Interlude - אתנחתא

I've previously included the occasional link to James Lileks, who collects all sorts of neat old (mostly American) things and scans them and writes about them, and who probably influenced what I do in my little niche of the internet more than I am consciously aware of.
Well, I don't know when I'll have the next post up, and in the meanwhile I thought to do something a bit unusual and simply point you toward one of his sub-sites that just came up today - because if you enjoy what I do here, you will definitely enjoy it quite a lot.
Meet Larry.

בעבר כבר הכנסתי פה ושם לינקים לג'יימס ליילקס, שאוסף כל מיני דברים ישנים (בעיקר מארה"ב) וסורק אותם וכותב עליהם, ושמן הסתם השפיע על מה שאני עושה בנישת-האינטרנט הקטנה שלי יותר מכפי שאני מזהה באופן מודע.
ובכן, אני לא יודעת מתי אעלה את הרשומה הבאה, ובינתיים חשבתי לעשות משהו קצת יוצא דופן ופשוט להכווין אתכם לאחד מתת-האתרים שלו שבדיוק עלה היום - כי אם אתם נהנים ממה שאני עושה כאן, בהחלט תהנו גם מזה.
נעים להכיר: לארי.

(The picture is a link, click it!)

(התמונה היא לינק, הקליקו-נא!)

In Memory of Flight 402 - לזכר טיסה 402

I want to do something a little different, today. In this post, there are - as always - some fragments of a bigger story, but it this case, there isn't so much guessing about what the story is, because it is one that comes from my own family. It is the story of my grandfather, Sydney Chalmers, who was born in South Africa in 1921, served in the RAF in WWII, came to Israel as a volunteer shortly afterwards, met my future grandma in 1950, had my dad, and died on July 27th 1955, when the El Al plane on which he was the flight engineer was shot down over Bulgaria.
Nowadays he's buried in a mass grave with the rest of the victims in the Kiryat Shaul cemetery near Tel Aviv. We used to visit there every year; we don't, anymore.

קצת אחרת, היום. הרשומה הזו כוללת - כמו תמיד - כמה רסיסים מתוך סיפור גדול יותר, אבל הפעם אין כ"כ ניחושים על מה אולי היה הסיפור הזה, מפני שהוא מגיע מהמשפחה שלי. זה הסיפור של סבי, סידני צ'למרס, שנולד בדרום אפריקה, שירת בחיל האוויר הבריטי במלה"ע השנייה, הגיע לישראל עם המח"ל לא הרבה זמן אחר כך, פגש את מי שתהיה סבתא שלי ב-1950, הוליד את אבא שלי, ומת ב-27 ביולי 1955, כשמטוס אל-על שעליו שירת כמהנדס טיסה יורט מעל בולגריה.
כיום הוא קבור בקבר אחים עם שאר הנספים בבית הקברות קריית שאול שליד תל אביב. פעם היינו מבקרים שם כל שנה; עכשיו כבר לא.

Anyway, we have a few remnants of grandpa Sydney, at home - mostly the regular things, like old photographs (a few videos, even). My dad looks a lot like him. Just... older, now. Natural, of course, but still feels strange.

בכל אופן, יש לנו כמה דברים של סבא סידני בבית - בעיקר דברים רגילים, כמו תמונות ישנות (אפילו כמה סרטים). אבא שלי ממש דומה לו. רק... כבר יותר מבוגר. מה שטבעי כמובן, אבל עדיין מרגיש קצת משונה.

Sydney Chalmers - 1921-1955 - סידני צ'למרס

And then - getting to the heart of this post - we also have a few books with inscriptions written to him by friends. I don't know who these friends were; I guess I could ask my dad, or one of dad's older cousins who might remember a bit about them, but it doesn't really matter. I just like the window these books open to the life of the grandfather I never knew.

ויש לנו - וכאן אנחנו מגיעים אל לב הרשומה הזו - גם כמה ספרים עם הקדשות שכתבו לו חברים. אני לא יודעת מי היו החברים האלה; אני מניחה שאני יכולה לשאול את אבא שלי, או את אחד מבני הדודים היותר מבוגרים שלו, שעשויים אולי לזכור משהו לגביהם, אבל זה לא באמת משנה. אני פשוט אוהבת את החלון שהספרים האלה פותחים לחייו של הסבא שלא הכרתי.

[I would like to apologise in advance about the pictures below being even more crooked than usual - I took pictures with my camera because I didn't want to put the poor old books through the scanner.]

[אגב, אני רוצה להתנצל מראש על זה שהתמונות שלהלן עקומות אפילו יותר מבד"כ - צילמתי אותן עם המצלמה שלי כי לא רציתי להעביר את הספרים המסכנים בסורק.]

First, there are two books from a friend named Hector:

קודם כל, יש לנו שני ספרים מידיד בשם הקטור:

(1)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

A small book of the Rubaiyat of Omar Khayyam, in Fitzgerald's famous translation. That's a very nice title page, by the way.

קובץ קטן של ה'מרובעים' של עומָר ח'יאם, בתרגום המפורסם של פיצג'רלד. דף הכותרת חביב בהחלט, דרך אגב.

(2)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

Gibran's The Prophet, also with a nice title page.
Pretty fascinating, all in all - says something either about this Hector guy, or about Sydney, or about both. I have no idea what Grandpa Sydney's taste in books was like; I have no idea if Hector bought these two for him because he himself appreciated them and wanted his friend to read them as well, or because he knew that Sydney was interested in this sort of thing, or what.

'הנביא' של ג'בראן, גם הוא עם דף כותרת חביב.
זה די מרתק בסך הכל - אני חושבת שזה אומר משהו או על ההקטור הזה, או על סידני, או אולי על שניהם. אין לי מושג מה היה הטעם של סבא סידני בספרים; אין לי מושג אם הקטור קנה לו את שני הספרים האלה כי הוא עצמו העריך אותם, ורצה להכיר אותם לחבר, או מפני שהוא ידע שזה תחום שעניין את סידני, או מה.

But with all due respect to Gibran, Khayyam and Fitzgerald, and to their literary works, this is what I personally consider the best of the three, for several reasons:

אבל עם כל הכבוד לג'בראן, ח'יאם ופיצג'רלד וליצירותיהם הספרותיות, הנה הספר שאני אישית חושבת לטוב שבחבורה, מכמה סיבות:

First of all, because it was a birthday present for him, on the same year that he died. By the way, he was 34, Penny. Not that it matters now, so many years after that birthday, so many years after his death.

קודם כל, כי הוא קיבל אותו כמתנת יום הולדת, באותה שנה שבה נהרג. דרך אגב, פני, הוא היה בן 34. לא שזה משנה עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי יום ההולדת ההוא, כל כך הרבה שנים אחרי שמת.

And in a bit of a mood whiplash, the second reason why this is my favourite is because of the book it's on - a book that I decided to read solely because of this dedication, and was thus happily introduced to one of the funniest things I ever read:

ובשינוי חד של האווירה, הסיבה השנייה שבגללה הספר הזה הוא האהוב עליי משלושתם היא בעצם הספר עצמו - ספר שהחלטתי לקרוא אך ורק בזכות ההקדשה, ולשמחתי כך למדתי להכיר את אחד הדברים הכי מצחיקים שקראתי אי פעם:

(Click to enlarge - קליק להגדלה)

No wait, sorry, this is just the inside cover, right before the title page. But it does give you a bit of an idea of the awesome mayhem to come. Here's the title page:

רגע, סליחה, זו רק הכריכה הפנימית, ממש לפני עמוד הכותרת. אבל זה בהחלט נותן רמז מסוים על הבלגן המופלא שבדרך. הנה עמוד הכותרת:

Molesworth!
Most people reading this will have no idea what this is. Neither did I. I only looked it up (first on h2g2 - my go-to source of knowledge at the time, and still a wonderful one by the way - and only recently on Wikipedia as well) after I read and loved it. I think maybe the best way to explain Molesworth to modern readers is to ask you to imagine what if Calvin, from Calvin and Hobbes, was a British boarding-schoolboy in the 1950s. Minus the tiger unfortunately, but with a best friend - sorry, 'grate frend' - named Peason, and an annoying little brother nicknamed Molesworth 2, instead. Got it? Good. Now imagine he wrote a book.
It has the sort of atrocious spelling that some people like to blame on the internet; it has a great disdain to all things school-related, with horror stories of every class from Latin (yes, they still studied Latin in school back then) to English to cricket; it has wonderful flights of fancy, especially about spaceships and aliens; and, at least from my subjective perspective, it is incredibly, roaringly funny.

מולסוורת'!
רוב האנשים שקוראים את הרשומה הזו ככל הנראה לא יידעו במי מדובר. גם אני לא ידעתי. חיפשתי את הספר, (בהתחלה באתר h2g2 - שהיה מקור הידע הראשון שאליו פניתי בזמנו, והוא בעצם עדיין מקור נהדר - ורק לאחרונה גם בוויקיפדיה) רק אחרי שקראתי ואהבתי אותו. אני חושבת שאולי הדרך הטובה ביותר להסביר מהו מולסוורת' לקוראים מודרניים היא לבקש מכם לדמיין מה אם קלווין, מהקומיקס 'קלווין והובס', היה ילד בריטי בפנימיה בשנות החמישים. מינוס הטיגריס, למרבה הצער, אבל במקום זה עם חבר טוב - סליחה, 'חוור נֶמן' - בשם פיסון, ואח קטן ומעצבן המכונה מולסוורת' 2. יש? יופי. עכשיו תדמיינו שהוא כתב ספר.
יש שם כתיב מזעזע, מהסוג שאנשים אוהבים להשליך על 'דור האינטרנט'; יש שם בוז גדול לכל מה שקשור לבית הספר, עם סיפורי אימה על כל שיעור, מלטינית (כן, אז עוד למדו לטינית בבי"ס) דרך אנגלית ועד קריקט; יש שם מסעות על כנפי הדמיון, בעיקר על חלליות וחייזרים; ויש שם הומור מלוא הדלי, שאותי אישית פשוט הצחיק עד דמעות.

Here's one example of the text, which I would like to dedicate to everyone who saw 'British boarding-school' and thought of Harry Potter (and/or to anyone who happens to be studying Latin):

הנה דוגמית קטנה מהטקסט, שמוקדשת לכל מי שראה 'פנימיה בריטית' וישר חשב על הארי פוטר (ו/או לכל מי שבמקרה לומד לטינית):

And one more example - this time more specifically of the illustration style (by the inimitable Ronald Searle, who also made the more famous British boarding-school series St. Trinian's, and did some work for the New Yorker), but also showing (again) how generally awesome this book is. And I dedicate this one to all my linguist friends:

ועוד דוגמית אחת - הפעם באופן יותר ספציפי כדוגמא לסגנון האיור (של רונלד סירל היחיד במינו, שגם יצר את סדרת הפנימיה-הבריטית הידועה קצת יותר 'סיינט טריניאן', וגם אייר בניו יורקר פה ושם), אבל גם כדי להראות (שוב) כמה שהספר הזה מעולה באופן כללי. מוקדש לידידיי הבלשנים:

"But what is a gerund, sir?"

It's wonderful (I am seriously restraining the urge to just scan or photo all of it, page after page).
I wonder if Grandpa Sydney liked it. I wonder if he even got to read it, or if maybe he put it aside for another time, which never came. Yeah, the mood whiplash again. I guess it's odd, going from talking about death to gushing about how hilarious this book is, and then right back to death, but what can you do? Life is full of odd contradictions like that.
Personally, even though I never met my grandfather, I'm happy to remember him this way - not just in pictures, not just in the occasional stories, but in these little things like the books his friends gave him. I'm happy that he introduced me, even in such a round-about way, to a book I enjoyed so much. And I'm happy to share this with all of you.

הוא נהדר (אני אשכרה מרסנת את עצמי שלא פשוט לסרוק או לצלם את כולו, עמוד אחר עמוד).
אני תוהה אם סבא סידני אהב אותו. אני תוהה אם בכלל יצא לו לקרוא אותו, או שאולי שם אותו בצד להזדמנות אחרת, שאף פעם לא הגיעה. כן, שוב שינוי חד באווירה. אני מניחה שזה קצת מוזר, לקפוץ ככה מאזכורי מוות להשתפכות על כמה שהספר הזה מבדר, ואז בחזרה למוות. אבל מה לעשות? בחיים יש המון סתירות מוזרות שכאלה.
אישית, אפילו שמעולם לא פגשתי את סבי, אני שמחה לזכור אותו כך - לא רק בתמונות, לא רק בסיפורים פה ושם, אלא גם בדברים הקטנים האלה, כמו הספרים שקיבל מידידיו. אני שמחה שהוא הכיר לי, ולו בצורה עקיפה שכזו, ספר שכל כך נהניתי ממנו. ואני שמחה לחלוק את זה עם כולכם.

Next time, back to the regular stuff. And by the way, if any Polish-speakers are reading this, I would love to talk to you for some help with a planned future post.

בפעם הבאה, בחזרה לשגרה. ודרך אגב, אם יש לי קוראים שיודעים פולנית, אשמח לדבר איתכם, אני צריכה קצת עזרה עם רשומה עתידית.

---

Felt like I need to do a quick update, having just found out that Ronald Searle - who illustrated the Molesworth books - passed away recently (30.12.2011), at age 91. Seems he was not just a wonderful illustrator but also led quite an interesting life. RIP, Mr. Searle.

הרגשתי צורך לעדכן בזריזות, כי גיליתי עכשיו שרונלד סירל - שאייר את ספרי מולסוורת' - נפטר לאחרונה (30.12.2011), בן 91. נראה שלא רק שהוא היה מאייר נהדר, גם היו לו חיים די מעניינים. יהא זכרו ברוך.

Bleak August: update - אוגוסט עגמומי: עדכון

My good friend Maria commented on 'A Bleak August' (the first photo I posted here), translating the Russian on the back for me. And since this post is old, and no longer on the front page, I figured I'll post the update separately.

חברתי הטובה מריה הגיבה לרשומה 'אוגוסט עגמומי' (התמונה הראשונה שהעליתי לבלוג), ותרגמה בשבילי את מה שכתוב ברוסית מאחורה. ומכיוון שזו רשומה ישנה, והיא כבר מזמן לא בעמוד הראשי, החלטתי לפרסם את העדכון שלה בנפרד.

So, turns out the place in the photo is Charlotte Square in Edinburgh. Here:

ובכן, מתברר שהתמונה היא מכיכר שרלוט באדינבורו. כאן:

View Larger Map

And, while the Street View option in the area is incomplete - so I couldn't 'walk' around the square and try to find the spot where the 1984 photo was taken - I did find this:

אמנם ה-Street View לא מכסה את כל האזור, אז לא יכלתי 'לטייל' מסביב ולנסות למצוא את המקום שבו צולמה התמונה ההיא ב-1984, אבל מצאתי את זה:

http://www.flickr.com/photos/79758931@N00/3765313318/

This is almost identical, only it seems to have been taken from a little further down the street. And the cars are different, of course (interesting, though, that there seem to be less cars there today than in the 80s; intuitively, I'd expect the opposite). It's pretty amazing how little has changed. Even the sky looks pretty much the same.
Also, the guy who took this new photo didn't place it exactly, but I am pretty sure that the house with the columns in the middle of the row on the right is Bute House, which means that this would make this street N Charlotte Square, looking west-ish.

התמונה כמעט זהה, חוץ מהעובדה שהיא צולמה קצת יותר מרחוק. והמכוניות שונות, כמובן (מעניין, אגב, שנראה שיש שם פחות מכוניות כיום מאשר בשנות ה-80; אינטואיטיבית, הייתי מצפה שיהיו יותר). מדהים כמה מעט השתנה בעצם. אפילו השמיים הם די אותו הדבר.
אגב, הבחור שצילם את התמונה החדשה לא סיפק מיקום מדויק, אבל אני די בטוחה שהבית עם העמודים באמצע שורת הבתים בצד ימין הוא Bute House, מה שאומר שהרחוב הוא זה שצפונית לכיכר, עם מבט מערבה (פחות או יותר).

So now we have a place, and maybe a little more of a reason for the picture (since this is not just a side street, as I thought before, but more of a tourist attraction). Still can't know who took the picture, and how it was lost - hell, I don't even remember where exactly it was that I found it - but we know a bit more, and that's pretty cool.

אז עכשיו יש לתמונה ההיא מקום, ואולי גם איזושהי סיבה (כי בניגוד למה שחשבתי, זה לא סתם רחוב צדדי, אלא מקום יותר תיירותי). אני עדיין לא יכולה לדעת מי צילם את התמונה, ואיך הוא איבד אותה - אני הרי לא זוכרת אפילו איפה בדיוק מצאתי אותה - אבל אנחנו יודעים קצת יותר, וזה די נחמד.

Thanks, Maria!

תודה, מריה!

Introduction - הקדמה

או: למה הבלוג, למה דו-לשוני, ומה זה 'חפץ מצוא' בכלל.

נתחיל מהמצוא, כי מן הסתם מישהו ראה את המלה בכותרת הבלוג ותהה אם זו לא שגיאת כתיב...
אז ככה: נכון לעכשיו, הצירוף העברי 'חפץ מָצוּא' לא קיים ברובד התקני ו/או השימושי של הלשון. וחבל שכך, כי אין לנו בעצם מקבילה מוצלחת למונח האנגלי היפה 'found object'. אני יכולה לנסות להסביר בעצמי, אבל למה לטרוח כשאוקספורד קונסייס עושה את זה כל כך יפה?

Found (adjective)
* (of an object or sound) collected in its natural state and presented in a new context as part of an artistic or musical work

המונח הזה מאוד יפה בעיניי, כי הוא ניטרלי מצד אחד - מדובר פשוט בחפץ שמצאו אותו - ומצד שני, בעצם המציאה והשימוש מחדש טמון גם משהו חיובי. ובעברית? 'נמצא' כבר תפוס, וכך גם 'מציאה'; מלים אחרות, שלא מהשורש מ.צ.א, כמו 'זרוק' או 'הפקר', שגם עליהן חשבתי, כבר גולשות לפרשנות מסוג אחר, כזו שיש בה היבט שלילי שמתמקד במי שזרק או הפקיר את החפץ, ולא במי שמצא אותו וראה אותו מחדש. ולפיכך, מעין-ניאולוגיזם: חפץ מָצוּא.
ובהקשר של הבלוג הזה: בעיקר גלויות ישנות שאפשר למצוא לפעמים בחנויות ספרים משומשים, ושתמיד מרתקות אותי. במיוחד הגלויות המשומשות, אלה שמישהו כתב אותן, פעם, ושלח אותן למישהו אחר, ואחרי אי-אלו שנים הן נמכרו לחנות ספרים משומשים, וישבו בערימה של גלויות, רחוקות מהכותב ומהנמען ומההקשר המקורי. ובדומה להן, גם תצלומים שמצאתי, באותן ערימות או סתם ברחוב. לפעמים עם משהו כתוב עליהם, לפעמים לא. אני אוהבת את החפצים האלה כי יש בהם הבטחה של סיפור; אלה שברירים קטנים מתוך חיים של אנשים אחרים, בזמן אחר. כמו לקרוא דף אקראי מתוך ספר, או להתבונן בחלונות מוארים בלילה. קטע קטן מתוך סיפור גדול, שלעולם לא אוכל להכיר אותו במלואו, אבל אני אוהבת את הידיעה שהוא ישנו, מרחף איפשהו בחלל ובזמן.

אז זה הבלוג. אני מתכוונת לפרסם בו מדי פעם (פעם-פעמיים בשבוע, אני חושבת) את החפצים המצואים האלה, עם הסברים מינימליים. אם יהיו קוראים שירצו לספק עוד פרטים - אמיתיים או מומצאים - מה טוב. וגם אם לא, לפחות זו דרך להוציא אותם מאלמוניות הערימות ומחשכת המגירה שבה שמרתי אותם, ולשלוח אותם הלאה.

לגבי הדו-לשוניות, ההסבר פשוט למדי: יש לי חברים דוברי עברית וחברים דוברי אנגלית, ורציתי שהבלוג יהיה נגיש באותה מדה לשתי הקבוצות. בד-בבד, זה גם תרגיל נחמד בתרגום, שזה בכלל טוב.

ואחרי כל ההקדמה הזו - ברוכים הבאים, קוראים פוטנציאליים, ואני מקווה שתהנו מהבלוג.

-יעל

The Hebrew version starts with a somewhat lengthy explanation of the term 'found object', which does not exactly exist in Hebrew. If any of my (potential) readers are unfamiliar with this term, you can skip up and see the Oxford Concise definition I put there.
In the context of this specific blog, these will mainly be old postcards, the kind you can sometimes find in used book stores, which have always fascinated me. Especially used postcards, that someone wrote, sometime, and sent to someone else, and after a number of years they were sold to a book store, and lay in a pile of other postcards, detached from their writer and their recipient and their original context. And similarly, old photographs that I found, sometimes in those same piles, sometimes just lying in the street. Sometimes with some writing on them, sometimes blank. I like these objects because they have the promise of a story; they are little fragments of the lives of other people in another time. Like reading a random page out of a book, or looking in lit windows at night. A small piece out of a larger story, which I will never fully know, but I like knowing it's there somewhere, floating in space and time.

So this is the blog. I intend to post these objects here occasionally (once or twice a week, I think), with minimal explanations. If there will be readers who'd want to supply more details - real or invented - that's good. But even if not, at least it's a way to take them out of the anonymity of the postcard piles and the darkness of the drawer where I keep them, and send them on to the world.

As for the question of 'why bilingual', the answer is simple: some of my friends are Hebrew-speakers, others are English-speakers, and I want this blog to be equally accessible to both groups. It also ends up as a nice little translation practice, so why not.

And after all this introduction - welcome, potential readers, and I hope you enjoy this blog.

-Yael

---

עדכון:
לפני שהתחלתי את הבלוג, אחד הדברים היחידים שהבטחתי לעצמי הוא אף פעם לא לפתוח רשומה במשהו בסגנון 'סליחה שלא עדכנתי כ"כ הרבה זמן' או 'בטח תהיתם לעצמכם לאן נעלמתי'. ואני מתכוונת לדבוק בהחלטה הזו, כי עד כמה שאני אוהבת את הבלוג, הוא בסך הכל תחביב, ולפעמים דברים אחרים מפריעים. אבל אני כן מרגישה שאני צריכה להסביר קצת את הפערים הגדולים בעדכונים, ונראה לי שזה המקום המתאים.
כשאני מסתכלת עכשיו על ההקדמה הזו, השורה שבה נאמר שאעדכן 'פעם-פעמיים בשבוע' נראית מגוחכת - בין השאר מפני שגם הרשומות עצמן שונות למדי ממה שדמיינתי בזמנו. השקעתי בהן הרבה יותר מחקר והרבה יותר כתיבה, ולוקח הרבה יותר זמן לגמור אותן. וכמו שאמרתי, זה בסך הכל תחביב. אז למרות שלפעמים יש לי רגשות אשמה על זניחת הבלוג האהוב שלי לתקופות ממושכות - בלי התנצלויות. ככה יוצא.

Update:
Before I started this blog, one of the few things I promised myself is that I will never begin a post with something like 'Sorry I haven't updated for so long' or 'You must have been wondering where I've been'. And I intend to stick by this decision, because this blog, as much as I love it, is just a hobby, and sometimes other things get in the way. I do feel like I need some kind of explanation for the occasional large gaps in updating, and this seems like the right place for it.
Looking at this introduction, now, the line about updating 'once or twice a week' seems laughable - partly because the posts are also different from what I envisioned back then. I've been doing a lot more research and a lot more writing, and they take a lot longer to finish. And like I said, it's just a hobby. So, although I sometimes feel guilty about deserting my beloved blog for long periods of time - no apologies. That's just how it happens.