Election Special - ספיישל בחירות

הבטחתי פוסט מיוחד לבחירות, ונראה שאפילו אצליח לקיים. יש גלויה אחת, חביבה, שבערך מאז שמצאתי אותה תכננתי להעלות אותה אחרי הבחירות (מסיבות שתכף תראו בעצמכם), ויש גם בונוס קטן בסוף. קדימה לגלויה:

I promised a special post for the election, and looks like I'm actually going to keep that promise. There's one neat postcard that I've been planning, pretty much ever since I found it, to post after the election (for reasons that will soon be obvious), and there's also a little bonus at the end. To the postcard at hand:

צד קדמי:

Front:

זו תמונה די מוצלחת (אני חושבת שיש לי קטע עם תמונות שבהן צופים במושא התמונה דרך דלת או חלון - יש משהו בקומפוזיציה כזו שממש מוצא חן בעיניי), וכפי שמוסבר בצד האחורי של הגלויה, רואים בה את קתדרלת גרוסמונסטר בציריך דרך השער של כנסיית פראומונסטר (או, כפי שהוא נקרא שם, ה-Fraumünsterportal, מה שקצת גורם לי לחשוב על גברות-מפלצת בין-ממדיות, אבל נו, אני מוזרה). בכל אופן, כן כן, תמונה מוצלחת, אבל לא לשם כך נתכנסנו. נתכנסנו בשביל המסר בצד האחורי.

That's a very nice picture (I think I have a thing about pictures where the main object is viewed through a door or window - there's just something I really like about that sort of composition), and as the details on the back point out, it is a view of the Grossmünster church in Zurich, as seen from the gate of Fraumünster Abbey (or, as they call it, Fraumünsterportal, which kinda makes me think of interdimensional monster ladies, but, well, I'm weird). Anyway, yes yes, very nice, but it's not really what we're here for. We're here for the message on the back.

צד אחורי:

Back:

18.5.77
הילו, הילו,
הגעתי בשלום ועדיין מזועזע לגמרי מתוצאות הבחירות. א"י השלמה והכפייה הדתית ישתוללו כעת וסיכויי המלחמה גדֵלים.
מחר כאן חג והיום "עֵרב חג", מה שלא ידעתי, והכל נסגר ב-4. אך את רוב הדברים הספקתי.
מחר אני ממשיך לפריז, בה לא הייתי המון שנים. ציריך לא השתנתה, פרט למחירים. ד"ש לשמעון ופולט, מהם לא הספקתי להפרד.
[אני לא מצליחה לקרוא את שתי המלים האחרונות]

18.5.77
Hello, hello,
I made it safe and sound, and still reeling from the election results. Greater Israel and religious oppression will now go wild, and the probability of war is growing.
Tomorrow is a holiday here, and today is the 'holiday eve', which I was not aware of, and everything closes at 4. But I got most things done in time.
Tomorrow I'll be heading on to Paris, where I haven't been for ages. Zurich hasn't changed, except for the prices. Say hello from me to Shimon and Paulette, I never got the chance to tell them goodbye.
[I can't read the last two words]

כל כך דרמטי!
כפי שיהיה ברור לרובם ככולם של הקוראים הישראלים, אולי אפילו בלי להציץ בתאריך, מדובר כאן על המהפך של בחירות 1977, שאכן היה זעזוע די קשה להרבה אנשים אז, כפי שסיפרו לי מכרים שחיו באותו זמן. אגב, אני חושבת שבשלב זה כדאי לציין שאני כותבת את הפוסט לפני תום הבחירות הנוכחיות (ומתזמנת כך שיעלה רק ברביעי בבוקר), ואני לא יודעת מה יהיו התוצאות, אבל בכל אופן, סביר להניח שלא יקרה בהן זעזוע של ממש - ובוודאי שלא בסדר הגודל של 1977.

So dramatic!
This will probably be very clear to my Israeli readers, but for those who don't understand what this guy is so upset about, the date indicates the 1977 election, when the right wing took over after decades as the opposition party (Wikipedia insists on translating that as 'revolution', which is a rather terrible translation - something around the lines of 'overturning' would be more accurate - but I don't think I'll go fix it for fear of falling into some political edit war or something). It was a big shock for many people, as I was told by some folks I know who were alive back then. By the way, this is probably a good point to mention that I'm writing this post before the current election has ended (and queuing it to be posted Wednesday morning), so don't know what the results will be, but they're not likely to be shocking - not on this scale, anyway.

האם הדאגות של כותב הגלויה היו מוצדקות? קשה לי לומר, ואני גם רוצה לנסות להשאיר את המקום הזה נייטרלי ככל הניתן, ולפיכך רק אציין (אם כי מבחינת הקוראים הישראלים אני ככל הנראה מציינת את המובן מאליו) שהממשלה של מנחם בגין היתה זו שחתמה על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, וגם זו שיצאה למלחמת לבנון ב-1982. ואם מפלגה אחרת היתה בשלטון, האם היה קורה משהו אחר? והאם זה היה לטובה או לרעה? אלה שאלות 'מה היה קורה אילו' מורכבות למדי, ואני לא יכולה לענות עליהן (ולא רוצה לנסות אפילו), ולמעשה אני לא יודעת אם בכלל אפשר לענות עליהן. בכל אופן, כפי שאמרתי, בלי קשר לדעות שלי-עצמי, אני משתדלת להשאיר את המקום הזה נייטרלי. כי כל העניין כאן הוא הגלויות הישנות.

So, was our writer right to be worried? I can't really say, and want to try and keep this place as neutral as possible. I'll just mention that Menachem Begin's government was the one who signed the peace treaty with Egypt in 1979, as well as the one that went into the Lebanon War in 1982. And under another government, would things have gone differently? And would it have been better or worse? These are fairly complex What-If questions, and I can't answer them (and don't want to even try), and in fact I doubt anyone can answer them for sure. And like I said, regardless of my own views, I want to try to keep this place neutral. Because this is all about the old postcards.

אז הבה נעבור לשאר מה שמסופר בגלויה. החג שהוא מדבר עליו הוא חג עלייתו של ישו לשמים, כפי שאפשר לראות כאן. ואיך היתה ציריך באותה תקופה? אין לי מושג. בערך שלה בוויקיפדיה האנגלית, החלק של 'היסטוריה מודרנית' מתייחס בעיקר למאה ה-19 (הערך בעברית מצומצם עוד יותר). כשניסיתי סתם חיפוש גוגל על 'ציריך ב-1977' מצאתי בעיקר אזכורים של הופעה של להקת ג'נסיס (אם אתם בקטע של פרוג רוק, אפשר לשמוע אותו כאן, אלא אם כן כמובן יוטיוב יחליטו להוריד אותו מתישהו) ומועדון כדורגל מקומי שעלה לחצי גמר אליפות אירופה (אם אתם בקטע של ספורט, הנה, מצאתי סרטון גם בשבילכם). וחוץ מזה לא נתקלתי במשהו מעניין במיוחד. כנראה שגם כותב הגלויה לא.

So let us go back to the rest of what the postcard says. The holiday mentioned is apparently the Ascension, as can be seen here. And what was Zurich like back then? No idea. In the Wikipedia article, the section on 'modern history' is mostly about the 19th century. Just trying to search for 'Zurich in 1977' on Google mostly finds me mentions of a Genesis concert (if you're into prog rock, here it is, unless YouTube takes it down at some point of course) and a local football club that got into the UEFA semi-finals (if you're into sports, here, there's a video for you too). Other than that, I didn't really see anything very interesting. I guess neither did the writer.

מה לגבי הנמענת? ניסיתי קצת לחפש, ומצאתי בגוגל כל מיני שולמית ברגר-יות, כולל אחת שהיא לא אופציה סבירה במיוחד אבל יש לה תפקיד מגניב: אוצרת האוספים המיוחדים בספריית ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. למרבה הצער, האופציה הכי סבירה והכי עדכנית שמצאתי היא שולמית ברגר ז"ל, שמופיעה בשתי רשומות בענייני ירושה מ-2010. ולמה היא הכי סבירה? תסתכלו על הרשומה השנייה: שם המבקשת הוא פולט גורן. ופולט הוא לא שם נפוץ במיוחד, אז מיד חשבתי על שמעון ופולט, מהגלויה (חיפוש נוסף גם העלה שאכן יש שמעון ופולט גורן שגרים או התגוררו ברמת גן). זה לא הרבה, אבל זה משהו.
אגב, כשחיפשתי את פולט גורן גיליתי שהיא כתבה ספר - או ליתר דיוק, היא רשומה כמחברת של הספר הזה, שהוא אסופה של ציורים ורישומים שלה. למי שמתעניין אבל אין לו גישה לספר, מצאתי גם גלריה מקוונת. איזה יופי. אני לומדת כל מיני דברים מעניינים, מתוך החיפושים האלה.

What about the person this was sent to - Shulamit Berger? I tried doing some Google searches, and came up with a few Shulamit Bergers, including one which is not a likely option but has a cool job: Curator of Special Collections at the Yeshiva University library in New York. Unfortunately, the most likely and most recent option I saw was a late Shulamit Berger, who is mentioned in two records [Hebrew links] about inheritance matters from 2010. Why is this the most likely option? In the second record I linked to, the applicant is listed as Paulette Goren. And Paulette is not an especially common name, and it made me think about Shimon and Paulette from the postcard (another search found a Shimon and Paulette Goren who live, or used to live, in Ramat Gan). It isn't much, but it's something.
By the way, when I tried searching for Paulette Goren I found out she wrote a book - or rather, she is listed as the author of this book, which is a collection of her paintings and sketches. For those who might be interested but can't get the book, I also found an online gallery. How lovely. I learn all sorts of neat things, through these searches.

ואחרון חביב, הבונוס הקטן שצוין לעיל, וגם הוא קצת קשור לבחירות, אם כי די בעקיפין. בזמנו, כשהעליתי את סדרת האנונימים שלי, זו היתה אחת התמונות שחשבתי לכלול שם (אבל אז קצת נמאס לי והפסקתי את הסדרה). שני גברים, בתמונת שחור-לבן לא רעה:

And lastly, the little bonus I mentioned, which is also kinda election-related, although a bit less directly. Back when I was doing my anonym series, this was one of the photos I was going to use (but then I got a bit tired of doing the series and stopped it). Just two guys, in a rather nice black and white photo:

אין לי שום מידע עליהם - אין שמות, אין ארץ, אין תאריך. אבל משהו בתמונה הזו נראה לי קצת מוכר, וגרם לי לחשוב על פוליטיקאים. אולי הממושקף בצד שמאל הזכיר לי את בגין? המשקפיים שלו קצת דומים, אבל זה רחב מדי, ולא מספיק. זה לא זה. העניין הציק לי במשך זמן מה, עד שבסוף עליתי על זה:

Can't really know anything about them - no names, no nationalities, no date. But something about this photo seemed sorta familiar, and made me keep thinking about politicians. I couldn't figure it out, at first. Was the bespectacled guy on the left reminding me of Begin? Well, the glasses are sorta similar, but that's too wide, and really not enough. Can't be it. It was bugging me for a while, until finally I figured it out:

נכון? נכון?! זה ממש אותו פרצוף!
אני מקווה שזה משעשע אתכם כפי שזה משעשע אותי.
ובזאת נשלם ספיישל הבחירות הקטן שלי. עד הפעם הבאה (מתי שלא תהיה) - תישארו אופטימיים, אופטימיות זה חשוב.

Right? Right?! Practically the same face!
Hope you're as amused by that as I am.
And this concludes my little election special. Till next time (whenever that ends up being) - stay optimistic, optimism is important.

The View of Notre Dame - הנוף מנוטרדאם

הרשומה הזו מוקדשת לידידתי הציירת המגניבה והמאבק שלה בקומפוזיציות משעממות, כי לא מזמן יצא לי לקרוא משהו מעניין על קומפוזיציה בציור, אז חשבתי עליה, וגם על הגלויה הזו. ובעצם, זה משהו שאני באופן כללי אוהבת בגלויות - כשלא הולכים על התמונה התיירותית הסטנדרטית אלא בוחרים זווית (או קומפוזיציה) לא שגרתית. ולמיטב זכרוני, זו אכן היתה הסיבה העיקרית שבחרתי את הגלויה הזו, בגלל הגרוטסקות (לא גרגוילים!) האלה שיושבות לא בפוקוס בקדמת התמונה והופכות אותה פתאום למשהו הרבה יותר מעניין מסתם נוף עירוני פריזאי רגיל.

This post is dedicated to my awesome artist friend and her struggle against boring composition, because I recently happened to read an interesting thing about composition in painting, so I thought about her, and about this postcard. And really, this is something that I like in postcards, in general - when they don't go for the standard touristy photo but choose an unusual angle (or composition). And as far as I remember, this really was the reason I picked this card, because of these grotesques (they're not gargoyles!) sitting out of focus in the foreground, which suddenly make it into something much more interesting than a regular city view of Paris.

צד קדמי:

Front:

הגרוטסקות האלה שייכות כמובן לקתדרלת נוטרדאם-דה-פארי - ואני אומרת 'כמובן' לא כי אני כזו מומחית לפאריס אלא כי הפרטים מופיעים בצד האחורי של הגלויה. אבל תכל'ס, נוטרדאם (והגרוטסקות שלה) באמת נורא מפורסמת, ויכול להיות שהייתי מנחשת בעצמי. אגב, אם כבר אני מספקת פרטים לפי הכיתוב בצד האחורי, ברקע אפשר לראות את גבעת מונמארטר ובזיליקת הסקרה קר, את מגדל סן ז'אק, ואת כנסיית סן-ונסן-דה-פול. סה מניפיק!
בכל אופן, מכיוון שכבר הזכרתי את הצד האחורי, הגיע הזמן לראות מה נכתב שם.

These grotesques belong, of course, to the cathedral of Notre Dame de Paris - and I say 'of course' not because I'm much of a Paris expert, but because the details are written on the back. But to be honest, Notre Dame (and its grotesques) really is very famous, so I probably would've guessed it on my own, too. By the way, since I'm telling you details from the caption on the back, in the background you can see the Sacré-Cœur Basilica on Montmartre hill, the Saint-Jacques Tower, and the Church of Saint-Vincent-de-Paul. C'est magnifique!
Anyway, since I've mentioned the back, it's about time to see what's written there.

צד אחורי:

Back:

פאריס, 5/6/70
עידית החמודה!
אני כותב מגן ציבורי נחמד ליד ה-Concorde. בפריס אני עושה חיים נפלאים ואפילו נהנה מהקורס אליו נשלחתי. מה נשמע אצלך? איך החיים בירושלים. אנא, כתבי לי מכתב ארוך ומעניין על הנעשה בי-ם.
שלך: עמוס

Paris, 5/6/70
Idit sweetie!
I am writing from a nice park near the Concorde. I am having a wonderful time in Paris, and even enjoying the course I was sent to. How are you doing? How's life in Jerusalem. Please write me a long interesting letter about all that's going on in Jlm.
Yours: Amos

הבילושים שלי לא עזרו הרבה, הפעם. חשבתי שהשם עמוס סופר מוכר לי, אבל כנראה שהתבלבלתי, כי לא מצאתי אף אחד שנראה רלוונטי בין כל העמוס-סופר-ים שעלו בגוגל (ביניהם אחד עם פרצוף רציני שמתעסק במשהו עם מחשבים, אבל רק גמר ב"א בשנות השמונים אז לא נראה לי שהוא זה שביקר בפריס ב-1970, יקיר העיר נתיבות בתחום המסחר והתעשייה לשנת 2012, שב-1970 בדיוק פתח נגריה בנתיבות - לא מוזכר קורס בפאריס, ובכלל, מטון הגלויה נשמע שעמוס סופר 'שלי' התגורר בירושלים -ועוד כמה שנראים צעירים מדי ו/או בלתי קשורים בעליל. בקיצור, אין לי מושג). לעומת זאת, גוגל כן מצא לי את "פקידת הסעד הגב' עידית נתנאל, מנהלת התחנה לטיפול בחיי המשפחה ונישואין, אזור דרום ירושלים" שנשמעת כמו אופציה הגיונית למדי. באתר עיריית ירושלים אפילו מצאתי את כתובת הדוא"ל שלה, וניסיתי לכתוב לה ולשאול על הגלויה, אבל לא קיבלתי תשובה (אני יכולה לשער שהיא עסוקה למדי). 
עדכון, 6.12.2012: כל כך מהר! איזה קוראים מגניבים יש לי. אחד מהם, יובל, קרא את השיחה בתגובות והחליט לעשות מעשה ולפנות לגיל חובב (שבילדותו - באותה התקופה בערך - גר גם הוא במבוא יורם, בבניין ממול) דרך האתר החדש שלו, FoodSpy (אגב, מסתבר שזה אתר כיפי ממש, שמזכיר את הימים הטובים של המדור[ים] של גיל חובב בעיתון, למי שמכיר והתגעגע). זו התשובה שקיבל:

שלום יובל,
עד כמה שזכור לי, עידית נתנאל אכן גרה בקומה האחרונה של מבוא יורם 7. אם זכרוני אינו מטעני (מדובר בלפני 40 שנה), היא הייתה רווקה ויפה.
אולי כדאי שתתעניין אצל משפחות גולן ושיינין שגרו בקומה הראשונה.
ברכות,
ג"ח

טוב, אז אני לא הולכת לבדוק את המשפחות מהקומה הראשונה (לא בזמן הקרוב, בכל אופן), אבל עדיין, איזה יופי!

My detective work didn't do much good, this time. The name Amos Sofer sounded kinda familiar, but I guess I was wrong, because I couldn't find anyone that seemed relevant among all the Amos-Sofer-s that came up on Google (including one serious-looking dude who does something with computers, but only finished his BA in the 80s so I doubt he was the guy who went to Paris in 1970, one 2012 Patron of the City of Netivot in the field of trade and industry [Hebrew link, sorry!], who in 1970 just opened his carpentry shop in Netivot - no course in Paris is mentioned, and besides, from the tone of the postcard it sounds like 'my' Amos Sofer lived in Jerusalem - and a few others who looked too young and/or totally unrelated. I have no idea, is what I'm saying). On the other hand, Google did find a welfare officer named Idit Netanel, head of the Center for Marriage and Family Life [my translation, because I couldn't find the official term; if I'm wrong, please let me know] in south Jerusalem, which sounds like a pretty logical option. I even found an email address for her, in the Jerusalem Municipality website, and I tried writing her to ask about the postcard, but got no answer (I can imagine she's a busy lady).
Update, Dec 6 2012: So soon! My readers are really cool. One of them, Yuval, read the conversation in the comments (where another reader, - translator and all-around awesome person Inbal Saggiv-Nakdimon - suggested asking Gil Hovav, who as a kid lived right across the street at around that time, if maybe he knew Idit, and I replied that if I ever meet him I might ask), and decided to do something about it. So he turned to Gil Hovav through his new website, FoodSpy (nothing in English as of time of writing, but you can read a bit about it, and other stuff in this interview). Here's a translation of the answer he got:

Hello Yuval,
As far as I remember, Idit did live on the top floor of Mevo Yoram 7. If I remember correctly (we are talking about 40 years ago), she was single and pretty.
You might want to check with the Golan and Scheinin families, who lived on the first floor.
Regards,
G.H.

Well, I don't intend to check with those families who lived on the first floor (not any time soon, anyway), but still, how lovely!

ואפילו את המלון לא הצלחתי למצוא (ובד"כ זה קל הרבה יותר). כתובת יש - ולמטה אפשר לראות גם את תמונת הבניין ב-Google Street View - אבל לא ראיתי שום דבר על 'מלון דורוק', רק דברים על מלונות בסביבה שמציינים שהם קרובים לתחנת המטרו 'דורוק' (שאכן נמצאת ממש שם ליד). בתי העסק היחידים שאני רואה בכתובת הזו כיום הם שני מכוני יופי, והמלון היחיד שנמצא כיום ברחוב הוא Hôtel Mayet במספר 3, ואני לא חושבת שזה זה. הדבר הכי קרוב שמצאתי הוא דירות הנופש האלה; מכיוון שאני בעצם לא בדיוק יודעת למה הכוונה בצירוף hotel residence, יכול להיות שזה העניין. אם כן, סחתיין למר סופר [יו, אולי בגלל זה השם שלו נשמע לי מוכר?!], כי הן נראות די מדהימות.

And I couldn't even find the hotel (which is usually much easier). I got the address - and below you can see a Google Street View of the building - but couldn't see anything about a Hotel Duroc, only stuff about hotels in the area which say they are close to the Duroc Metro station (which is indeed nearby). The only businesses I can see at this address today are a couple of beauty salons, and the only hotel on the street seems to be Hôtel Mayet at no. 3, but that's probably not the one. Closest I found is these holiday apartments; since I actually don't know what a 'hotel residence' is exactly, maybe that's what it is. If so, good on Mr. Sofer, because they look pretty amazing.

View Larger Map

וזה הכל, בעצם. אני אפילו לא עד כדי כך מאוכזבת מכך שהחקירות שלי לא ממש הצליחו; כרגיל, הייתי שמחה לדעת את שאר הסיפור, אבל גם אם לא אדע, יש לי תמונה חביבה של פאריס (עם גרוטסקות), וגם קפסולת-זמן קטנה של מה שנשמע כמו רגע נעים מאוד: מישהו יושב בפארק, 'עושה חיים נפלאים' בעיר יפהפייה, ומשרבט כמה מלים לילדה אחת, שבטח ממש התרגשה כשקיבלה את הגלויה. זה ממש נחמד, כל זה.

So, that's all, really. I'm not even all that disappointed about the failed research; as always, I'd love to know the rest of the story, but even if I can't, I have a neat picture of Paris (with grotesques), and a little time capsule of what seems to be a really good moment: someone sitting out in a park, having a wonderful time in a beautiful city, and scribbling down a few words to a girl who must have been really excited to receive this card. That's all really nice.

~*~

ועכשיו, עדכוניאדה! יש כמה וכמה עדכונים, אז הפעם שמתי אותם בסוף ולא בהתחלה, אבל הם לא רעים בכלל אז אל תפספסו.
קודם כל, ידידתי צועניית המדרכות מצאה ברחוב רסיסים מהחיים של מישהי, וכתבה עליהם רשומה יפהפייה שמומלץ מאוד לקרוא. אגב, זה אולי המקום להבהיר שעד כמה שאני מעריכה אנשים שמוצאים גלויות משפחתיות ישנות, או חפצים אלמוניים, וישר חושבים עליי (וזה ממש נהדר מצדכם!), בבקשה אל תציעו לי אותם. הבלוג הזה הוא האוסף שלי - הדברים שמצאתי (בין אם זה בערימת גלויות משומשות בחנות ספרים או סתם ככה ברחוב) ושדיברו אליי ובחרתי בהם ספציפית. אולי זו תחושה לא כל כך רציונלית, אבל אם אלה דברים שמישהו אחר מצא, אני מרגישה שהם כבר לא שלי, מה שקצת הורס את כל הקטע של הבלוג. משהו כזה, בכל אופן. אבל תמיד אשמח לקשר לרשומות שמדברות עליהם - כמו זו הנהדרת של המרצדת, לעיל.

And now, update time! There's a bunch, so I put them at the end instead of the beginning, but they're good, so don't miss them.
First of all, my friend the Sidewalk Gipsy found fragments of someone's life out on the street and made a lovely post about them [Hebrew only, I'm afraid, but with photos], which you should check out. By the way, this is probably a good place to explain that as much as I appreciate it when people find old family postcards, or anonymous objects, and immediately think of me (and that's so wonderful of you!), please don't offer them to me. This blog is for my collection - for things I found (whether in the pile of old postcards in a book store, or just lying in the street) and had some sort of connection with, so I picked them specifically. It might not be very rational of me, but I feel that if it's stuff that somebody else found, then they aren't mine, which undermines the point of the blog. Something like that, anyway. However, I will always be delighted to link to other people's posts about that stuff - like that lovely one above.

עכשיו, כמה עדכוני בלוג, ובראש ובראשונה עדכון אחד מוצלח ממש - מישהו שלצערי לא הזדהה מצא לי את עלי בראון מהגלויה הקודמת והסיפור שלו פשוט נפלא. טיזר: מסתבר שהכתובת הזו ברחוב הנביאים קשורה לרחל המשוררת, ולשיר היפהפה שלה 'עץ אגס'. לכו לקרוא!

And now, some blog updates, starting with the best one - someone who unfortunately remains anonymous found Eli Brown from the previous postcard, and his story is simply marvelous. Teaser: it turns out that this address on HaNevi'im St. is related to the Hebrew poet Rachel, and one of her beautiful poems, 'Pear Tree'. Go read it!

וגם חזרתי לרשומה אחרת, ישנה יותר, ועדכנתי אותה עם כמה סרטונים וכד'.

I also went back to an older post, and updated with some videos and such.

כמו כן, הנה עוד תזכורת מדיה חברתית, בתקווה שלא נמאס לכם: הבלוג בפייסבוק.
יתרון אחד של פייסבוק, אגב, הוא שיותר נוח לי לפרסם שם עדכונים קטנים, ולכן מי שמנוי לעמוד הפייסבוק לא היה צריך לחכות חודשים עד שאגמור לכתוב רשומה, אלא ראה את שני העדכונים שלעיל מיד כשנשלמו.

And also, here's another social media reminder, and I do hope you're not tired of them yet: the blog on Facebook.
One advantage of Facebook, by the way, is that it's more convenient to post little updates there, so those who are subscribed to the page didn't have to wait for months until I'm done writing a new post, and just saw the two blog updates above as soon as they were done.

ובאמת באמת אחרון: אמרתי לאחד מידידיי שאעזור לפרסם את הכנס הגיקי הקטן והמגניב שיתרחש פה בירושלים ממש בקרוב, אז ששת קוראיי היקרים - אם לא ידעתם על העניין הזה, ואם אתם מתעניינים במדע ו/או מדע בדיוני, שווה להקליק על הקישור שלהלן ולקרוא על הכנס, וגם שווה ללכת אליו. יהיה כיף. אני אהיה שם.

Now really finally, I told a friend I'd help advertise this awesome little geek-con that's happening in Jerusalem very soon, so for the, like, six people who read this, if any of you was not aware of this thing, and if you're interested in science and/or science fiction, you should click the link below and check it out, and you should go. It'll be fun. I'll be there.

Under the name of Sanders - בשם סנדרס

עדכון (19/5): אחרי שהרשומה נמחקה במשבר הבלוגר הגדול של שבוע שעבר, הצלחתי סוף סוף לשחזר אותה - בעזרתה האדיבה של ידידתי איה (שגם זכתה בדרך בעוגיה וירטואלית אחת, הידד) וקורא ה-RSS שלה. תודה, איה!

Update (19/5): After the post was deleted in last week's Great Blogger Crisis, I finally managed to recreate it, with the gracious help of my friend Aya (who also got one virtual cookie, hooray) and her RSS reader. Thanks, Aya!

האם אתם מזהים את הרפרנס בכותרת, או שזו סתם בדיחה שלי עם עצמי? מי שיציין נכונה את מקור הכותרת יזכה בעוגיה וירטואלית (שתי עוגיות לציטוט המלא)!

Do you recognise the reference in the title, or am I just making jokes with myself? One virtual cookie to whoever points out what the title is about (two cookies for the full quote)!

זוכרים את הגלויה ההיא משיקגו, עם כמה שורות מכל אחד מבני המשפחה לסבתא בירושלים? הזכרתי אז שיש לי עוד גלויות שקשורות לאנשים האלה, למרות שבעצם הייתי צריכה לומר 'גלויה', כי מסתבר שיש לי רק אחת (תיקון 19/5: במחשבה שנייה, יכול להיות בעצם שיש עוד אחת. נו מילא). בכל אופן, הנה הגענו אליה.

Do you remember that Chicago postcard, where each member of a family wrote a few lines to their grandmother in Jerusalem? I mentioned there that I have some more postcards concerning these people, although I should have said 'one', because it turns out that's all I have (correction 19/5: On second thought, I actually might have another one. Ah well). Anyway, here it is now.

כמו עם הרבה מהגלויות האחרות שלי, בחרתי אותה כי מצא חן בעיניי כתב היד שבצד האחורי. במבט חטוף התמונה בצד הקדמי נראתה לי כמו סתם איזה צילום טבע. קצת דשא, וכמה ניצני פרחים או פטריות. תמונה סבירה, אבל לא משהו מיוחד.

As with many of my other postcards, I picked it mostly because I liked the writing on the back. The picture on the front seemed, at first glance, to be just some kind of nature photo. Some grass, with few buds or mushrooms in it. It's an alright picture, but nothing special.

צד קדמי:

Front:

רק אחר כך הבטתי בתיאור שבצד האחורי, ואז גיליתי שמדובר ב-'psilocybe semilanceata: liberty cap, common british hallucinogenic mushroom' (זן אירופי של פטריית הזיה מסוג קְרוּחָה [כן, זה השם העברי של psilocybe, על פי האנציקלופדיה לחי ולצומח של ארץ ישראל, אם כי אין לו זכר בגוגל; השארתי הערה בעניין בוויקיפדיה העברית, לשיקול העורכים]). שזו בחירה... מעניינת. אני תוהה אם כותב הגלויה שם לב על מה מדובר בכלל - אם אולי יש לזה קשר לחותמת עם המוטו Look After Yourself (קמפיין בריאות בריטי ממושך למדי שהתחיל ב-1978; ר' למשל כאן [PDF!], בעמ' 3), או שאולי זו בדיחה פנימית שלו ושל הנמען, אפילו - או אם גם הוא חשב שזה סתם צילום טבע, אם סתם לקח גלויה אקראית מהמדף כי מה שהיה חשוב לו היה מה שרצה לכתוב ולא על מה הוא כותב.

I later looked at the photo description on the back, however, and found out that these are psilocybe semilanceata: liberty cap, common british hallucinogenic mushroom. Which seems an... interesting choice. I wonder if the writer noticed what it is at all - if maybe it has anything to do with that stamp with the motto 'Look After Yourself' (a pretty long-running British health campaign, launched in 1978; see for example here [PDF!], on page 3), or maybe it's even an inside joke between him and the recipient - or if he also just thought it was some nature photo, if he just picked a random postcard from the shelf because what was important to him was the message he wanted to write, not what he would write it on.

צד אחורי:

Back:

Dear Floh & Gerta,
I hope this card gets to you, I have been trying to reach Dr. Sanders by phone but there is no answer.
I have made reservations for you and ourselves at the

Hotel Senato
Piazza Della Rotunda 73
00186 Roma
Telephone 678-9575

I'm going to stay in London until Sept. 16 to try to reach you. I can't wait to see you and spend some time together.
Love, Sebastian

פלוֹ וגרטה היקרים,
אני מקווה שהגלויה הזו תגיע אליכם, ניסיתי להשיג את ד"ר סנדרס בטלפון אבל אין תשובה.
הזמנתי חדרים לכם ולנו ב:

Hotel Senato
Piazza Della Rotunda 73
00186 Roma
Telephone 678-9575

אשאר בלונדון עד ה-16 בספטמבר כדי לנסות להשיג אתכם. אני מצפה בקוצר רוח לראות אתכם ולבלות קצת זמן יחד.
באהבה, סבסטיאן

המסר, בסך הכול, מאוד פשוט ופרקטי - אחרי הכל, מדובר בתקופה שלפני אימיילים או טלפונים סלולריים. אם הוא ניסה לתפוס אותם בבית שבו הם מתארחים ולא הצליח, והוא חייב לשלוח להם את כתובת המלון שבו הזמין כבר חדרים, זו פחות או יותר הברירה היחידה. זו דוגמא קטנה, ומקסימה בעיניי, של השינויים בתקשורת בינאישית בעשורים האחרונים.

The message is, in general, very simple and practical - after all, we're talking about a time before email or mobile phones. If he tried to catch them at the house where they're staying, and failed, and he has to send them the address of the hotel in which he already booked some rooms, this was more or less his only choice. It's a small - and, I think, lovely - example of the changes in inter-personal communications over the last few decades.

בכל אופן, מכיוון שהזכרתי את כתובת המלון, הגיע הזמן לקצת בלשות. חיפשתי את שתי הכתובות שמוזכרות בגלויה - המען וכתובת המלון. על המען לא מצאתי הרבה; את ד"ר סנדרס לא מצאתי בכלל (טוב, יש כל מיני ד"ר רוג'ר סנדרס-ים, אבל אין לי מושג אם זה אותו בן אדם), ועל הבית שבכתובת מצאתי רק כמה פרטים נדל"ניים (הוא נמכר לאחרונה ב-2003, במחיר לא רע בכלל), משהו היסטורי על איש אחד שגר שם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (מגניב בפני עצמו, אבל לא ממש קשור לגלויה), וכמובן, תמונה של הבית, ברחוב בריטי קטן וחביב, באדיבות גוגל:

Anyway, since I mentioned the address of the hotel, it's time for playing detective. I looked for the two addresses mentioned in the postcard - the recipient's and the hotel. About the recipient's address there wasn't too much to find; I couldn't find Dr. Sanders at all (well, there are all sorts of Dr. Roger Sanders-es, but I have no idea if it's the same person), and about the house in that address I only found a little real-estate info (it was last sold in 2003, for a pretty good price), something historical about a guy that lived there in the end of the 19th century and the beginning of the 20th (cool on its own behalf, but not really related to the postcard), and of course a picture of that house, in a nice little British street, courtesy of Google:

View Larger Map

(גוגל גם טוען שיש בכתובת הזו בית-עסק בשם MilesToGo - ומצאתי תיאור שלהם כאן - אבל נראה שכתובת האינטרנט שלהם לא עובדת, אז אני לא יודעת אם הם עדיין קיימים בכלל.)

(Google also claims that there's some business called MilesToGo at that address - and I found a description here - but the URL seems to be defunct, so I don't know if it's still around or not.)

אבל המלון? או, זה הקטע הכי מגניב. הוא עדיין קיים, באותה הכתובת בדיוק. יש לו אתר, כמובן. אפשר להזמין חדרים אונליין (במחירים שקצת גבוהים מדי לתקציב שלי, אבל עושים רושם יחסית סביר למלון במיקום מרכזי ברומא), ומן הסתם הם שולחים אימייל אישור עם מס' ההזמנה, ואם צריך להודיע לאנשים נוספים אפשר פשוט לעשות לו פורוורד. לא צריך לחפש אנשים בטלפון בבית שבו הם במקרה שוהים באותו הזמן, ואז לשלוח להם גלויה עם הפרטים, שביום מן הימים תמצא את דרכה לחנות ספרים משומשים ותהפוך לתעלומה מעניינת למישהו מהעתיד שימצא אותה.

But the hotel? Oh, that's the coolest part. It still exists, at the exact same address. It has a website, of course. You can book a room online (the prices are a bit too high for my budget, but seem relatively alright for a hotel at such a central location in Rome), and they probably send you a confirmation email with the order number, and if you need to notify any other people you can just forward that. You don't have to look for people on the phone at the house where they happen to be staying at the time, and then send them a postcard with the details, which will one day find its way to a used book store and become an interesting mystery for some future person who comes upon it.

קצת חבל, לא?

And that's a bit too bad, isn't it?

The Awful German Language - השפה הגרמנית האיומה

Hey, new post.

הי, פוסט חדש.

Sometimes I have an organised plan - or at least semi-organised (I'm not a very organised sort of person) - about what my next updates would be, and then I suddenly run into something that works associatively with the last post, and decide to use that instead.

לפעמים יש לי תכנית מסודרת, או מסודרת-למחצה בכל אופן (אני לא בנאדם מסודר במיוחד), מה יהיו העדכונים הבאים - ואז אני נתקלת במשהו שמסתדר לי אסוציאטיבית עם הרשומה האחרונה, ומחליטה להעלות אותו במקום.

Which is what happened with this postcard - I was totally going to put here some of the Brown family postcards (you know, to sort of continue that Chicago postcard), but then I ran into this card in my favourite used book store, and I had to buy it and upload it here, because it is also from Berlin, and it dovetails nicely into the story from the previous post.

זה מה שקרה עם הגלויה הזו - לגמרי התכוונתי להעלות את הגלויות של משפחת בראון (נו, במעין המשך לגלויה משיקגו), אבל אז נתקלתי בגלויה הזו בחנות הספרים המשומשים החביבה עליי, והייתי חייבת לקנות אותה ולהעלות אותה כאן, כי גם היא מברלין, ומשתלבת כ"כ יפה בסיפור מהרשומה הקודמת.

Front:

צד קדמי:

So first of all, this is in Berlin - like the last card. One of the things I liked about this picture (apart from the grey, almost industrial atmosphere, so different from what you usually see in postcards) is the bombed church spire. At the time I thought that maybe they didn't get the chance to fix it since the war; but when I started researching a little about the places featured here, I found the explanation: the church was left that way on purpose, as a sort of memorial, and new structures were built next to it for the chapel and belfry (these are the two dark polygonal structures you can see in the picture to the right and left of the church spire).

אז קודם כל, זה בברלין - כמו הגלויה הקודמת. אחד הדברים שאהבתי בתמונה (חוץ מהאווירה האפרפרה, כמעט כמו של אזור תעשייה, שכל כך מנוגדת למה שמוצאים בגלויות בדרך כלל) הוא מגדל הכנסיה המופצץ. בזמנו, חשבתי שאולי לא הספיקו לתקן אותו מאז המלחמה; אבל כשהתחלתי לחקור קצת על המקומות המתוארים כאן, מצאתי את ההסבר: השאירו את הכנסיה כך בכוונה, כמעין אנדרטה, ולידה הקימו מבנים חדשים לאולם התפילה ולמגדל הפעמונים (אלה שני המבנים הרב-צלעיים הכהים שאפשר לראות בתמונה מימין ומשמאל לכנסיה).

Looking online, I  found a modern view of the place, from the exact same angle (I prefer to link rather than embed, since it's a stock photo), which is a great way to see what changed between then and now. But I also looked for that spot on Google maps, and that's where it gets interesting - if you look at the map below, you will notice this is right next door to 162 Kantsraße, where Remde's St Pauli used to be. Cool.

כשחיפשתי באינטרנט מצאתי תמונה עדכנית של המקום, מאותה זווית בדיוק (אני מעדיפה לקשר ולא להטמיע את התמונה, כי היא לשימוש מסחרי), וזו דרך טובה לראות מה השתנה בין אז לעכשיו. אבל אז גם חיפשתי את האזור בגוגל מפות, וכאן זה נעשה מעניין - אם תסתכלו במפה שלהלן, תוכלו לראות שזה ממש ליד קאנטשטראסה 162, לשעבר מקום משכנו של מועדון Remde's St Pauli. מגניב.

View Larger Map

But beyond all this stuff, what I liked the best about this postcard - as often happens - is the message on the back. It has a great combination of funny and historical, plus that thing about people writing to their workplaces which always interests me (and has now become a tag).

אבל מעבר לכל זה, מה שהכי אהבתי בגלויה הוא בכלל המסר בצד האחורי. יש בו שילוב מצוין של המשעשע וההיסטורי, וגם הקטע הזה של אנשים שכותבים למקום העבודה שלהם, שתמיד מעניין אותי (ושעכשיו הפך גם לתגית).

Back:

צד אחורי:

לשולה נועם וגדעון שלום!
אם היו לי פעם ספיקות [כך במקור] כבר אין לי, השפה הזאת שמדוברת בארץ היֶקִים היא אסון. במיוחד כשמדובר במילים בנות 12-13 אותיות. חבל שלא כותבים פה באנגלית. כמו כן לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר.
מקווה שהחנות הולכת בסדר, ד"ש חם ממרי ואריק
שנה טובה!
להת', צור[?]

Hello Shula, Noam and Gideon!
If I ever had any doubtes [sic] I don't anymore, this language spoken in the land of yekkes is a disaster. Especially when it's words of 12-13 letters. Too bad they don't write in English here. In addition, I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak.
I hope the store is going alright, Mary and Erik send their warmest regards
Happy new year!
See ya, Tzur[?]

...And hence the title - because when I read his complaints about German I couldn't help but think of the famous Mark Twain piece.

...ומכאן הכותרת - כי כשקראתי איך הוא מתלונן על גרמנית לא יכלתי שלא לחשוב על הקטע המפורסם של מארק טווין.

I gotta admit that the thing about writing your workplace is not that outstanding here, since it seems he's the manager, and is writing partly on business, but the fact that he's writing from the 1976 Deutsche Industrueausstellung - German Industry Exhibition - makes up for it. Can't really tell you why I feel it makes up for it (couldn't even find much about this specific exhibition on Google), it just seems cool. Maybe because the word Industrieausstellung has 20 letters in it, which mashes quite well with the exasperation the writer expressed with the German language. What can I say, I'm a language nerd, I like odd stuff like that.

אני חייבת להודות שזה שהוא כותב למקום העבודה לא כ"כ יוצא דופן כאן, כי עושה רושם שהוא המנהל, והוא כותב בין השאר בענייני עבודה, אבל מצד שני הוא כותב מה-Deutsche Industrueausstellung - תערוכת התעשייה הגרמנית - של 1976, וזה סוג של פיצוי. אני לא ממש בטוחה למה אני מרגישה שזה פיצוי (אפילו לא הצלחתי למצוא הרבה על התערוכה הספציפית הזו בגוגל), אבל זה פשוט מגניב בעיניי. אולי מפני שבמלה Industrieausstellung יש 20 אותיות, וזה מתחבר יפה עם התסכול של הכותב מהשפה הגרמנית. מה לעשות, אני חנונית שאוהבת שפות, דברים מוזרים כאלה מוצאים חן בעיניי.

As for the historical aspect, the move from the humourous tone of the language complaint to the description of why it's probably not a good idea to open a branch of whatever store it is in East Berlin is quite abrupt (warning: TV Tropes link, could steal hours of your time without notice!).
Like with the previous post, a lot of the images I have about this are based on popular culture. I wasn't there. I was pretty young when the wall came down, so can't even say I directly remember it, and this was a huge event, unlike the mundane details of everyday life under the harsh Soviet regime. So all I have is the images from movies and such - and all these mental pictures are tinged with brown and grey. Perhaps not all movies about East Berlin are, like The Lives of Others, about the fear and oppression and people's almost hopeless attempts to subvert the regime,or at least to make it out, but even the more lighthearted movies, like Goodbye Lenin [by the way, apparently the whole thing is on YouTube now; you should watch it, if you haven't, it's good], have a lot of sadness in them.

מבחינת עניינים היסטוריים, בין הטון ההומוריסטי של התלונה על בעיות השפה לתיאור של למה כנראה לא כדאי לפתוח סניף של החנות במזרח ברלין יש מעבר חד למדי (זהירות: קישור לאתר TV Tropes, שעשוי לגזול שעות מזמנכם בלי שתשימו לב!).
כמו במקרה של הרשומה הקודמת, הרבה מהדימויים שיש לי בעניין הזה נובעים מהתרבות הפופולרית. לא הייתי שם. הייתי די צעירה כשנפלה חומת ברלין, אז אני אפילו לא יכולה לומר שאני זוכרת את זה במישרין - ומדובר על אירוע עם חשיבות עצומה, לעומת כל הפרטים היומיומיים של החיים תחת קשיי השלטון הסובייטי. אז כל מה שיש לי זה דימויים מסרטים וכיו"ב - וכל התמונות המנטליות האלה אפופות בגווני אפור וחום. אולי לא כל הסרטים על מזרח ברלין עוסקים, כמו חיים של אחרים, בפחד ובדיכוי ובנסיונות הכמעט נואשים של אנשים לחתור תחת המשטר, או לפחות לברוח משם, אבל אפילו בסרטים הקלילים יותר, כמו להתראות לנין, [אגב, מסתבר שהוא הועלה בשלמותו ליוטיוב עכשיו; אם לא צפיתם בו, הוא מומלץ מאוד], יש לא מעט עצבות.

And in this postcard, I think I can see it too, in the short and rather matter-of-fact description of this guy's visit to the GDR. I don't know what he imagined before he went to Germany, I don't know what sort of business options he and the rest of the store workers discussed, but eventually, it all came down to one conclusion: 'I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak'. And it's not like mid-70s Israel was such a cheery place - this was written only a few years after the big trauma of the Yom Kippur War, after all - and still, East Berlin was bleak. Very bleak, even.

ונדמה לי שבגלויה אפשר להבחין באותה עצבות, התיאור הקצר והענייני למדי של הביקור ב-DDR. אני לא יודעת מה הוא דמיין לפני שנסע לגרמניה, אני לא יודעת על אילו אופציות עסקיות הוא שוחח עם שאר עובדי החנות, אבל בסופו של דבר הכל הסתכם במסקנה אחת: 'לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר'. וזה לא שישראל של אמצע שנות השבעים היתה כזה מקום עליז ושמח - סך הכל הגלויה הזו נכתבה שנים ספורות אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור - ובכל זאת, במזרח ברלין היה קודר. ממש קודר, אפילו.

But it's a shame to finish on such a depressing note. Like everything in life, this bleakness does not stand on its own. It's surrounded by other things - by joking about the difficult language in the 'land of yekkes', by the warm regards from Mary and Erik, by business matters, by the lovely design of the stamp for 'International Green Day' (Internationale Grüne Woche; this logo design, by the way, remains to this day)... like the ruined church spire surrounded by its newer counterparts, by regular buildings and roads and people doing their everyday thing, like the blue sky over the yellowish-brown city view in the postcard. And there's a beauty in it.

אבל חבל לגמור את הרשומה במשהו כ"כ מדכא. כמו כל דבר בחיים, הקדרות הזו לא עומדת בפני עצמה. היא מוקפת בדברים אחרים - בהתבדחות על קשיי השפה ב'ארץ היקים', בד"ש חם ממרי ואריק, בענייני עסקים, בעיצוב החביב של בול 'השבוע הירוק הבינלאומי' (Internationale Grüne Woche; העיצוב הזה, אגב, נשמר בסמל גם כיום)... כמו צריח הכנסיה ההרוס, שמוקף במקביליו החדשים, בבניינים רגילים, בכבישים, בבני אדם שעסוקים בענייני היומיום שלהם,כמו השמיים התכולים מעל הנוף החום-צהבהב בגלויה. יש בזה יופי.

Small World - עולם קטן

21.11.2010
Updated! See below ----- עדכון! ר' למטה

זה אחד מצירופי המקרים הכי מוזרים שנתקלתי בהם עד כה בכתיבת הבלוג (ואני כוללת גם צירוף מקרים מגניב אחד שעדיין לא סיפרתי לכם עליו, כי עוד לא גמרתי להתעסק בו, אבל כשיגיע זמנו זה הולך להיות עדכון ממש מגניב, חכו ותראו). תמיד יש בי תקווה שמישהו פתאום יזהה את האנשים שכתבו את הגלויה או קיבלו אותה, אבל נטיתי להניח שמה שיקרה הוא שמישהו ימצא את דרכו לבלוג ויאמר 'הי, אני יודע מי זה'; אף פעם לא ציפיתי לגלות שהמשפחה שלי מעורבת בסיפור.

This is one of the weirdest coincidences that happened to me, so far, while writing this blog (and this is including one awesome coincidence that I haven't told you about yet, because I'm not finished with it, but when I will it'll be the coolest update, you'll see). I always kinda hope to have someone suddenly recognise the people who wrote or received the postcard, but I usually assumed it will just be somebody stumbling upon the blog and saying 'Oh, I know who this is'; I never expected to actually have my family entwined in a story.

אז עכשיו שכולם סקרנים... כל העניין הזה התחיל בשבוע שעבר בערך, כשאמא שלי חזרה מביקור בברזיל. זה נתן לי את הרעיון להעלות פוסט עם הגלויה הזו מסאו פאולו, שם היא גדלה. למען האמת, זו בכלל היתה הסיבה המקורית שבחרתי את הגלויה הזו (טוב, גם כי אהבתי את כתב היד בצד האחורי, זו לעתים קרובות סיבה טובה לקחת גלויות בשפה שאני לא מבינה). אז הראיתי לה את הגלויה, כמובן.

So, now that I got you all curious... this all started around last week when my mother returned from a visit to Brasil (I scoff at your squiggly red lines! I write 'Brasil' with an S because this is how it's written in Portuguese and because I think it looks nicer that 'Brazil' with a Z, so there). It gave me an idea to have the next post be this postcard from São Paulo, where my mother grew up. Actually, that was the original reason I picked this card (well, and I liked the handwriting on the back, which is often a reason I pick up postcards in a language I don't know). So I showed it to her, of course.

צד קדמי:

Front:

כמובן שהיא זיהתה את העיר מייד (זו גם תמונה מ-1971, כשהיא עדיין גרה שם), ואפילו סיפרה שהיא גרה אז לא רחוק, קצת משמאל לתמונה. היא הבטיחה לכתוב עוד על המקום הזה בתגובות. זו תמונה די עגמומית של חלק די משעמם בעיר, ומוזר שעשו מזה גלויה; אני מניחה שזו היתה עוד סיבה שבחרתי אותה, כי אני תמיד אוהבת תמונות שמציגות את החלקים הפחות-רגילים בעיר, יותר מאשר כאלה שמציגות אתרים מפורסמים מזוויות מוכרות. זה יותר מעניין.

Of course she recognised it immediately (this is also a picture from 1971, when she was still living there), and even pointed out that she lived not far away, a little to the left from the picture. She promised to write more about it in the comments. It is a rather dreary picture of a rather boring spot to have on a postcard, which I suppose was another reason for me to pick it, since I always like pictures of unusual spots of a city better than those featuring a well-known monument from an often-used angle. It's more interesting.

בכל אופן, אחרי שדיברנו על התמונה, הראיתי לה את הצד האחורי, כי הוא בצרפתית ורציתי שתעזור לי לתרגם אותו.

Anyway, after talking about the picture, I showed her the back of the card, because it is in French and I needed her help translating it.

צד אחורי:

Back:

Ciao Mutel,
Il ne fait pas trop chaud aujourd'hui, tu sais?
On me gate de trop, je serais insupportable en rentrant. Mes seurs sont adorables plus que jamais.
Comment va Maman? et...? Et tes projets pour l'ètè?
Serai contente d'entendrè de tes nouvelles.
Bises, Miriam

צ'או מוּטֶל,
לא כל כך חם כאן היום, את יודעת?
מפנקים אותי מאוד, אני אהיה בלתי-נסבלת כשאחזור לארץ. האחיות שלי מקסימות כמו תמיד.
מה שלום אמא שלך? ו...? והתכניות שלך לקיץ?
אני שמחה לשמוע חדשות ממך.
נשיקות, מרים

Ciao Mutel,
It's not very hot here today, you know?
I'm getting terribly spoiled, I will be insufferable when I come back. My sisters are as sweet as ever.
How's your mother? and...? And your plans for summer?
I'm happy to hear news from you.
Kisses, Miriam

תודה אמא!

Thanks, mum!

ואחרי שהיא הקריאה לי את המסר (ותרגומו), היא התחילה לחשוב בקול רם אם אולי היא מכירה את מי שכתבה אותו. נכון שסאו פאולו היא עיר בת כמה מיליוני תושבים, אבל מצד שני, מספר האנשים שהיו עשויים לשלוח גלויה לישראל בשנות ה-70 (ועוד בצרפתית) הוא מן הסתם מעט מזעיר מתוך כל המיליונים האלה.

So, after reading (and translating) it to me, she was thinking out loud whether it was written by someone she knew. Sure, São Paulo has a population of several million people, but then again, the number of people who might have written a postcard to Israel in the 70s (and in French to boot) is obviously quite a minuscule percentage of this population.

אז היא הסתכלה שוב על הגלויה. 'מרים', הרהרה לעצמה, ואז הסתכלה על כתובת השולח בפינה השמאלית העליונה וקראה: 'מרים מונדשטוק! בטח שאני מכירה אותה! היא היתה בבית הספר שלי!'.

So, she gives another look. 'Miriam', she ponders, and then looks at the writer's address on the top left corner, and exclaims 'Miriam Mundsztuk! Of course I know her! She went to my school!'.

כן. גלויה שקניתי באופן שרירותי למדי לפני כמה שנים בחנות ספרים משומשים נשלחה, לגמרי במקרה, על ידי מישהי שאמא שלי הכירה בצעירותה. למעשה, מרים היתה בשכבה עם דודה שלי. וכמו שתיהן, גם היא עלתה לישראל, ומסתבר שכיום היא חיה באפרת, התנחלות (או יישוב, תלוי בנטייתכם הסמנטו-פוליטית; אני ממש, אבל ממש, לא רוצה להכניס ענייני פוליטיקה לבלוג הזה) ליד ירושלים, אם כי אני משערת שהיא שינתה את השם מאז (בעצם יש בפייסבוק מרים מונדשטוק-אורבך אחת - אני לא לגמרי בטוחה שזו היא, אבל אשלח לה הודעה לגבי הרשומה הזו, ונראה).

Yes. A postcard that I arbitrarily picked up in a used book store a few years ago just happened to have been sent by someone my mother knew growing up. Miriam was in the same class as my aunt, actually. And like both, she also moved to Israel, and now lives in Efrat, a settlement near Jerusalem, although I guess she changed her name since (actually, there is a Mirjam Mundsztuk-Orbach on Facebook - I'm not sure if it's her, but I'll send her a message about this post, and we'll see).

אני חייבת לומר שזה פחות או יותר הפיל אותי מהכסא. אני לא יכולה לחשוב על עוד משהו להוסיף לסיפור הזה (אם כי כמובן שאשמח מאוד אם אמא או דודה שלי, או אפילו מרים עצמה, ירצו להוסיף משהו; ואגב, אם מרים מגיעה לכאן מתישהו, אני רוצה לומר לה שאשמח להחזיר לה את הגלויה אם היא רוצה בה). זה... עולם קטן, באמת. זה פשוט מדהים.

Honestly, this pretty much blew my mind. I can't think of that much more to add to this story (although of course I'll be happy if my mother, or my aunt, or even Miriam herself might want to add something; actually, if Miriam gets here at some point, I want to let her know I will be happy to return the postcard, if she wants it). It's just... small world, really. It's absolutely amazing.

אה, ולגבי הנמענת, אדית מיץ: לפי ספר הטלפון (כלומר, אתר 144) נראה שהיא עדיין גרה באותה כתובת, בירושלים. וגם זה די מגניב.

Oh, as for the recipient, Edith Mitz, it appears from an online phonebook search that she is still living at the same address, in Jerusalem. Which is also pretty cool.

עולם קטן, באמת. עולם קטן.

Small world, really. Small world.

21 בנובמבר - עדכון!
בשבוע שעבר, אחרי שפרסמתי את הרשומה הזו, יצרתי קשר עם מרים בפייסבוק (למרות שאני לא מהמשתמשים הנלהבים ביותר של האתר הזה, אני חייבת להודות שהוא שימושי), והיא בהחלט זוכרת את הגלויה. אדית מיץ, היא סיפרה לי, היתה חברה שלה בזמנו, גם אם לא חברה מאוד טובה; היא היתה בחורה בלגית שהיא הכירה דרך השותפה שלה (של מרים), שהיתה גם היא מבלגיה. היא עורכת דין, ובזמנו גם עסקה במקצוע כאן בישראל, והיתה נשואה לעורך דין (שהיה מאיטליה במקור). היתה לה בת אחת איתו, ואז הם התגרשו. היא עזבה את ישראל בסוף שנות ה-70 / תחילת שנות ה-80, אז כיום (בגיל שישים-ומשהו) היא צריכה להיות בבלגיה, וכנראה שהיא גם התחתנה שוב.

21 Nov - Update!
Last week, after publishing this post, I contacted Miriam on Facebook (I'm not one of the avid users, but I gotta admit, that site is useful), and she definitely remembers this postcard. Edith Mitz, she tells me, was her friend in the day, but hardly a best friend; she was a Belgian girl, introduced to Miriam through her (Miriam's) roommate, who was also from Belgium. She is a lawyer, and back then practised law in israel, was married to another lawyer (who was originally from Italy), had a girl, and later got divorced. She left Israel in the late 70s / early 80s, so should now (in her early 60s) be back in Belgium, and is apparently remarried.

אז זו אדית, ושוב תודה למרים על הסיפור הזה. העובדה שבסופו של דבר הגלויה שלה הגיעה אליי, למרות שהיא עצמה לא היתה בישראל כבר כשלושים שנה, עדיין מוזרה למדי; אבל העובדה שהיא עדיין מופיעה במאגר של בזק דווקא מאפשרת הסבר כלשהו - אני חושבת שיכול להיות שהיא עדיין בעלת הדירה שבה גרה אז, ושהיא משכירה אותה. אם היא השאירה שם את הגלויה, אני יכולה לדמיין שאיזה דייר נתקל בה והחליט למכור אותה לחנות הספרים המשומשים (לא משהו שאני אישית הייתי עושה, אבל כמו שאולי שמתם לב יש לי איזה קטע עם גלויות ישנות). זה בהחלט יכול להסביר איך זה שגלויה שנשלחה לפני ארבעים שנה מברזיל לבחורה בלגית שגרה בישראל הגיעה בסופו של דבר לידיי. אבל צירוף המקרים המוחלט של כל העניין הזה עדיין מופלא.

So, that's Edith, and I want to thank Miriam again for telling me this story. The fact that I ended up with her postcard, although she has not been in Israel for about 30 years, is still odd; the fact that she appears in the phone book, however, suggests some explanation - it is possible, I guess, that she still owns the apartment she lived in, but rents it. If she left this card behind, I can imagine a tenant running into it, and selling it to the used book store (not something I would have done, but I have this thing about old postcards, as you may have noticed). It definitely can explain how a postcard sent 40 years ago from Brasil to a Belgian girl living in Israel ended up in my hands. But the sheer coincidence of the whole story is still amazing.

נ"ב - מרים אמרה לי שתשמח לקבל את הגלויה בחזרה, אז אשלח אותה אליה. מין סגירת מעגל. חתיכת הקרטון הזו עברה מסע די ארוך.

PS - Miriam said she will be happy to have the postcard back, so I will be sending it her way. Closing that circle. It's been a long journey, for a little piece of cardboard.

Three Little Maids - שלוש עלמות

היום היה עוד יותר חם בחוץ, אבל החלטתי על שינוי כיוון. לא מזמן הצצתי במונה המבקרים שבתחתית הדף, וראיתי פתאום שהיה מבקר אחד מיפן. וזה הזכיר לי שיש לי כמה גלויות יפניות - אז הנה אחת מהן, שהיא ממש כור-היתוך בזעיר אנפין: גלויה מיפן לישראל שכתובה באיטלקית. כמה נחמד!

It was even hotter outside today, but I decided to change direction a little. I recently looked at the visitor counter at the bottom of the page, and saw I had one visitor from Japan. And this reminded me that I have some Japanese postcards - so here's one of them, which is quite a miniature melting pot: a postcard from Japan to Israel, written in Italian. Lovely!

התמונה עצמה סטריאוטיפית להחריד: גיישות (מָאיקוֹ, מסביר הכיתוב שבאחורי התמונה, אבל האינטרנט הסביר לי שמאיקו הן דרגה של גיישה), לבושות בקימונו, יושבות על טאטאמי - הכל מאוד יפני, וגם נראה מאוד מבוים.

The actual picture is woefully stereotypical: Geishas (Maiko, explains the writing on the back, but the internet explains that Maiko are a certain level of Geisha), wearing kimonos, sitting on tatami - it's all so very Japanese, and also looks very much like a staged scenario.

צד קדמי:

Front:

נו, מילא. הסיפור בכלל נמצא בצד האחורי של הגלויה (ושמחתי לגלות שהאיטלקית השכוחה שלי הספיקה כדי לפענח את הכתוב). מר קונסטנט נסע ליפן; הבת שלו נשארה עם חברים, או קרובי משפחה, ומדי פעם קיבלה גלויות צבעוניות ויפות מהארץ הרחוקה ההיא. ובערך 40 שנה אחר כך, הגלויה הזו הגיעה לחנות ספרים משומשים, ומשם אליי, ומשם - לכאן.

Ah well. It's the back of the card where the story is (and I was very happy to find out that my mostly-forgotten Italian was sufficient to understand the message). Mr. Konstandt went to Japan; his daughter was left with friends, or relatives, and now and then received some nice colourful postcards of this faraway land. And about 40 years later, this postcard made its way to a used book store, and from there to me, and from there - to here.

צד אחורי:

Back:

Spero bambina mia che ricevero quel che lettera - spero che stai bene, con tutto il molto d'affare. Mi piace questo paese e sto bene.
Baci, pá

ילדה שלי, אני מקווה שתקבלי את המכתב הזה - אני מקווה שאת בסדר, וגם כל העניינים. אני אוהב את הארץ הזו, ואני בסדר.
נשיקות, אבא

I hope, my girl, that you will get this letter - I hope you're well, and so is everything. I like this country, and I'm doing well.
Kisses, dad

את אביבית קונסטנט לא מצאתי, אבל בדיקה ב-144 מעלה שמשפחת ברטוב עדיין גרה ברח' ניות 14 בירושלים. שקלתי להתקשר אליהם ולשאול, אבל לא נעים לי... בכל זאת, 40 שנה.
אין דבר. המסתורין יישאר מסתורי. לפחות בינתיים. כמו תמיד, יש בי איזו תקווה שאולי מישהו ימצא את דרכו לכאן עם עוד כמה פרטים.
אבל הסיפור עדיין שם: רגע משפחתי אחד קטן ויפה, בין כמה ארצות.

I couldn't find Avivit Konstandt, but a quick check of the phone book finds that the Bartows still live in 14 Nayot St. in Jerusalem. I briefly considered calling them and asking, but it feels awkward... 40 years, after all.
Never mind. The mystery will remain mysterious. For now, anyway. As always, I hold some hope that maybe someone will stumble upon this with some more details.
But the story is still there: a small, beautiful family moment, between countries.

The Blue Lakes - האגמים הכחולים

חם בחוץ, אז החלטתי שהשבוע יהיה בסימן מקומות רחוקים וקרים. והפעם - פינלנד! מולדתם של טובה ינסון ו'משפחת החיות המוזרות', שם המומינים ישנים חצי מהשנה כי השלג מכסה את הכל. פינלנד!

It's hot out, so this week I decided to go for faraway, cold places. Today - Finland! The home of Tove Jansson and the Finn Family Moomintroll, where the moomins sleep for half the year because everything is covered in snow. Finland!

צד קדמי:

Front:

דווקא יש שמש, אבל כמה ירוק ונעים!
זו פינה קטנה של הלסינקי - לא הצלחתי למצוא תמונה מקבילה בת-ימינו, אבל לא קשה למצוא את האיזור בגוגל מפות. הבניין הגבוה בצד שמאל למעלה הוא בית החולים האוניברסיטאי Meilahti, והבניין בצד ימין מקדימה הוא בית החולים לילדים Lastenlinna ('טירת הילדים'). והכל מלא בשמות פיניים נפלאים כמו Humallahti ו-Merikannontie ו-Linnankoskenkatu, שכיף לי רק לומר אותם.

Seems sunny, actually, but so green and pleasant!
This is a small corner of Helsinki - I couldn't find a contemporary picture of this spot, but it's not very hard to find on Google Maps. The tall building in the top left is the Meilahti university hospital, and the building in the right on the front is the children's hospital Lastenlinna ('children's castle'). And everything has all those wonderful Finnish names like Humallahti and Merikannontie and Linnankoskenkatu, that are really fun to say.

View Larger Map

אבל למען האמת, שתי הסיבות העיקריות שבגללן קניתי את הגלויה הזו הן בכלל בצד השני: הבולים היפים (במיוחד הבול על המידע הגרעיני, יש להודות; אני חושבת שהעיצוב שלו פשוט ויפה), והנמענים בשירות ההידרולוגי. אני תוהה אם כיום אנשים עדיין שולחים גלויות למקום העבודה - אפילו אנשים שעוד שולחים גלויות (נדמה לי שדווקא עשיתי משהו כזה לפני שנים, אבל אני לא דוגמא, אני גם אוהבת לכתוב מכתבים על נייר ולשלוח אותם בדואר). יש בזה משהו מאוד נחמד.

But actually, the two main reasons I bought this postcard in the first place are on the other side; the pretty stamps (especially the one about Nuclear Data, I have to say; I find the design simple and beautiful), and the addressees in the Hydrological Service. I wonder if people today still send postcards to their workplaces - even people that still send postcards at all (I think I've done something like that once, but I'm a bad example, I also like writing letters on paper and sending them by snail-mail). There's something very nice about this.

צד אחורי:

Back:

לכ'
עובדי השרות ההידרולוגי
ת.ד. 667
ירושלים
ISRAEL

9.8.70
הגענו לכאן בגשם שותף [כך במקור!], אך מאז עברו יומיים ומאז אנו מחפשים ביתר שאת אחר האגמים הכחולים לאחר שזרחה השמש הפינלנדית.
בניגוד לכל ציפיותינו, החיים כאן זולים ויפים להוציא את המזון מן הכלל.
שלכם
רות ומיכאל

To
Workers of the Hydrological Service
P.O. 667
Jerusalem
ISRAEL

9.8.70
We got here in poring [sic!] rain, but since then it's been two days and since then we've been searching all the more ardently for the blue lakes, after the Finlandian sun has risen.
Contrary to all our expectations, life here is pretty and inexpensive, excepting the food.
Yours
Ruth and Michael

מעניין לכמה זמן הם נסעו; יכול אמנם להיות שזו היתה פשוט נסיעת עבודה כלשהי, אבל המשפט 'החיים כאן זולים ויפים' דווקא מרמז בעיניי על נסיעה ארוכה יותר. בכל אופן, נשמע יפה שם, ואני חושבת שהייתי מוכנה להתמודד עם האוכל הפיני תמורת כמה אגמים כחולים כאלה.
פינלנד!

I wonder for how long they went there; it could just be some kind of  business trip, I guess, but the sentence 'life here is pretty and inexpensive' seems to imply, to me, a longer trip. Anyway, it sounds very nice there, and I think that I'd be willing to put up with Finnish food in exchange for a couple of those blue lakes.
Finland!