Rosace - רוזטה

Another just-like-it-aesthetically post. Looking through my scans, I think that most of the (admittedly few) postcards that I chose just because of the picture have black-and-white photos on them. I'm not sure what it is exactly, but there's something about black-and-white photos that really brings out a different sort of beauty in pictures of beautiful things. And this small picture is a great example.

עוד רשומה במסגרת פשוט-אהבתי-את-זה-מבחינה-אסתטית. כשאני בוחנת את התמונות שסרקתי, נדמה לי שברוב הגלויות (המועטות, יש לציין) שבחרתי רק בזכות התמונה שעליהן מדובר בצילום שחור-לבן. אני לא בטוחה מה העניין בדיוק, אבל יש משהו בצילומי שחור-לבן שמדגיש סוג אחר של יופי בתמונות של דברים יפים. והתמונה הקטנה שכאן היא דוגמא מצוינת.

I think that I always tend to like pictures that focus on a small detail of a larger object. Often, these things, taken out of context, get a life of their own... sort of like what this blog is all about. Here, we see a gorgeous piece of architecture: a rosace, more commonly known as a 'rose window' (my spellchecker might not recognise the word 'rosace', but my Oxford Concise does, defining it as 'an ornamentation resembling a rose, in particular a rose window' - and I have a reason for wanting to use this specific word, as you'll soon see), and some spikes rising from a pediment, or a gable, or whatever the right architectural term is for that triangular thing. Also, some Gothic windows, and if you look hard at the top right there is what appears to be the feet of some statues. The use of black-and-white accentuates the lines and details of all this, the repeated forms, the very Gothic grandeur that you know the whole building must have just by looking at this small part. Kinda like a fractal, where every segment represents the whole.

אני חושבת שאני נוטה לאהוב תמונות שמתמקדות בפרט קטן של משהו גדול יותר. הרבה פעמים הדברים האלה, כשהם מחוץ להקשר המקורי, מקבלים מין חיים משלהם... שזה בערך כל הקטע של הבלוג, בעצם. כאן, אפשר לראות פריט ארכיטקטוני יפהפה: רוזטה, עם כמה שפיצים שצצים מגמלון (או, אם כמו שנדמה לי גמלון זה רק המשולש שמתחת לגג, מה שלא יהיה המינוח הארכיטקטוני המדויק של הדבר המשולש הזה שמגיח מתחתית התמונה). יש גם כמה חלונות גותיים, ואם מסתכלים היטב בפינה הימנית העליונה יש גם מה שנראה כמו רגלים של כמה פסלים. השחור-לבן מדגיש את הקווים והפרטים של הכל, את הצורות החוזרות, את הפאר הגותי שאפשר לדעת שמאפיין את הבניין כולו גם כשמסתכלים רק על החלק הקטן הזה. קצת כמו פרקטלים, כל מקטע מייצג את השלם.

The back of the picture (not presented here, because it's not very interesting) explains what we are actually looking at: La Cathédrale de Strasbourg; La Rosace de la Façade principale. The rose window on the main front of the Strasbourg Cathedral (and here is where the word 'rosace' came from; I just thought 'rosace' sounded better than 'rose window', as a post title). So, now that we've had a good look at the detail, let's check out the whole. The Strasbourge Notre Dame Cathedral is, as the all-mighty Wikipedia tells us, 'widely considered to be among the finest examples of high, or late, Gothic architecture'. And it is indeed a marvelous structure. To get an impression of what it looks like, here's a modern picture of the cathedral:

בצד האחורי של התמונה (שאני לא מביאה כאן, כי הוא לא מעניין במיוחד) מסבירים לנו על מה בעצם אנחנו מסתכלים: La Cathédrale de Strasbourg; La Rosace de la Façade principale. הרוזטה בחזית המרכזית של הקתדרלה בשטראסבורג. אז עכשיו שהסתכלנו יפה יפה על הפרט, אפשר לבחון את השלם. קתדרלת נוטר-דאם בשטראסבורג, כפי שמספרת לנו וויקיפדיה המהוללת, 'נחשבת אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הגותית המאוחרת' (תרגום חופשי שלי, כי לא אהבתי את הניסוח של הדף העברי, שגם החליט משום מה שהקתדרלה לא הושלמה [אני די בטוחה שזה לא נכון, אבל לא מספיק בטוחה כדי לתקן]). וזה אכן מבנה מרהיב. כדי לקבל רושם כללי לגביו, הנה תמונה מודרנית של הקתדרלה:

Wow, right?
Actually, this is not a regular picture but an orthoscopic image, which, as far as I can understand from the original page (which is not much, because it is written in French) means that it is a sort of super-detailed image comprised from a lot of smaller images of the details of the building. You should really look at this page even if you don't know French, since they have pictures explaining the process, and it's all pretty cool.

וואו, נכון?
למען האמת, זו לא תמונה רגילה אלא תמונה אורתוסקופית; עד כמה שהצלחתי להבין מהעמוד המקורי (שזה לא הרבה, כי הוא בצרפתית) זאת מין תמונה סופר-מפורטת שמורכבת מהמון תמונות קטנות של פרטי הבניין. כדאי להציץ בעמוד הזה אפילו אם אתם לא יודעים צרפתית, כי יש להם תמונות שמסבירות את התהליך, וזה די מגניב.

And this actually relates to what has become the theme of this post, about viewing the little details of a larger thing (I would say something about the fractal-esque quality of it and surmising the whole from the parts, but some of the people who read this actually have quite a good understanding of math and physics and will probably not like that I keep referring to fractals when this picture is, in fact, not a fractal except in a very loose metaphorical sense - because it is not an exact representation of the whole - and I'm pretty sure that math and physics tend to dislike metaphorical senses of concrete things). I wish there were a way to zoom in on the large picture, and examine the details, but that's not possible on the site where I found it; I'm sure that the original picture, wherever it is, is much more impressive, judging by the example they have of one of the smaller images it is made of. And of course, it must be amazing to stand by the real building and look up at it (even if you don't get to see all the details that way).

וזה בעצם מתקשר למה שהפך להיות הנושא הכללי של הרשומה, על הפרטים הקטנים של משהו גדול (הייתי אומרת משהו על האופי הפרקטלי של העניין הזה ואיך שאפשר להסיק על הכלל מתוך פרטיו, אבל חלק מהקוראים של הבלוג אשכרה מבינים מתמטיקה ופיזיקה ובטח לא יהיו מרוצים מזה שאני כל הזמן מתייחסת לפרקטלים כשהתמונה הזו היא בעצם לא פרקטל חוץ מאשר בצורה מטאפורית רופפת למדי - כי היא לא ייצוג מדויק של השלם - ואני די בטוחה שמתמטיקה ופיזיקה לא כל כך אוהבות התייחסויות מטאפוריות לדברים קונקרטיים). הלוואי שהיתה אפשרות לעשות זום על התמונה הגדולה ולבחון את הפרטים, אבל זה לא אפשרי באתר שבו מצאתי אותה; אני בטוחה שהתמונה המקורית, היכן שלא תהיה, הרבה יותר מרשימה, בהתחשב בדוגמא שיש באתר לאחת התמונות הקטנות שמהן היא מורכבת. וכמובן שזו בטח חוויה מדהימה לעמוד ליד הבניין האמיתי ולהביט למעלה (אפילו אם ככה אי אפשר לראות את כל הפרטים הקטנים).

Anyway, it gives some context to the small picture we had before. In fact, it makes you realise that the picture of the rose window alone is almost misleading - while it's certainly a central feature, the rose window is also pretty much the only part in the main front where you have a wide circular form. Pretty much everything else is narrow and pointed, drawing your eyes up, higher and higher, all the way to the top of the intricate roof of the tower (and then even higher, seeing as the main point of Gothic cathedrals was to make you look up and think of God and feel small and unimportant). Everything wants you to be looking up, except for this big round window, where all the points draw your eye to the centre. And this is the one part that our original picture emphasizes. Sure, you get some spires, but within that limited context, even they seem to be pointing at the circle, not away from it. And if you look at the windows below, you notice even they have circles and rosettes inside them. If you compare the effect of the two pictures, the difference is striking.

בכל אופן, התמונה הזו נותנת הקשר לתמונה הקטנה שראינו קודם. למעשה, היא מבהירה עד כמה התמונה של הרוזטה לבדה היא כמעט מטעה - כי אמנם זה אלמנט מרכזי בחזית הבניין, אבל הרוזטה היא פחות או יותר החלק היחיד שם שבו יש צורות עגולות ורחבות. כמעט כל השאר מורכב מדברים צרים ומחודדים, שמושכים את העין למעלה, גבוה יותר ויותר, עד לקצה סבך הגג שבראש המגדל (ואז אפילו יותר גבוה, בהתחשב בעובדה שהמטרה העיקרית של האדריכלות הגותית היא לגרום לאדם להביט למעלה ולחשוב על אלוהים ולהרגיש קטן וחסר-חשיבות). הכל מבקש ממך להביט למעלה, מלבד החלון העגול הגדול הזה, שבו כל החודים מושכים את העין למרכז. ודווקא זה החלק שהתמונה המקורית מדגישה. נכון, יש שם כמה שפיצים, אבל בתוך ההקשר המוגבל הזה אפילו הם נדמים כאילו הם מצביעים אל המעגל, ולא הלאה ממנו. ואם מסתכלים על החלונות שבתחתית התמונה, שמים לב שגם בהם יש מעגלים ורוזטות קטנות. אם משווים את האפקט של שתי התמונות, ההבדל ביניהן בולט מאוד.

I think I got a bit carried away with the artsy-speak. Sometimes my past as a student of art history rears its rusty head... and since one of the important things I studied back then was how to look at the details of a larger picture, and learn their significance, I can now tie it to the whole theme I kinda have going on, and call it a day, because really, there's a limit to how much I can blabber on about a single little picture.

אני חושבת שקצת נסחפתי עם התקשקשויות האמנות. לפעמים העבר שלי כתלמידת תולדות האמנות מרים את ראשו השחוק... ומכיוון שאחד הדברים החשובים שלמדתי אז היה איך להביט בפרטים של תמונה גדולה וללמוד את המשמעות שלהם, אני יכולה עכשיו לקשר את זה לנושא הכללי שיצא לי כאן, ולסגור את הבסטה להיום, כי באמת, יש גבול כמה אפשר ללהג על תמונה אחת קטנה.

Next time - back to postcards with stories. I already have one in mind.

בפעם הבאה - חזרה לגלויות עם סיפור. כבר יש לי רעיון לגלויה.

Little Things - זוטות

Something a little out of the ordinary, this time - a collection of all kinds of little things that I found in Trionfo in one of my recent visits downtown. Trionfo always has interesting tidbits (this was where I found the pictures of the lady from Skierniewice and the gentelman who doesn't really look like Jabotinsky), and this time I found there, in one of the boxes, a bunch of little pictures - there were movie star headshots, and little pictures used to advertise cigarettes (I'm guessing that they might have come inside the cigarette boxes), and among those were also a few personal photos, about the size of a passport photo, showing some anonymous girl. After looking through them, and resisting the temptation to buy the whole lot, I picked a selection of the various kinds.

משהו קצת שונה מהרגיל, הפעם - אוסף של כל מיני דברים קטנים שמצאתי בטריאונפו באחד הביקורים האחרונים שלי במרכז העיר. בטריאונפו תמיד יש דברים מעניינים (שם גם מצאתי את התמונות של האדונית מסקערניעוויץ ושל האדון שלא באמת דומה לז'בוטינסקי), והפעם מצאתי שם, באחת הקופסאות, אסופה של תמונות קטנות - היו שם דיוקנאות של כוכבי קולנוע, תמונות קטנות שנועדו לפרסם סיגריות (ואני מנחשת שאולי באו עם קופסאות הסיגריות), וביניהן היו פזורות גם כמה תמונות אישיות, בגודל של תמונת פספורט פחות או יותר, שהציגו ילדה אלמונית כלשהי. אחרי שעיינתי בהן, והתגברתי על הפיתוי לקנות את כולן, אספתי מבחר מכל הסוגים.

Since one of the things I liked about these pictures was how small they were, this time I scanned them next to a ruler, so you could also get an impression of their minuscule size. And since there are a lot of 'variations on a theme' here, I also put all pictures of the same kind together instead of dividing them to singles. Like I said, it's a bit different than the usual posts.

מכיוון שאחד הדברים שאהבתי בתמונות האלה הוא כמה שהן קטנות, הפעם סרקתי אותן ליד סרגל, כדי שתוכלו להתרשם גם אתם מגודלן הזערורי. ומכיוון שיש כאן הרבה 'וריאציות על נושא', גם שמתי את כל התמונות מאותו סוג יחד, ולא הפרדתי אותן לבודדות. כאמור, קצת שונה מהרשומות הרגילות.

Let's start with the movie stars. Most of the pictures were of actors I couldn't recognise (except for the one picture of Clark Gable, but I didn't take it, because I know who that is so it's not so interesting). Eventually I managed to narrow it down to just six, three actors and three actresses:

נתחיל משחקני הקולנוע. רוב התמונות שם היו של שחקנים שלא זיהיתי (מלבד תמונה אחת של קלארק גייבל, אבל לא לקחתי אותה, כי אני יודעת מיהו וזה לא כ"כ מעניין). בסופו של דבר הצלחתי לצמצם את הבחירה לשישה, שלושה שחקנים ושלוש שחקניות:

To any American readers (or wherever else they use those illogical Imperial measurements): these are centimetres. Make your own conversions if you need to.

Unlike in the knowledgeable writings of James Lileks, which are a semi-direct influence on the style of this segment and perhaps of this blog in general (you should check out his website; not that I think he needs the few views I might direct his way, but if you enjoy what I do here, you will probably like a lot of his stuff as well), I have to admit my ignorance regarding early 20th century film stars - like I said, I had no idea who any of these people were. But I looked them up. Ah, Wikipedia, what would I do without you? (Also, YouTube; some wonderful old stuff on there, and this post is going to have a lot of links to videos.)
So, let's list them.

בניגוד לכתיבה הידענית של ג'יימס ליילקס, שמהווה השפעה ישירה-למחצה על הקטע הזה ואולי גם על הבלוג באופן כללי (כדאי לכם להציץ באתר שלו; לא שנראה לי שהוא צריך את הקוראים הספורים שאני עשוייה להפנות אליו, אבל אם אתם נהנים ממה שאני עושה כאן סביר שתאהבו גם הרבה מהדברים שהוא עושה), אני חייבת להודות שאני די בורה לגבי כוכבי קולנוע מתחילת המאה ה-20 - כמו שאמרתי, לא הכרתי בכלל אף אחד מהאנשים האלה. אבל חיפשתי אותם. הו, וויקיפדיה, מה הייתי עושה בלעדייך? (וגם יוטיוב; יש שם כמה דברים ישנים נהדרים, וברשומה הזו יהיו די הרבה קישורים לקטעי וידיאו.)
ובכן, הבה נעבור עליהם.

The suave Ricardo Cortez was, as you may assume, quite a popular 'Latin Lover' actor for some time; the studio that employed him tried to push him as a competition for Valentino. He also played detective Sam Spade in the Maltese Falcon. No, not the one where Bogart plays Sam Spade, the one made ten years earlier (you can see a short clip here, and oh boy, Bogart was so much better - although apparently some people disagree). Funnily enough, as I was looking him up I thought to myself 'Hm, Ricardo Cortez... probably born Ruben Kramer, or something'. Many actors changed their names back then, after all. Well, I was wrong. Jacob Krantz. After he retired from the cinema he went to work as a stockbroker, and probably made his old Jewish mother very happy.
George Raft's picture made me think that he must have been a comedian, or a dancer; well, he started as a dancer, turns out, but made his fame playing gangsters. He's actually been in quite a lot of well-known films, including Some Like It Hot and Ocean's Eleven (the original, with Frank Sinatra and the Rat Pack), playing tough guys who wear fedoras and talk in that kinda-nasal gangster slang (here he is with Marlene Dietrich, in a film from the era when hitting a woman - sorry a 'dame' who was 'out of line' - was an acceptable sort of thing to do in a movie). Doesn't look it, from this picture.

ריקארדו קורטז האלגנטי היה, כצפוי, שחקן די פופולרי של דמות המאהב הלטיני, והאולפן שבו עבד גם ניסה לקדם אותו כתחרות לוולנטינו (מי היה מאמין). הוא גם שיחק את הבלש סם ספייד בסרט 'הנץ ממלטה'. לא, לא הסרט שבו האמפרי בוגארט משחק את סם ספייד, אלא הסרט שנעשה עשר שנים קודם (אפשר לראות קטע קצר כאן, ובחיי, האמפרי בוגארט היה כל כך הרבה יותר טוב - אם כי מסתבר שיש אנשים שלא מסכימים עם הקביעה הזו). מה שמשעשע הוא שכשחיפשתי אותו חשבתי לעצמי 'המ, ריקארדו קורטז... בטח נולד בשם ראובן קרמר או משהו'. הרי הרבה שחקנים שינו את השם שלהם בתקופה ההיא. ובכן, טעיתי. ג'ייקוב קרנץ. אחרי שהוא פרש מתחום הקולנוע הוא עבר לעבוד בבורסה, מה שבטח מאוד שימח את האמא הפולניה שלו.
מהתמונה של ג'ורג' ראפט הינחתי שהוא היה שחקן קומי, או רקדן; ובכן, הוא אכן התחיל כרקדן, אבל מסתבר שהוא התפרסם כשחקן של תפקידי גנגסטרים. הוא הופיע בדי הרבה סרטים מפורסמים, כמו 'חמים וטעים' ו'ה-11 של דני אושן' (המקורי, עם פרנק סינטרה וה'ראט פאק'), ושיחק בחורים קשוחים שחובשים מגבעת ומדברים בסלנג הגנגסטרי הזה, המאנפף-קמעה (הנה הוא עם מרלן דיטריך, בסרט מהעידן שבו להכות אשה - סליחה, 'בחורה' שהתנהגה 'לא במקום' - נחשב משהו שבסדר לעשות בסרט). הוא לא נראה כזה, בתמונה.

Cicely Courtneidge, on the other hand, was a comedian. And you can pretty much tell from the picture; she looks like the kind of actress that realised she doesn't have the looks to be a starlet, so she better be funny. And she was - I think she was brilliant. Looking for her on the mighty YouTube I found some movie clips of her, mostly song-and-dance numbers, and I highly recommend you look them up as well. My favourite has to be the Tiger Rag, embedded below - a highly amusing little ditty utilizing a bunch of different (mostly British) accents (and some pop culture references of the time that I don't get) - but she was also a very good slapstick dancer, which is something that takes a great deal of skill (check out her Apache Dance - and no, it's not as racist as it sounds).

סיסלי קורטניג', לעומתו, כן היתה שחקנית קומית. ופחות או יותר אפשר לזהות את זה בתמונה שלה; היא נראית כמו שחקנית שהבינה שהיא לא נראית מספיק טוב בשביל להיות כוכבנית, אז כדאי שתהיה מצחיקה. והיא היתה מצחיקה - אני חושבת שהיא היתה נהדרת. כשחיפשתי אותה ביוטיוב מצאתי כל מיני קטעי סרטים, בעיקר של ריקודים ושירים, ואני ממליצה בחום שתחפשו אותם גם כן. אני חושבת שהחביב עליי, מבין כל אלה, הוא ה'טייגר ראג', שהטמעתי להלן - שיר משעשע ביותר שמשלב כל מיני מבטאים (בעיקר בריטיים) שונים (וגם רפרנסים של תרבות פופולרית שאני לא מבינה) - אבל היא גם היתה רקדנית סלאפסטיק מצוינת, שזה משהו שדורש הרבה מאוד כשרון (תבדקו למשל את 'הריקוד האפאצ'י' שלה - ולא, זה לא גזעני כמו שזה נשמע).

(By the way, if you end up watching this clip a bunch of times, as I have, you might eventually notice that the piano guy says, right at the end, 'as long as you've got your health and strength, you should worry about tigers!' - and here's that vernacular 'you should worry' that I talked about a few posts ago. Cool!)

(דרך אגב, אם אתם צופים בקטע הזה הרבה פעמים, כמו שאני עשיתי, בסוף אולי תשימו לב שהפסנתרן אומר, ממש בסוף, 'as long as you've got your health and strength, you should worry about tigers!' - והנה השימוש הסלנגי בביטוי 'you should worry' שדיברתי עליו לא מזמן. מגניב!)

[Update 21.7.2011: Looks like the video has been taken down, which is a darn shame. The audio, at least, can be found here - not as funny as the whole thing, but still quite brilliant. Update of the update, 10 Nov 2012: During a conversation about Courtneidge I found out that the video is back up, and re-embedded it. I also discovered another beautiful video of her, a clip from the 1962 film 'The L-Shaped Room' - a dramatic role this time, and played in a subtle, touching way. I love it a lot, and if it weren't impossible to embed it would have put it right here (but I can't so there's just a link). Anyway, do check it out.]

[עדכון 21.7.2011: נראה שהורידו את הסרטון, שזה באמת חבל. את האודיו, לכל הפחות, אפשר למצוא כאן - לא מצחיק כמו הסרטון המלא, אבל עדיין נהדר. עדכון לעדכון, 10 בנובמבר 2012: בזמן שיחה על קורטנידג' גיליתי שהסרטון הועלה שוב, והטמעתי אותו מחדש. מצאתי גם עוד סרטון יפהפה שלה, קטע מתוך הסרט 'The L-Shaped Room' מ-1962 - תפקיד דרמטי, הפעם, והיא משחקת בו בצורה ממש עדינה ונוגעת ללב. אני אוהבת אותו מאוד, ולו היו מאפשרים להטמיע אותו הייתי מכניסה אותו לכאן (אבל אי אפשר, אז יש רק לינק). שווה לראות, בכל אופן.]

Starting to have to scroll up quite a lot for the picture, so let's round up the others quickly: Joan Barry, unlike Cicely Courtneidge, had the looks to be a starlet, and I guess that's pretty much what she was. She was young and pretty, and she had roles in a couple of movies (including an early-ish Hitchcock called Rich and Strange), and then she got married and retired from show business. At first, when I was researching, I had her confused with an American actress of the same name, who mainly got famous - or rather, infamous - for having an affair with Charlie Chaplin, and then suing him for paternity of her child (blood tests ruled him out as the father, but they were inadmissible in court; after this trial, the law was changed to make blood tests admissible). Then she went crazy, apparently. Seems like a sad story. Anyway, it's not her, so never mind that.
John Barrymore - with perhaps the most striking picture of the lot - was, in his time, a famous Shakespearean and film actor, nicknamed 'the Great Profile' (because he had one), as well as a well-known drunkard, although I suppose back then people might have thought it was manly and charming to drink yourself to death. He is also the father of John Drew Barrymore, who is the father of Drew Barrymore (not a lot of originality in the names, in this family).
And lastly, Marie Dressler (whose picture I picked because she was the only one that didn't really have a movie-star look; she just kinda looks like someone's aunt) was a pretty big star in vaudeville, and managed to survive the move from silent films to talkies because she had an impressive rumbling voice; she won a best actress Oscar in 1932 - and remember, the Academy Awards started in 1929, so this is one of the very first Oscars - and is, apparently, also somewhat famous for this lovely exchange with Jean Harlow (sorry for the bad quality, couldn't find a better version; however, the whole film is available on the Tube, if you want to see it. John Barrymore's in it too, so it's like a 2-in-1 deal). Quite a lady.

אני כבר צריכה לגלול למעלה די הרבה כדי להגיע לתמונה, אז הנה כל השאר בזריזות: ג'ואן בארי, לעומת סיסלי קורטניג', נראתה מספיק טוב כדי להיות כוכבנית, ואני חושבת שזה פחות או יותר מה שהיא עשתה. היא היתה צעירה ויפה, ושיחקה בכמה סרטים (כולל היצ'קוק מוקדם יחסית בשם 'Rich and Strange'), ואז היא התחתנה ופרשה מהשואו ביזנס. בהתחלה בזמן המחקר שלי בלבלתי אותה עם שחקנית אמריקאית באותו שם, שבעיקר התפרסמה - לשמצה, למען האמת - כי היה לה רומן עם צ'רלי צ'פלין, ואז היא הגישה נגדו תביעת אבהות על התינוק שלה (בדיקת דם קבעה שהוא לא היה האב, אבל היא לא היתה קבילה כראיה; בעקבות המשפט הזה, שינו את החוק כך שבדיקות דם ייחשבו ראיה קבילה). ואז היא השתגעה, כנראה. זה נשמע סיפור די עצוב. בכל אופן, זו לא היא, אז לא משנה.
ג'ון בארימור - עם תמונה שלדעתי היא המרשימה שבחבורה - היה בזמנו שחקן שייקספירי (ולא רק) מפורסם, שזכה לכינוי 'הפרופיל הגדול' (כי היה לו פרופיל גדול), והיה גם שיכור ידוע, אם כי אני משערת שאולי בזמנו חשבו שלהשתכר עד מוות זה גברי ושרמנטי. הוא גם אביו של ג'ון דרו בארימור, שהוא אביה של דרו בארימור (המשפחה הזו לא היתה בקטע של שמות מקוריים במיוחד).
ואחרונה חביבה, מארי דרסלר (שאת התמונה שלה בחרתי כי היתה היחידה שלא ממש נראתה כמו כוכבת קולנוע; היא נראית קצת כמו דודה) היתה כוכבת וודוויל די גדולה, והצליחה לשרוד את המעבר מסרטים אלמים למדברים כי היה לה קול רועם ומרשים. היא זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב-1932 - וצריך לזכור שפרסי האוסקר רק התחילו ב-1929, אז זה היה אחד הראשונים - ומסתבר שבין הסצנות המפורסמות שלה נמנה הדיאלוג החביב הזה עם ג'ין הארלו (סליחה על איכות הסרטון, לא יכלתי למצוא גרסא יותר מוצלחת; אבל כל הסרט נמצא על יוטיוב, אם אתם רוצים לראות אותו. גם ג'ון בארימור משחק שם אז זה כמו שניים-במחיר-אחד). אכן גברת שבגברות.

I don't really have much to say about the cigarette advertisement photos. It's interesting to see that they don't show the actual cigarettes (and probably not due to health concerns like today), but mainly romantic 'atmosphere shots', most of them pictures of women. Those that I ended up picking represent quite a few cigarette producers, all of them from Egypt, or to be more precise, Alexandria.

על תמונות הפרסומת לסיגריות אין לי הרבה מה לומר, למען האמת. מעניין לראות שהן לא מציגות את הסיגריות עצמן (ומן הסתם לא מהשיקולים הבריאותיים של היום), אלא בעיקר 'תמונות אווירה' בסגנון רומנטי, הרבה מהן של נשים. אלה שבחרתי בסופו של דבר מייצגות לא מעט יצרני סיגריות, כולם ממצרים, וליתר דיוק מאלכסנדריה.

I tried searching for information on these producers, but didn't really find anything on Google; anyway, I'm fairly sure that these pictures are from about the first quarter of the 20th century (if only because the headshots are probably from around the 30s, since that's when all these actors were famous). I have a sort of feeling that the people in these pictures represent an earlier era - for example, look at the girl in the top right hand picture, writing with a quill (by the way, if you click to enlarge you can see that someone added in handwriting je vous pense, I'm thinking about you) - but I don't know enough about the clothes and the writing styles and such to make an exact estimate. If that is indeed the case, I suppose it was meant to be somewhat nostalgic. Anyway, I like these pictures a lot, especially the lovely Coutarelli lass in the center bottom line, with the Greek nose and handsome tiara.
Some of the pictures also had a commercial message on the back:

ניסיתי לחפש מידע על היצרנים האלה, אבל לא מצאתי כמעט כלום בגוגל; בכל אופן, אני די בטוחה שהתמונות האלה הן מהרבע הראשון של המאה ה-20, בערך (ולו רק בגלל שהתמונות הקודמות הן כנראה מסביבות שנות ה-30, כי זו התקופה שבה כל המצולמים בהן היו מפורסמים). יש לי הרגשה שהאנשים שבתמונות מייצגים תקופה יותר מוקדמת - תסתכלו למשל על הבחורה בתמונה מצד ימין למעלה, שכותבת בעט נוצה (אגב, אם תלחצו להגדלה תוכלו לראות שמישהו הוסיף בכתב יד על המכתב שלה je vous pense, אני חושבת עליך) - אבל אני לא מבינה מספיק בבגדים ובסגנונות הכתב כדי לקבוע בדיוק. אם זה אכן כך, אני מניחה שזה נועד לשקף נוסטלגיה מסוימת. בכל אופן, אני מחבבת מאוד את התמונות האלה, ובייחוד את העלמה היפה של קוטארלי במרכז השורה התחתונה, עם האף היווני והנזר הנאה בשיער.
בכמה מהתמונות היה גם מסר פרסומי בצד האחורי:

(Interesting: the French one advertises the cigarettes as being healthier since they have a minimum of nicotine. I didn't realise it was known to be a health problem that far back.)

(מעניין: הטקסט הפרסומי בצרפתית אומר שהסיגריות בריאות יותר כי יש בהן מינימום של ניקוטין. לא קלטתי שכבר אז ידעו שזו בעיה בריאותית.)

And that's about it on those pictures. The last picture is one of those personal photos I mentioned. I chose one where the girl appears with an older woman - her mother, grandmother, aunt, who knows. As you can see, it's in pretty bad shape, creased and with a torn bottom, but I still like it very much.

וזהו, לגבי התמונות האלה. התמונה האחרונה היא אחד התצלומים האישיים שהזכרתי. בחרתי את זה שבו הילדה הופיעה יחד עם אשה מבוגרת - אמא, סבתא, דודה, מי יודע. כמו שאפשר לראות, הוא לא במצב טוב במיוחד, מקומט וקרוע בתחתית, אבל אני בכל זאת מחבבת אותו מאוד.

I don't even know why I like it so much. It's just a nice family photo, is all. It kinda reminds me of similar photos we have of my mum and dad (and since the cigarette ads were from Egypt, and all these pictures were mixed together, it makes me feel like they are all from Egypt, which is where my mother was born, which makes me feel like there's some kind of a... connection, or something). A little piece of memory, completely out of context. That girl must be much older now. That woman is probably dead. But here they are, smiling awkwardly, in another place, in another time.

אני אפילו לא יודעת למה אני כל כך מחבבת אותו. זו פשוט תמונה משפחתית נחמדה, זה הכל. היא מזכירה לי תמונות דומות שיש לנו של אמא ואבא שלי (ומכיוון שהפרסומות לסיגריות היו ממצרים, ושכל התמונות היו מעורבבות יחד, זה גורם לי להרגיש שכולן ממצרים, ושם אמא שלי נולדה, אז אני מרגישה כאילו יש איזה... קשר, או משהו). פיסה קטנה של זכרון, נטולת הקשר לחלוטין. הילדה הזו בטח כבר מבוגרת בהרבה. האשה הזו בטח כבר מתה. אבל הנה הן, עם חיוכים נבוכים, במקום אחר ובזמן אחר.

It's actually the same with the movie stars (who are all dead as well), and even with those people posing in the cigarette ads. It's actually the same with a lot of the things I have on this blog. They're all just memories. I like the little personal things because it somehow feels closer, when they're regular people with stories that - barring the occasional amazing coincidence - I will never fully know, but when you think about it, all people have stories. Those movie stars have their own stories; they were born somewhere, and had families, and lived, and did many things, and they had their moments of fame, or even years of fame, but it was all just a part of their big story, and in many ways, we only have a glimpse of that. Even those carefully-staged pictures of ladies and gentleman in the cigarette ads are all a part of some story, not just for the people who participated in them, but for another era and another place. And that's what I love about all these things. They give me little glimpses to these places, to these times, to these stories.

למען האמת, זה אותו דבר עם כוכבי הקולנוע (שגם הם כבר מתו כולם), ואפילו עם האנשים שמדגמנים בפרסומות לסיגריות. זה אותו דבר עם הרבה מהדברים שיש לי בבלוג הזה. כולם רק זכרונות. אני אוהבת את הדברים האישיים הקטנים כי הם נדמים לי קרובים יותר, כי הרי אלה אנשים רגילים עם סיפורים שלהוציא צירופי מקרים מדהימים פה ושם, לעולם לא אוכל להכיר אותם במלואם - אבל כשחושבים על זה, לכולם יש סיפורים. לכוכבי הקולנוע היו סיפורים משלהם; הם נולדו איפשהו, והיתה להם משפחה, והם חיו ועשו כל מיני דברים, והיו להם גם רגעים של תהילה, או אפילו שנים של תהילה, אבל זה היה רק חלק מהסיפור הגדול שלהם, ובהרבה מובנים יש לנו רק מבט חטוף בסיפור הזה. אפילו התמונות המבוימות-להפליא של גבירות ואדונים בפרסומות לסיגריות הן רק חלק מאיזשהו סיפור, לא רק של האנשים שהשתתפו בהן, אלא של תקופה אחרת במקום אחר. וזה מה שאני אוהבת בכל הדברים האלה. הם מאפשרים לי מבט חטוף במקומות האלה, בזמנים האלה, בסיפורים האלה.

And to finish on a lighter note, here's a video of Marie Dressler, being regal and rumbling and funny and altogether awesome in the 1929 Hollywood Revue:

וכדי לסיים במשהו קליל יותר, הנה סרטון של מארי דרסלר, מלכותית ורועמת ומצחיקה ונפלאה באופן כללי, ב-Hollywood Revue מ-1929:

Small World - עולם קטן

21.11.2010
Updated! See below ----- עדכון! ר' למטה

זה אחד מצירופי המקרים הכי מוזרים שנתקלתי בהם עד כה בכתיבת הבלוג (ואני כוללת גם צירוף מקרים מגניב אחד שעדיין לא סיפרתי לכם עליו, כי עוד לא גמרתי להתעסק בו, אבל כשיגיע זמנו זה הולך להיות עדכון ממש מגניב, חכו ותראו). תמיד יש בי תקווה שמישהו פתאום יזהה את האנשים שכתבו את הגלויה או קיבלו אותה, אבל נטיתי להניח שמה שיקרה הוא שמישהו ימצא את דרכו לבלוג ויאמר 'הי, אני יודע מי זה'; אף פעם לא ציפיתי לגלות שהמשפחה שלי מעורבת בסיפור.

This is one of the weirdest coincidences that happened to me, so far, while writing this blog (and this is including one awesome coincidence that I haven't told you about yet, because I'm not finished with it, but when I will it'll be the coolest update, you'll see). I always kinda hope to have someone suddenly recognise the people who wrote or received the postcard, but I usually assumed it will just be somebody stumbling upon the blog and saying 'Oh, I know who this is'; I never expected to actually have my family entwined in a story.

אז עכשיו שכולם סקרנים... כל העניין הזה התחיל בשבוע שעבר בערך, כשאמא שלי חזרה מביקור בברזיל. זה נתן לי את הרעיון להעלות פוסט עם הגלויה הזו מסאו פאולו, שם היא גדלה. למען האמת, זו בכלל היתה הסיבה המקורית שבחרתי את הגלויה הזו (טוב, גם כי אהבתי את כתב היד בצד האחורי, זו לעתים קרובות סיבה טובה לקחת גלויות בשפה שאני לא מבינה). אז הראיתי לה את הגלויה, כמובן.

So, now that I got you all curious... this all started around last week when my mother returned from a visit to Brasil (I scoff at your squiggly red lines! I write 'Brasil' with an S because this is how it's written in Portuguese and because I think it looks nicer that 'Brazil' with a Z, so there). It gave me an idea to have the next post be this postcard from São Paulo, where my mother grew up. Actually, that was the original reason I picked this card (well, and I liked the handwriting on the back, which is often a reason I pick up postcards in a language I don't know). So I showed it to her, of course.

צד קדמי:

Front:

כמובן שהיא זיהתה את העיר מייד (זו גם תמונה מ-1971, כשהיא עדיין גרה שם), ואפילו סיפרה שהיא גרה אז לא רחוק, קצת משמאל לתמונה. היא הבטיחה לכתוב עוד על המקום הזה בתגובות. זו תמונה די עגמומית של חלק די משעמם בעיר, ומוזר שעשו מזה גלויה; אני מניחה שזו היתה עוד סיבה שבחרתי אותה, כי אני תמיד אוהבת תמונות שמציגות את החלקים הפחות-רגילים בעיר, יותר מאשר כאלה שמציגות אתרים מפורסמים מזוויות מוכרות. זה יותר מעניין.

Of course she recognised it immediately (this is also a picture from 1971, when she was still living there), and even pointed out that she lived not far away, a little to the left from the picture. She promised to write more about it in the comments. It is a rather dreary picture of a rather boring spot to have on a postcard, which I suppose was another reason for me to pick it, since I always like pictures of unusual spots of a city better than those featuring a well-known monument from an often-used angle. It's more interesting.

בכל אופן, אחרי שדיברנו על התמונה, הראיתי לה את הצד האחורי, כי הוא בצרפתית ורציתי שתעזור לי לתרגם אותו.

Anyway, after talking about the picture, I showed her the back of the card, because it is in French and I needed her help translating it.

צד אחורי:

Back:

Ciao Mutel,
Il ne fait pas trop chaud aujourd'hui, tu sais?
On me gate de trop, je serais insupportable en rentrant. Mes seurs sont adorables plus que jamais.
Comment va Maman? et...? Et tes projets pour l'ètè?
Serai contente d'entendrè de tes nouvelles.
Bises, Miriam

צ'או מוּטֶל,
לא כל כך חם כאן היום, את יודעת?
מפנקים אותי מאוד, אני אהיה בלתי-נסבלת כשאחזור לארץ. האחיות שלי מקסימות כמו תמיד.
מה שלום אמא שלך? ו...? והתכניות שלך לקיץ?
אני שמחה לשמוע חדשות ממך.
נשיקות, מרים

Ciao Mutel,
It's not very hot here today, you know?
I'm getting terribly spoiled, I will be insufferable when I come back. My sisters are as sweet as ever.
How's your mother? and...? And your plans for summer?
I'm happy to hear news from you.
Kisses, Miriam

תודה אמא!

Thanks, mum!

ואחרי שהיא הקריאה לי את המסר (ותרגומו), היא התחילה לחשוב בקול רם אם אולי היא מכירה את מי שכתבה אותו. נכון שסאו פאולו היא עיר בת כמה מיליוני תושבים, אבל מצד שני, מספר האנשים שהיו עשויים לשלוח גלויה לישראל בשנות ה-70 (ועוד בצרפתית) הוא מן הסתם מעט מזעיר מתוך כל המיליונים האלה.

So, after reading (and translating) it to me, she was thinking out loud whether it was written by someone she knew. Sure, São Paulo has a population of several million people, but then again, the number of people who might have written a postcard to Israel in the 70s (and in French to boot) is obviously quite a minuscule percentage of this population.

אז היא הסתכלה שוב על הגלויה. 'מרים', הרהרה לעצמה, ואז הסתכלה על כתובת השולח בפינה השמאלית העליונה וקראה: 'מרים מונדשטוק! בטח שאני מכירה אותה! היא היתה בבית הספר שלי!'.

So, she gives another look. 'Miriam', she ponders, and then looks at the writer's address on the top left corner, and exclaims 'Miriam Mundsztuk! Of course I know her! She went to my school!'.

כן. גלויה שקניתי באופן שרירותי למדי לפני כמה שנים בחנות ספרים משומשים נשלחה, לגמרי במקרה, על ידי מישהי שאמא שלי הכירה בצעירותה. למעשה, מרים היתה בשכבה עם דודה שלי. וכמו שתיהן, גם היא עלתה לישראל, ומסתבר שכיום היא חיה באפרת, התנחלות (או יישוב, תלוי בנטייתכם הסמנטו-פוליטית; אני ממש, אבל ממש, לא רוצה להכניס ענייני פוליטיקה לבלוג הזה) ליד ירושלים, אם כי אני משערת שהיא שינתה את השם מאז (בעצם יש בפייסבוק מרים מונדשטוק-אורבך אחת - אני לא לגמרי בטוחה שזו היא, אבל אשלח לה הודעה לגבי הרשומה הזו, ונראה).

Yes. A postcard that I arbitrarily picked up in a used book store a few years ago just happened to have been sent by someone my mother knew growing up. Miriam was in the same class as my aunt, actually. And like both, she also moved to Israel, and now lives in Efrat, a settlement near Jerusalem, although I guess she changed her name since (actually, there is a Mirjam Mundsztuk-Orbach on Facebook - I'm not sure if it's her, but I'll send her a message about this post, and we'll see).

אני חייבת לומר שזה פחות או יותר הפיל אותי מהכסא. אני לא יכולה לחשוב על עוד משהו להוסיף לסיפור הזה (אם כי כמובן שאשמח מאוד אם אמא או דודה שלי, או אפילו מרים עצמה, ירצו להוסיף משהו; ואגב, אם מרים מגיעה לכאן מתישהו, אני רוצה לומר לה שאשמח להחזיר לה את הגלויה אם היא רוצה בה). זה... עולם קטן, באמת. זה פשוט מדהים.

Honestly, this pretty much blew my mind. I can't think of that much more to add to this story (although of course I'll be happy if my mother, or my aunt, or even Miriam herself might want to add something; actually, if Miriam gets here at some point, I want to let her know I will be happy to return the postcard, if she wants it). It's just... small world, really. It's absolutely amazing.

אה, ולגבי הנמענת, אדית מיץ: לפי ספר הטלפון (כלומר, אתר 144) נראה שהיא עדיין גרה באותה כתובת, בירושלים. וגם זה די מגניב.

Oh, as for the recipient, Edith Mitz, it appears from an online phonebook search that she is still living at the same address, in Jerusalem. Which is also pretty cool.

עולם קטן, באמת. עולם קטן.

Small world, really. Small world.

21 בנובמבר - עדכון!
בשבוע שעבר, אחרי שפרסמתי את הרשומה הזו, יצרתי קשר עם מרים בפייסבוק (למרות שאני לא מהמשתמשים הנלהבים ביותר של האתר הזה, אני חייבת להודות שהוא שימושי), והיא בהחלט זוכרת את הגלויה. אדית מיץ, היא סיפרה לי, היתה חברה שלה בזמנו, גם אם לא חברה מאוד טובה; היא היתה בחורה בלגית שהיא הכירה דרך השותפה שלה (של מרים), שהיתה גם היא מבלגיה. היא עורכת דין, ובזמנו גם עסקה במקצוע כאן בישראל, והיתה נשואה לעורך דין (שהיה מאיטליה במקור). היתה לה בת אחת איתו, ואז הם התגרשו. היא עזבה את ישראל בסוף שנות ה-70 / תחילת שנות ה-80, אז כיום (בגיל שישים-ומשהו) היא צריכה להיות בבלגיה, וכנראה שהיא גם התחתנה שוב.

21 Nov - Update!
Last week, after publishing this post, I contacted Miriam on Facebook (I'm not one of the avid users, but I gotta admit, that site is useful), and she definitely remembers this postcard. Edith Mitz, she tells me, was her friend in the day, but hardly a best friend; she was a Belgian girl, introduced to Miriam through her (Miriam's) roommate, who was also from Belgium. She is a lawyer, and back then practised law in israel, was married to another lawyer (who was originally from Italy), had a girl, and later got divorced. She left Israel in the late 70s / early 80s, so should now (in her early 60s) be back in Belgium, and is apparently remarried.

אז זו אדית, ושוב תודה למרים על הסיפור הזה. העובדה שבסופו של דבר הגלויה שלה הגיעה אליי, למרות שהיא עצמה לא היתה בישראל כבר כשלושים שנה, עדיין מוזרה למדי; אבל העובדה שהיא עדיין מופיעה במאגר של בזק דווקא מאפשרת הסבר כלשהו - אני חושבת שיכול להיות שהיא עדיין בעלת הדירה שבה גרה אז, ושהיא משכירה אותה. אם היא השאירה שם את הגלויה, אני יכולה לדמיין שאיזה דייר נתקל בה והחליט למכור אותה לחנות הספרים המשומשים (לא משהו שאני אישית הייתי עושה, אבל כמו שאולי שמתם לב יש לי איזה קטע עם גלויות ישנות). זה בהחלט יכול להסביר איך זה שגלויה שנשלחה לפני ארבעים שנה מברזיל לבחורה בלגית שגרה בישראל הגיעה בסופו של דבר לידיי. אבל צירוף המקרים המוחלט של כל העניין הזה עדיין מופלא.

So, that's Edith, and I want to thank Miriam again for telling me this story. The fact that I ended up with her postcard, although she has not been in Israel for about 30 years, is still odd; the fact that she appears in the phone book, however, suggests some explanation - it is possible, I guess, that she still owns the apartment she lived in, but rents it. If she left this card behind, I can imagine a tenant running into it, and selling it to the used book store (not something I would have done, but I have this thing about old postcards, as you may have noticed). It definitely can explain how a postcard sent 40 years ago from Brasil to a Belgian girl living in Israel ended up in my hands. But the sheer coincidence of the whole story is still amazing.

נ"ב - מרים אמרה לי שתשמח לקבל את הגלויה בחזרה, אז אשלח אותה אליה. מין סגירת מעגל. חתיכת הקרטון הזו עברה מסע די ארוך.

PS - Miriam said she will be happy to have the postcard back, so I will be sending it her way. Closing that circle. It's been a long journey, for a little piece of cardboard.