Fantastic! - !פנטסטי

Another short one. I actually bought a load of new old stuff in recent weeks (that darn Book Gallery put boxes of cards and photos outside, for 2 NIS each, and with a nice chair and parasol so I could just sit there and look at them and come up with more and more that I really must have), and at some point I'll probably do a longer post full of pictures of people I know nothing about. But right now, a short post is all I can muster.

שוב בקצרה. למען האמת, קניתי המון דברים ישנים חדשים בשבועות האחרונים (הגלריה לספרות הארורה הזו שמה כמה ארגזים בחוץ עם גלויות ותמונות ב-2 ש"ח החתיכה, ויש גם כסא נחמד, ושמשיה, אז אפשר לשבת שם ולהביט בהן ולמצוא עוד ועוד שאני פשוט חייבת לקנות), ומתישהו כנראה שאכתוב רשומה ארוכה יותר מלאה בתמונות של אנשים שאני לא מכירה בכלל. אבל כרגע יש לי כוח רק לרשומה קצרה.

And this card really is quite wonderful, and fully deserves its own post. And as with the best postcards, it is a twofold wonderfulness - there is an absolutely stunning photo on the front, and a neat message on the back. With the photo, there is only so much I can put in words, so have a look below and you can see for yourself why I love it so much.

והגלויה הזו היא באמת נפלאה, ולגמרי מגיעה לה רשומה מיוחדת. כמו בכל הגלויות הטובות באמת, זו נפלאוּת כפולה - בצד הקדמי יש תמונה מדהימה לחלוטין, ובצד האחורי מסר חביב. לגבי התמונה, קשה לי להביע את הכל במלים, אז פשוט תסתכלו למטה ותראו בעצמכם למה אני אוהבת אותה כ"כ.

Front:

צד קדמי:

Anyone who happened to spend some time in Istanbul (not Constantinople [I just had to update when I saw that I missed such a good reference]) - like my parents, for instance - will recognise right away the famous 'Blue Mosque', or Sultan Ahmed Mosque. A lovely building, but a lovelier picture, here.
That kind of dramatic contrast is why I tend to love black-and-white photos (and often wax lyrical about them), but in this card, I feel the colour makes it even more striking - everything works so well together, especially those blues and yellows, but also the light and the dark, the sharp, piercing minarets with the scraggly trees and round domes and the small white full moon above. Even without a message on the back, I probably would have considered buying this card just because this photo is so beautiful.
But there's a message on the back, as well, and that really sealed the deal.

מי שיצא לו להיות באיסטנבול (לא קונסטנטינופול [הייתי חייבת לעדכן כשהבנתי שפספסתי רפרנס מוצלח שכזה]) - כמו ההורים שלי, למשל - יזהה מייד את  'המסגד הכחול', הוא מסגד הסולטאן אהמט, המפורסם. בניין יפה, אבל התמונה שכאן יפה עוד יותר.

הניגודיות הדרמטית הזו היא הסיבה שאני בד"כ מאוד אוהבת תמונות בשחור-לבן (ולעתים קרובות מתפייטת על אודותן), אבל בגלויה הזו, אני חושבת שהצבע הופך אותה יותר מרשימה אפילו - הכל עובד כל כך יפה יחד, במיוחד הגוונים הכחולים והצהובים האלה, אבל גם האור והחושך, צריחי המסגד החדים והנישאים מול העצים הפרועים והכיפות העגלוליות והירח המלא הקטן והלבן שמעל. אפילו בלי המסר בצד האחורי, נראה לי שהייתי שוקלת לקנות את הגלויה הזו רק מפני שהתמונה פשוט יפהפיה.

אבל יש גם מסר בצד האחורי, וזה הפיל את הפור.

Back:

צד אחורי:

Not really a point in supplying a transcript for a one-word message, is there?
'Fantastic!' - no, wait, 'Fantastic!' in capital letters - with the enthusiasm just spilling out of the every word, from the date to the address. It's a contagious sort of enthusiasm; I really can't look at it without smiling. They were obviously having a really good time.
Also, pretty cool stamps, especially that mustachioed warrior guy. I tried looking him up, but since it's all written in Turkish, on the stamp, I'm not sure I found the right person. Anyway, he seems like someone you wouldn't want to mess with.

אין ממש סיבה לכתוב תעתיק-ותרגום של מסר בן מלה אחת, נכון?
'פנטסטי!' - ובאנגלית הכל גם באותיות רישיות - עם התלהבות שפשוט נשפכת מכל מלה, מהתאריך עד הכתובת. זו התלהבות מדַּבקת שכזו; אני פשוט לא יכולה להסתכל על זה בלי לחייך. ברור לחלוטין שהם ממש נהנו שם.
וגם הבולים די מגניבים, במיוחד הלוחם המשופם הזה. ניסיתי לחפש אותו, אבל מכיוון שכל הבול כתוב בתורכית אני לא בטוחה שמצאתי את האדם הנכון. בכל אופן, הוא נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו.

Speaking of the address, I looked it up in the phone book, and there's actually an Aaron Lippman still listed at 12 Ibn Ezra St., which is cool. Also, it's quite a lovely house (pretty soon we'll have Google Street View over here as well, and it'll be easier to do this).

אגב הכתובת, חיפשתי באתר של בזק ורשום אצלם איזה אהרון ליפמן שעדיין גר ברח' אבן עזרא 12, שזה מגניב. זה גם בית די יפה (עוד מעט יהיה לנו Google Street View גם בארץ ויהיה קל יותר לעשות את הקישורים האלה).

But really, the stamps and address and such are minor details. It's that one-word message, accompanied by the picture, that makes this card as great as it is for me. It's, well... fantastic.

Fantastic!

אבל תכל'ס, הבולים והכתובת וכו' הם פרטים שוליים לגמרי. זו ההודעה החד-מילתית הזו, והתמונה שמתלווה אליה, שגורמים לגלויה הזו להיות נפלאה כ"כ בעיניי. היא, נו... פנטסטית.

פנטסטי!

Collaborative writing - כתיבה קולבורטיבית

Looks like I'll get another post in before the year ends.
I got the idea to do this postcard when, in the last post, I said there being a lot of people mentioned. Because this postcard also has a lot of people, but in a somewhat unusual way - it was actually written by about six different people.

נראה לי שאצליח להשחיל עוד פוסט לפני סוף השנה.
חשבתי להעלות את הגלויה הזו כשציינתי, בפוסט הקודם, שהם מתייחסים לדי הרבה אנשים. כי בגלויה הזו באמת יש הרבה אנשים, אבל באופן קצת בלתי-רגיל - כתבו אותה כשישה אנשים שונים.

We begin with the front, which shows a view of the Chicago River (interesting side note: when looking for the Chicago River on Google Images, you run into a whole lot of pictures where it is dyed green, which, I realised after a while, is some odd St. Patrick's Day tradition, and not the result of comic-book-style pollution or gamma rays), with a lot of skyscrapers and bridges and other markers of a large metropolis.

נתחיל עם הצד הקדמי, ובו נוף של נהר שיקאגו (מאמר מוסגר מעניין: כשמחפשים את נהר שיקאגו בגוגל תמונות, נתקלים בלא מעט תמונות שלו צבוע בירוק; כפי שהבנתי אחרי זמן מה, זו איזו מסורת מוזרה של יום סנט פטריק, ולא תוצאה של זיהום או קרני גאמא כמו בחוברות קומיקס), עם הרבה גורדי שחקים וגשרים וכיוצא בזה סממנים מטרופוליניים.

Front:

צד קדמי:

Since I've never been to Chicago, I can't speak much about the accuracy of this portrayal, although the sky kind of has this fake-clement look that you sometimes get in postcards of places not known for clement weather (I have, for example, a postcard I bought in Ireland simply because it featured an accurately grey and overcast sky while all the other postcards had a clear blue sky like you almost never actually see). Anyway, it's quite a typical city-view picture, with nothing very special about it.

מכיוון שמימיי לא הייתי בשיקאגו, אני לא יכולה לומר עד כמה זה ייצוג מדויק שלה, אם כי יש לציין שהשמיים נראים קצת כמו הזיוף של מזג אוויר נאה שיש לפעמים בגלויות ממקומות שלא ממש ידועים במזג האוויר הנאה שלהם (יש לי, למשל, גלויה שקניתי באירלנד רק מפני שהשמיים בה היו אפורים ומעוננים כיאות, כשבכל שאר הגלויות היו שמיים כחולים כאלה שאף פעם לא רואים שם באמת). בכל אופן, זו תמונת נוף עירוני טיפוסית למדי, ואין בה כ"כ שום דבר מיוחד.

The special part of the postcard begins on the back, where apparently every member of the travelling family got to say a few words. [Note: Some of the messages are in English, and some are in German; the German ones were difficult for me to even read well enough to transcribe them, so I left them out, but will of course be very grateful to anyone who can supply a transcription and/or translation.]

החלק המיוחד בגלויה הזו מתחיל בצד האחורי, שם כנראה כל אחד מבני המשפחה המטיילת כתב כמה מלים. [הערה: כמה מהמסרים הם באנגלית, וכמה הם בגרמנית; את אלה שבגרמנית היה לי קשה אפילו לקרוא כדי לתעתק, אז דילגתי עליהם, אבל אהיה כמובן אסירת תודה לכל מי שיוכל לספק תעתיק ו/או תרגום.]

Back:

צד אחורי:

[German]

The company is wonderfull[sic!] the food is good and Chicago is fun. We are thinking of you.
Love, Leo

This is a restaurant where we make our own lunch - it was fun!
Love, Judy

We've been very British - two English restaurants in two days - enjoying Floh + Gerta
Zvi

Liebe Oma [dear grandma] -
We are enjoying the company very much and the sight seeing.
Love, Galia

[German]

[גרמנית]

החברה מצוייינת[כך במקור!] האוכל טוב וכיף בשיקגו. אנחנו חושבים עלייך.
באהבה, לאו

זו מסעדה שבה אנחנו מכינים את ארוחת הצהריים בעצמנו - זה היה כיף!
באהבה, ג'ודי

היינו ממש בריטים - שתי מסעדות אנגליות ביומיים - נהנים מפלו + גרטה
צבי

Liebe Oma [סבתא היקרה] -
אנחנו נהנים מאוד מהחברה ומהביקור באתרים.
באהבה, גליה

[גרמנית]

Something about this postcard is really fun. You have all the different people writing to the grandma, each with their own style and handwriting, each with their own highlights of the trip (food seems to be one main highlight, which I definitely approve of, although I must say that the concept of an English restaurant - and back in 1980, before any culinary renaissances or anything - is a bit scary, and going to two of them two days in a row is quite a feat). You can imagine them all sitting in the restaurant, passing the card around, chatting and joking. It's sweet.

יש משהו מאוד כיפי בגלויה הזו. כל האנשים השונים כותבים לסבתא, כל אחד עם הדגשים שלו מהטיול (לא מעט מדגישים את האוכל, מה שבהחלט מוצא חן בעיניי, אם כי יש לציין שהקונצפט של מסעדה אנגלית - ועוד ב-1980, לפני רנסאנסים קולינאריים למיניהם - קצת מעורר חשש, וללכת לשתי מסעדות כאלה ביומיים זה עניין מרשים למדי). אפשר לדמיין את כולם יושבים במסעדה, מעבירים את הגלויה ביניהם, מפטפטים ומתבדחים. זה מקסים.

Something interesting: if you look at the address, you can see that they started writing down one street, then realised it was the wrong one, crossed it and wrote the right address down. Did the grandma just move not long before? Both streets are fairly close to each other, in downtown Jerusalem, so if she did, it wasn't that big a move (by the way, here is a picture of the building at the address listed, 17 Shmuel HaNagid St. - that's pretty cool). Or maybe it was just a lapse of memory, like when you start writing and you realise you're writing your own address by mistake. Anyway, I suppose it made it to the right address, in the end.

משהו מעניין: אם מביטים על הכתובת, אפשר לראות שהם התחילו לכתוב רחוב אחד (הנביאים), ואז קלטו שזו הכתובת הלא נכונה, מחקו אותו וכתבו את השם הנכון (שמואל הנגיד). האם הסבתא עברה דירה לא הרבה זמן לפני כן? שני הרחובות האלה קרובים למדי זה לזה, במרכז העיר בירושלים, אז גם עם היא עברה דירה זה לא היה מעבר רציני במיוחד (דרך אגב, הנה תמונה של הכתובת שצוינה, ברח' שמואל הנגיד 17 - זה די מגניב). או שאולי זו סתם היתה פשלה קטנה של הזכרון, כמו כשמתחילים לכתוב ופתאום קולטים שבטעות כתבת את הכתובת של עצמך. בכל אופן, ניתן לשער שבסופו של דבר הגלויה הגיעה לכתובת הנכונה.

So, a nice bit of family togetherness to end the year with. Actually, some of these people kinda crop up in other postcards I got (I suppose they were all sold to the store in the same batch), but it'll be a while before we get to them, because I have a great idea for something to open the new year. What is it? You'll have to wait and see. Happy New Year, till then!

אז זהו, קצת ביחד משפחתי כדי לסגור את השנה האזרחית. למען האמת, כמה מהאנשים האלה צצים בגלויות אחרות שיש לי (אני משערת שכולן נמכרו לחנות באותה נגלה), אבל ייקח קצת זמן עד שאגיע אליהן, כי יש לי רעיון מצוין לגלויה שתפתח את השנה החדשה. ומהי? תצטרכו לחכות ולראות. שנה אזרחית טובה, עד אז!

Oxford - אוקספורד

הרשומה הזו מוקדשת לאחי, שאוהב מאוד את אוקספורד (וגם בילה שם כמה חודשים יפים). אני אישית לא הייתי באנגליה מאז טיול משפחתי קצר כשהייתי בת 12, אבל אשמח לחזור יום אחד. ולכשאחזור, אני חושבת שאשמח לשהות לזמן מה באוקספורד, שנראית כמו עיר יפה ומעניינת.

This post is dedicated to my brother, who loves Oxford (and spent a number of lovely months there). Personally, I haven't been to the UK ever since we visited on a short family trip when I was 12, but I'll be happy to go back someday. And when I do, I think I'd be happy to spend some in Oxford, which looks like a gorgeous and fascinating town.

הגלויה הזו היא גם קישור טוב בין הרשומות הקודמות, שהתמקדו בתמונות שבחרתי בגלל היופי שלהן, לרשומות ה'רגילות' יותר שמתמקדות בסיפורים שעל הגלויות. כי בעצם יש כאן גם וגם: בצד האחורי יש אנשים ויש איזשהו סיפור, אבל התמונה שבצד הקדמי יפהפייה בעיניי. הנה, תראו בעצמכם.

This postcard is also a good segue from the previous posts, that were focused on pictures I chose because I thought they were pretty, to the more 'regular' posts that focus on the stories that the postcards tell. Because here we happen to have both things: on the back, we have people, and some kind of story, but I think the picture on the front is just beautiful. Here, have a look.

צד קדמי:

Front:

ברגע הראשון שמים לב רק לחלון הגדול הזה במרכז התמונה - כתם של אור בחדר חשוך. אחר כך אפשר להתבונן בפרטים בחדר עצמו, רצפת העץ הממורקת, השולחנות... ואז אפשר להביט דרך החלון, ולראות את מה שבגלויות רגילות יותר היה המרכז: בניין גבוה ועטור-מגדלים. זהו מגדל הכנסייה במרטון קולג' שבאוקספורד. הנה הוא ב-Street View:

At first, you only notice the large window at the centre of the picture - a patch of light in a dark room. Then you can look at details inside the room, the polished hardwood floor, the desks... and then you can look through the window, and see what in regular postcards would be the main focus: a tall, be-turreted building. This is the chapel tower in Merton College, Oxford. Here it is on Street View:

View Larger Map

על הגלויה, אנחנו מביטים בו מהספרייה בכרייסט צ'רץ', אבל בגוגל מפות לא יכלתי למצוא נקודת מבט טובה באזור. מה שכן, יש הרבה תמונות יפהפיות של הספרייה. אלוהים אדירים, אני רוצה ללכת לשם. אני כל כך רוצה ללכת לשם.

In the card, it's viewed from the library at Christ Church, but I couldn't find a good view from around there, on Google maps. Lots of beautiful pictures of that library, though. Goodness, I want to go there. I really want to go there.

אהמ. איפה הייתי?
כן. בפינה השמאלית התחתונה של הגלויה אפשר לראות את ראשי התיבות של הצלם, CMA, שהוא, כפי שגיליתי בצד האחורי, כריס אנדרוז (נדמה לי ששמו המלא הוא כריס מיי-אנדרוז, ומכאן ה-M, אבל יש גם אמן אחר שנקרא כך אז אולי אני מתבלבלת). הוא פעיל גם כיום, וגם כיום יש לו הרבה תמונות יפות של אוקספורד.
ובצד האחורי של הגלויה, יש סיפור.

Ahem. Where was I?
Right. In the bottom left corner of the card you can see the photographer's initials, CMA - which as I discovered on the back is Chris Andrews (I think his full name is Chris Meigh-Andrews, hence the M, but there's also another artist with that name so I might have gotten confused). He is still active today, and he still has many beautiful pictures of Oxford.
And on the back of the card, there's a story.

צד אחורי:

Back:

5 Dec 88 - Sam & Méry B. in Oxford for 1 sabbatical year till end of August 89. They hope strongly you are - all of you - all right and regret not to meet you more.
Pierre, Alexandre and Marianno live together in Paris this year. PA finishing a thesis in Maths and MA goes on studying Economics.
We like very much our life here, meeting a lot of people - life here easier than in Paris. Surely! Chalom to you & best kisses and wishes.

5 בדצמבר 88 - סאם ומרי ב. באוקספורד לשנת שבתון אחת, עד סוף אוגוסט 89. הם מקווים בתוקף שאתם - כולכם - בסדר, ומצטערים שלא פוגשים אתכם יותר.
פייר, אלכסנדר ומריאנו חיים יחד בפריס השנה. פ.א. גומר תזה במתמטיקה ומ.א. ממשיך ללמוד כלכלה.
אנחנו אוהבים במאוד את חיינו כאן, פוגשים הרבה אנשים - החיים כאן קלים יותר מאשר בפאריס. בוודאי! שלום לכם ומיטב הנשיקות והאיחולים.

יש כאן בעצם לא מעט אנשים. מלבד הכותבים, שכנראה שעברו לאוקספורד מפאריס (ומרוצים מכך), יש גם את הזוג ב. שהגיע לשנת שבתון, ואת שלושת הסטודנטים שחיים בפאריס, ואת צמד הנמענות בירושלים (לא רחוק מהבית שלי, למען האמת, אם כי על פי ספר הטלפונים הן כבר לא גרות שם). די בלתי אפשרי לחפש אף אחד מהאנשים האלה ( או לפחות, זה מצריך יותר מאמצים ממה שאני מוכנה להשקיע), אבל היה יכול להיות נחמד לדעת מה קרה להם עם הזמן.

That's actually quite a lot of people. Beside the writers, who apparently moved to Oxford from Paris (and are happy about that), there are also the B.'s who came over for a sabbatical, and the three students living in Paris, and the two recipients in Jerusalem (not far away from my home, actually; although, according to the phone book, they are no longer there). It's not really possible to search for any of those people, though (or at least, it would take more effort than I'm willing to expand on this). Would have been cool to know what happened to them, over time.

בכל אופן, יש בזה איזו אווירה בוהמית. כלומר, לא שאני חושבת שאקדמאים באוקספורד (או סטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה, לצורך העניין) הם בהכרח בוהמיינים, אבל בכל זאת, יש בזה משהו - האנשים האלה שחיים בפאריס, ואלה שעברו לאוקספורד, ושמות כמו אלכסנדְר ומריאנו ו-Méry (בתעתיקים העבריים קשה קצת יותר להעביר את השונות האירופית של השמות האלו) - שפשוט גורם לי לדמיין משהו מתוך סרט, עם מסיבות קוקטייל אינטלקטואליות, וטוויד וקורדרוי ואש באח ובניינים ישנים ונשגבים. אני מניחה שהחיים האמיתיים שלהם בבריטניה של 1988 (או צרפת, או ישראל) היו בעצם הרבה יותר יומיומיים ומשעממים, אבל מן הסתם לעולם לא אדע באמת, וכל עוד אני לא יודעת, אני יכולה לדמיין מה שאני רוצה.

There's a sort of Bohemian atmosphere to this, though. Not that I think Oxford academics (or math and economics students, for that matter) are really Bohemian, but still, something about it - those people living in Paris, those moving to Oxford, and names like Alexandre and Marianno and Méry - just makes me imagine something from a movie, with intellectual cocktail parties, and tweed and corduroy and fireplaces and grand old buildings. I suppose their real lives in 1988 Britain (or France, or Israel) were actually a lot more mundane, but I'll probably never really know, and as long as I don't know, I can imagine it any way I like.

אז אני מביטה שוב בתמונה שעל הגלויה, באור השמש שנשפך אל האפלולית השקטה של חדר בן מאות שנים, מבהיק על רצפת העץ הכהה, ואני מדמיינת כמה קריר ודומם בוודאי בחדר הזה, ואני מדמיינת את האנשים שבחרו את הגלויה ושלחו אותה, ואני מדמיינת את הבית שלהם, ואת החברים שלהם, ואת הסיפורים שלהם. וזה טוב כמעט כמו לדעת מה קרה באמת.

So I look at the picture on the card again, at the sunlight streaming into the silent darkness of a centuries-old room, shining on the dark wooden floor, and I imagine how cool and still this room must be, and I imagine the people who chose this card and sent it, and I imagine their house, and their friends, and their stories. And that's almost as good as knowing what really happened.

A Bleak August - אוגוסט עגמומי

I think as part of this bilingual thing, I'll switch the order of languages around, now and then. Seems only fair. So, English goes first, this time.

במסגרת הדו-לשוניות, נראה לי שמדי פעם אחליף את סדר השפות, כדי לשמור על הוגנות. אז הפעם האנגלית קודם.

And while I'm doing disclaimers: I made the scans on our home scanner, and the only corrections I can do are the very basic ones in the Microsoft Picture Manager program I have on my computer. I know the pictures aren't great quality, and sometimes (okay, often) will be a little tilted. It's the best I could do.

ואם כבר דיסקליימרים: סרקתי את כל התמונות בסורק שיש לנו בבית, ואני לא יודעת לשפץ אותן מעבר לפונקציות הבסיסיות של ה-Microsoft Picture Manager שיש לי על המחשב. אני יודעת שהאיכות לא מדהימה, ולפעמים (טוב, לעתים קרובות) התמונות קצת עקומות. זה מה יש.

The photo I'm starting with is - I think - the first photo I found and kept. I have a vague memory of coming upon it in a European town... I want to say London or Dublin, which would make Dublin the more reasonable choice since I was 12 when we visited London. Can't remember very well.

התמונה שאיתה אני בעצם פותחת את הבלוג היא - נדמה לי - התמונה הראשונה שמצאתי ושמרתי. יש לי זכרון עמום שלפיו מצאתי אותה באיזושהי עיר באירופה... אני רוצה לומר לונדון או דבלין, ואם ככה אז דבלין זה יותר הגיוני, כי כשביקרנו בלונדון הייתי בת 12. אבל אני לא ממש זוכרת.

Front:

צד קדמי:

Back:

צד אחורי:

I don't know where the picture's from. It might say on the back, but the writing seems Russian (or some other Cyrillic writing), and the only thing I can figure out of it is the word 'August'. So, August 1984. An overcast, bleak August, in some street in some city. Important enough for someone to take a picture of, and to document the deatils on the back, but unimportant enough to end up on the sidewalk, creased and dirty.
If any Russian-readers stumble upon this post, I would love to know what it actually says, on the back. Solve at least that little bit of mystery.

אני לא יודעת מאיפה התמונה. אולי כתוב מאחורה, אבל זה כתוב במה שנראה כמו רוסית (או כתב קירילי אחר), והמלה היחידה שאני מצליחה להבין היא 'אוגוסט'. ובכן, אוגוסט 1984. אוגוסט מעונן ועגמומי, באיזשהו רחוב באיזושהי עיר. מספיק חשוב כדי שמישהו יצלם אותו, ויתעד את הפרטים מאחורה, אבל מספיק לא-חשוב כדי להגיע בסופו של דבר למדרכה, מקומט ומלוכלך.
אם במקרה מגיעים לכאן קוראי רוסית, אני אשמח לדעת מה כתוב שם, ולפתור לפחות את החלקיק הזה של התעלומה.