב קרנץ. אחרי שהוא פרש מתחום הקולנוע הוא עבר לעבוד בבורסה, מה שבטח מאוד שימח את האמא הפולניה שלו.
מהתמונה של ג'ורג' ראפט הינחתי שהוא היה שחקן קומי, או רקדן; ובכן, הוא אכן התחיל כרקדן, אבל מסתבר שהוא התפרסם כשחקן של תפקידי גנגסטרים. הוא הופיע בדי הרבה סרטים מפורסמים, כמו 'חמים וטעים' ו'ה-11 של דני אושן' (המקורי, עם פרנק סינטרה וה'ראט פאק'), ושיחק בחורים קשוחים שחובשים מגבעת ומדברים בסלנג הגנגסטרי הזה, המאנפף-קמעה (הנה הוא עם מרלן דיטריך, בסרט מהעידן שבו להכות אשה - סליחה, 'בחורה' שהתנהגה 'לא במקום' - נחשב משהו שבסדר לעשות בסרט). הוא לא נראה כזה, בתמונה.

Cicely Courtneidge, on the other hand, was a comedian. And you can pretty much tell from the picture; she looks like the kind of actress that realised she doesn't have the looks to be a starlet, so she better be funny. And she was - I think she was brilliant. Looking for her on the mighty YouTube I found some movie clips of her, mostly song-and-dance numbers, and I highly recommend you look them up as well. My favourite has to be the Tiger Rag, embedded below - a highly amusing little ditty utilizing a bunch of different (mostly British) accents (and some pop culture references of the time that I don't get) - but she was also a very good slapstick dancer, which is something that takes a great deal of skill (check out her Apache Dance - and no, it's not as racist as it sounds).

סיסלי קורטניג', לעומתו, כן היתה שחקנית קומית. ופחות או יותר אפשר לזהות את זה בתמונה שלה; היא נראית כמו שחקנית שהבינה שהיא לא נראית מספיק טוב בשביל להיות כוכבנית, אז כדאי שתהיה מצחיקה. והיא היתה מצחיקה - אני חושבת שהיא היתה נהדרת. כשחיפשתי אותה ביוטיוב מצאתי כל מיני קטעי סרטים, בעיקר של ריקודים ושירים, ואני ממליצה בחום שתחפשו אותם גם כן. אני חושבת שהחביב עליי, מבין כל אלה, הוא ה'טייגר ראג', שהטמעתי להלן - שיר משעשע ביותר שמשלב כל מיני מבטאים (בעיקר בריטיים) שונים (וגם רפרנסים של תרבות פופולרית שאני לא מבינה) - אבל היא גם היתה רקדנית סלאפסטיק מצוינת, שזה משהו שדורש הרבה מאוד כשרון (תבדקו למשל את 'הריקוד האפאצ'י' שלה - ולא, זה לא גזעני כמו שזה נשמע).

(By the way, if you end up watching this clip a bunch of times, as I have, you might eventually notice that the piano guy says, right at the end, 'as long as you've got your health and strength, you should worry about tigers!' - and here's that vernacular 'you should worry' that I talked about a few posts ago. Cool!)

(דרך אגב, אם אתם צופים בקטע הזה הרבה פעמים, כמו שאני עשיתי, בסוף אולי תשימו לב שהפסנתרן אומר, ממש בסוף, 'as long as you've got your health and strength, you should worry about tigers!' - והנה השימוש הסלנגי בביטוי 'you should worry' שדיברתי עליו לא מזמן. מגניב!)

[Update 21.7.2011: Looks like the video has been taken down, which is a darn shame. The audio, at least, can be found here - not as funny as the whole thing, but still quite brilliant. Update of the update, 10 Nov 2012: During a conversation about Courtneidge I found out that the video is back up, and re-embedded it. I also discovered another beautiful video of her, a clip from the 1962 film 'The L-Shaped Room' - a dramatic role this time, and played in a subtle, touching way. I love it a lot, and if it weren't impossible to embed it would have put it right here (but I can't so there's just a link). Anyway, do check it out.]

[עדכון 21.7.2011: נראה שהורידו את הסרטון, שזה באמת חבל. את האודיו, לכל הפחות, אפשר למצוא כאן - לא מצחיק כמו הסרטון המלא, אבל עדיין נהדר. עדכון לעדכון, 10 בנובמבר 2012: בזמן שיחה על קורטנידג' גיליתי שהסרטון הועלה שוב, והטמעתי אותו מחדש. מצאתי גם עוד סרטון יפהפה שלה, קטע מתוך הסרט 'The L-Shaped Room' מ-1962 - תפקיד דרמטי, הפעם, והיא משחקת בו בצורה ממש עדינה ונוגעת ללב. אני אוהבת אותו מאוד, ולו היו מאפשרים להטמיע אותו הייתי מכניסה אותו לכאן (אבל אי אפשר, אז יש רק לינק). שווה לראות, בכל אופן.]

Starting to have to scroll up quite a lot for the picture, so let's round up the others quickly: Joan Barry, unlike Cicely Courtneidge, had the looks to be a starlet, and I guess that's pretty much what she was. She was young and pretty, and she had roles in a couple of movies (including an early-ish Hitchcock called Rich and Strange), and then she got married and retired from show business. At first, when I was researching, I had her confused with an American actress of the same name, who mainly got famous - or rather, infamous - for having an affair with Charlie Chaplin, and then suing him for paternity of her child (blood tests ruled him out as the father, but they were inadmissible in court; after this trial, the law was changed to make blood tests admissible). Then she went crazy, apparently. Seems like a sad story. Anyway, it's not her, so never mind that.
John Barrymore - with perhaps the most striking picture of the lot - was, in his time, a famous Shakespearean and film actor, nicknamed 'the Great Profile' (because he had one), as well as a well-known drunkard, although I suppose back then people might have thought it was manly and charming to drink yourself to death. He is also the father of John Drew Barrymore, who is the father of Drew Barrymore (not a lot of originality in the names, in this family).
And lastly, Marie Dressler (whose picture I picked because she was the only one that didn't really have a movie-star look; she just kinda looks like someone's aunt) was a pretty big star in vaudeville, and managed to survive the move from silent films to talkies because she had an impressive rumbling voice; she won a best actress Oscar in 1932 - and remember, the Academy Awards started in 1929, so this is one of the very first Oscars - and is, apparently, also somewhat famous for this lovely exchange with Jean Harlow (sorry for the bad quality, couldn't find a better version; however, the whole film is available on the Tube, if you want to see it. John Barrymore's in it too, so it's like a 2-in-1 deal). Quite a lady.

אני כבר צריכה לגלול למעלה די הרבה כדי להגיע לתמונה, אז הנה כל השאר בזריזות: ג'ואן בארי, לעומת סיסלי קורטניג', נראתה מספיק טוב כדי להיות כוכבנית, ואני חושבת שזה פחות או יותר מה שהיא עשתה. היא היתה צעירה ויפה, ושיחקה בכמה סרטים (כולל היצ'קוק מוקדם יחסית בשם 'Rich and Strange'), ואז היא התחתנה ופרשה מהשואו ביזנס. בהתחלה בזמן המחקר שלי בלבלתי אותה עם שחקנית אמריקאית באותו שם, שבעיקר התפרסמה - לשמצה, למען האמת - כי היה לה רומן עם צ'רלי צ'פלין, ואז היא הגישה נגדו תביעת אבהות על התינוק שלה (בדיקת דם קבעה שהוא לא היה האב, אבל היא לא היתה קבילה כראיה; בעקבות המשפט הזה, שינו את החוק כך שבדיקות דם ייחשבו ראיה קבילה). ואז היא השתגעה, כנראה. זה נשמע סיפור די עצוב. בכל אופן, זו לא היא, אז לא משנה.
ג'ון בארימור - עם תמונה שלדעתי היא המרשימה שבחבורה - היה בזמנו שחקן שייקספירי (ולא רק) מפורסם, שזכה לכינוי 'הפרופיל הגדול' (כי היה לו פרופיל גדול), והיה גם שיכור ידוע, אם כי אני משערת שאולי בזמנו חשבו שלהשתכר עד מוות זה גברי ושרמנטי. הוא גם אביו של ג'ון דרו בארימור, שהוא אביה של דרו בארימור (המשפחה הזו לא היתה בקטע של שמות מקוריים במיוחד).
ואחרונה חביבה, מארי דרסלר (שאת התמונה שלה בחרתי כי היתה היחידה שלא ממש נראתה כמו כוכבת קולנוע; היא נראית קצת כמו דודה) היתה כוכבת וודוויל די גדולה, והצליחה לשרוד את המעבר מסרטים אלמים למדברים כי היה לה קול רועם ומרשים. היא זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב-1932 - וצריך לזכור שפרסי האוסקר רק התחילו ב-1929, אז זה היה אחד הראשונים - ומסתבר שבין הסצנות המפורסמות שלה נמנה הדיאלוג החביב הזה עם ג'ין הארלו (סליחה על איכות הסרטון, לא יכלתי למצוא גרסא יותר מוצלחת; אבל כל הסרט נמצא על יוטיוב, אם אתם רוצים לראות אותו. גם ג'ון בארימור משחק שם אז זה כמו שניים-במחיר-אחד). אכן גברת שבגברות.

I don't really have much to say about the cigarette advertisement photos. It's interesting to see that they don't show the actual cigarettes (and probably not due to health concerns like today), but mainly romantic 'atmosphere shots', most of them pictures of women. Those that I ended up picking represent quite a few cigarette producers, all of them from Egypt, or to be more precise, Alexandria.

על תמונות הפרסומת לסיגריות אין לי הרבה מה לומר, למען האמת. מעניין לראות שהן לא מציגות את הסיגריות עצמן (ומן הסתם לא מהשיקולים הבריאותיים של היום), אלא בעיקר 'תמונות אווירה' בסגנון רומנטי, הרבה מהן של נשים. אלה שבחרתי בסופו של דבר מייצגות לא מעט יצרני סיגריות, כולם ממצרים, וליתר דיוק מאלכסנדריה.

I tried searching for information on these producers, but didn't really find anything on Google; anyway, I'm fairly sure that these pictures are from about the first quarter of the 20th century (if only because the headshots are probably from around the 30s, since that's when all these actors were famous). I have a sort of feeling that the people in these pictures represent an earlier era - for example, look at the girl in the top right hand picture, writing with a quill (by the way, if you click to enlarge you can see that someone added in handwriting je vous pense, I'm thinking about you) - but I don't know enough about the clothes and the writing styles and such to make an exact estimate. If that is indeed the case, I suppose it was meant to be somewhat nostalgic. Anyway, I like these pictures a lot, especially the lovely Coutarelli lass in the center bottom line, with the Greek nose and handsome tiara.
Some of the pictures also had a commercial message on the back:

ניסיתי לחפש מידע על היצרנים האלה, אבל לא מצאתי כמעט כלום בגוגל; בכל אופן, אני די בטוחה שהתמונות האלה הן מהרבע הראשון של המאה ה-20, בערך (ולו רק בגלל שהתמונות הקודמות הן כנראה מסביבות שנות ה-30, כי זו התקופה שבה כל המצולמים בהן היו מפורסמים). יש לי הרגשה שהאנשים שבתמונות מייצגים תקופה יותר מוקדמת - תסתכלו למשל על הבחורה בתמונה מצד ימין למעלה, שכותבת בעט נוצה (אגב, אם תלחצו להגדלה תוכלו לראות שמישהו הוסיף בכתב יד על המכתב שלה je vous pense, אני חושבת עליך) - אבל אני לא מבינה מספיק בבגדים ובסגנונות הכתב כדי לקבוע בדיוק. אם זה אכן כך, אני מניחה שזה נועד לשקף נוסטלגיה מסוימת. בכל אופן, אני מחבבת מאוד את התמונות האלה, ובייחוד את העלמה היפה של קוטארלי במרכז השורה התחתונה, עם האף היווני והנזר הנאה בשיער.
בכמה מהתמונות היה גם מסר פרסומי בצד האחורי:

(Interesting: the French one advertises the cigarettes as being healthier since they have a minimum of nicotine. I didn't realise it was known to be a health problem that far back.)

(מעניין: הטקסט הפרסומי בצרפתית אומר שהסיגריות בריאות יותר כי יש בהן מינימום של ניקוטין. לא קלטתי שכבר אז ידעו שזו בעיה בריאותית.)

And that's about it on those pictures. The last picture is one of those personal photos I mentioned. I chose one where the girl appears with an older woman - her mother, grandmother, aunt, who knows. As you can see, it's in pretty bad shape, creased and with a torn bottom, but I still like it very much.

וזהו, לגבי התמונות האלה. התמונה האחרונה היא אחד התצלומים האישיים שהזכרתי. בחרתי את זה שבו הילדה הופיעה יחד עם אשה מבוגרת - אמא, סבתא, דודה, מי יודע. כמו שאפשר לראות, הוא לא במצב טוב במיוחד, מקומט וקרוע בתחתית, אבל אני בכל זאת מחבבת אותו מאוד.

I don't even know why I like it so much. It's just a nice family photo, is all. It kinda reminds me of similar photos we have of my mum and dad (and since the cigarette ads were from Egypt, and all these pictures were mixed together, it makes me feel like they are all from Egypt, which is where my mother was born, which makes me feel like there's some kind of a... connection, or something). A little piece of memory, completely out of context. That girl must be much older now. That woman is probably dead. But here they are, smiling awkwardly, in another place, in another time.

אני אפילו לא יודעת למה אני כל כך מחבבת אותו. זו פשוט תמונה משפחתית נחמדה, זה הכל. היא מזכירה לי תמונות דומות שיש לנו של אמא ואבא שלי (ומכיוון שהפרסומות לסיגריות היו ממצרים, ושכל התמונות היו מעורבבות יחד, זה גורם לי להרגיש שכולן ממצרים, ושם אמא שלי נולדה, אז אני מרגישה כאילו יש איזה... קשר, או משהו). פיסה קטנה של זכרון, נטולת הקשר לחלוטין. הילדה הזו בטח כבר מבוגרת בהרבה. האשה הזו בטח כבר מתה. אבל הנה הן, עם חיוכים נבוכים, במקום אחר ובזמן אחר.

It's actually the same with the movie stars (who are all dead as well), and even with those people posing in the cigarette ads. It's actually the same with a lot of the things I have on this blog. They're all just memories. I like the little personal things because it somehow feels closer, when they're regular people with stories that - barring the occasional amazing coincidence - I will never fully know, but when you think about it, all people have stories. Those movie stars have their own stories; they were born somewhere, and had families, and lived, and did many things, and they had their moments of fame, or even years of fame, but it was all just a part of their big story, and in many ways, we only have a glimpse of that. Even those carefully-staged pictures of ladies and gentleman in the cigarette ads are all a part of some story, not just for the people who participated in them, but for another era and another place. And that's what I love about all these things. They give me little glimpses to these places, to these times, to these stories.

למען האמת, זה אותו דבר עם כוכבי הקולנוע (שגם הם כבר מתו כולם), ואפילו עם האנשים שמדגמנים בפרסומות לסיגריות. זה אותו דבר עם הרבה מהדברים שיש לי בבלוג הזה. כולם רק זכרונות. אני אוהבת את הדברים האישיים הקטנים כי הם נדמים לי קרובים יותר, כי הרי אלה אנשים רגילים עם סיפורים שלהוציא צירופי מקרים מדהימים פה ושם, לעולם לא אוכל להכיר אותם במלואם - אבל כשחושבים על זה, לכולם יש סיפורים. לכוכבי הקולנוע היו סיפורים משלהם; הם נולדו איפשהו, והיתה להם משפחה, והם חיו ועשו כל מיני דברים, והיו להם גם רגעים של תהילה, או אפילו שנים של תהילה, אבל זה היה רק חלק מהסיפור הגדול שלהם, ובהרבה מובנים יש לנו רק מבט חטוף בסיפור הזה. אפילו התמונות המבוימות-להפליא של גבירות ואדונים בפרסומות לסיגריות הן רק חלק מאיזשהו סיפור, לא רק של האנשים שהשתתפו בהן, אלא של תקופה אחרת במקום אחר. וזה מה שאני אוהבת בכל הדברים האלה. הם מאפשרים לי מבט חטוף במקומות האלה, בזמנים האלה, בסיפורים האלה.

And to finish on a lighter note, here's a video of Marie Dressler, being regal and rumbling and funny and altogether awesome in the 1929 Hollywood Revue:

וכדי לסיים במשהו קליל יותר, הנה סרטון של מארי דרסלר, מלכותית ורועמת ומצחיקה ונפלאה באופן כללי, ב-Hollywood Revue מ-1929: