Oxford - אוקספורד

הרשומה הזו מוקדשת לאחי, שאוהב מאוד את אוקספורד (וגם בילה שם כמה חודשים יפים). אני אישית לא הייתי באנגליה מאז טיול משפחתי קצר כשהייתי בת 12, אבל אשמח לחזור יום אחד. ולכשאחזור, אני חושבת שאשמח לשהות לזמן מה באוקספורד, שנראית כמו עיר יפה ומעניינת.

This post is dedicated to my brother, who loves Oxford (and spent a number of lovely months there). Personally, I haven't been to the UK ever since we visited on a short family trip when I was 12, but I'll be happy to go back someday. And when I do, I think I'd be happy to spend some in Oxford, which looks like a gorgeous and fascinating town.

הגלויה הזו היא גם קישור טוב בין הרשומות הקודמות, שהתמקדו בתמונות שבחרתי בגלל היופי שלהן, לרשומות ה'רגילות' יותר שמתמקדות בסיפורים שעל הגלויות. כי בעצם יש כאן גם וגם: בצד האחורי יש אנשים ויש איזשהו סיפור, אבל התמונה שבצד הקדמי יפהפייה בעיניי. הנה, תראו בעצמכם.

This postcard is also a good segue from the previous posts, that were focused on pictures I chose because I thought they were pretty, to the more 'regular' posts that focus on the stories that the postcards tell. Because here we happen to have both things: on the back, we have people, and some kind of story, but I think the picture on the front is just beautiful. Here, have a look.

צד קדמי:

Front:

ברגע הראשון שמים לב רק לחלון הגדול הזה במרכז התמונה - כתם של אור בחדר חשוך. אחר כך אפשר להתבונן בפרטים בחדר עצמו, רצפת העץ הממורקת, השולחנות... ואז אפשר להביט דרך החלון, ולראות את מה שבגלויות רגילות יותר היה המרכז: בניין גבוה ועטור-מגדלים. זהו מגדל הכנסייה במרטון קולג' שבאוקספורד. הנה הוא ב-Street View:

At first, you only notice the large window at the centre of the picture - a patch of light in a dark room. Then you can look at details inside the room, the polished hardwood floor, the desks... and then you can look through the window, and see what in regular postcards would be the main focus: a tall, be-turreted building. This is the chapel tower in Merton College, Oxford. Here it is on Street View:

View Larger Map

על הגלויה, אנחנו מביטים בו מהספרייה בכרייסט צ'רץ', אבל בגוגל מפות לא יכלתי למצוא נקודת מבט טובה באזור. מה שכן, יש הרבה תמונות יפהפיות של הספרייה. אלוהים אדירים, אני רוצה ללכת לשם. אני כל כך רוצה ללכת לשם.

In the card, it's viewed from the library at Christ Church, but I couldn't find a good view from around there, on Google maps. Lots of beautiful pictures of that library, though. Goodness, I want to go there. I really want to go there.

אהמ. איפה הייתי?
כן. בפינה השמאלית התחתונה של הגלויה אפשר לראות את ראשי התיבות של הצלם, CMA, שהוא, כפי שגיליתי בצד האחורי, כריס אנדרוז (נדמה לי ששמו המלא הוא כריס מיי-אנדרוז, ומכאן ה-M, אבל יש גם אמן אחר שנקרא כך אז אולי אני מתבלבלת). הוא פעיל גם כיום, וגם כיום יש לו הרבה תמונות יפות של אוקספורד.
ובצד האחורי של הגלויה, יש סיפור.

Ahem. Where was I?
Right. In the bottom left corner of the card you can see the photographer's initials, CMA - which as I discovered on the back is Chris Andrews (I think his full name is Chris Meigh-Andrews, hence the M, but there's also another artist with that name so I might have gotten confused). He is still active today, and he still has many beautiful pictures of Oxford.
And on the back of the card, there's a story.

צד אחורי:

Back:

5 Dec 88 - Sam & Méry B. in Oxford for 1 sabbatical year till end of August 89. They hope strongly you are - all of you - all right and regret not to meet you more.
Pierre, Alexandre and Marianno live together in Paris this year. PA finishing a thesis in Maths and MA goes on studying Economics.
We like very much our life here, meeting a lot of people - life here easier than in Paris. Surely! Chalom to you & best kisses and wishes.

5 בדצמבר 88 - סאם ומרי ב. באוקספורד לשנת שבתון אחת, עד סוף אוגוסט 89. הם מקווים בתוקף שאתם - כולכם - בסדר, ומצטערים שלא פוגשים אתכם יותר.
פייר, אלכסנדר ומריאנו חיים יחד בפריס השנה. פ.א. גומר תזה במתמטיקה ומ.א. ממשיך ללמוד כלכלה.
אנחנו אוהבים במאוד את חיינו כאן, פוגשים הרבה אנשים - החיים כאן קלים יותר מאשר בפאריס. בוודאי! שלום לכם ומיטב הנשיקות והאיחולים.

יש כאן בעצם לא מעט אנשים. מלבד הכותבים, שכנראה שעברו לאוקספורד מפאריס (ומרוצים מכך), יש גם את הזוג ב. שהגיע לשנת שבתון, ואת שלושת הסטודנטים שחיים בפאריס, ואת צמד הנמענות בירושלים (לא רחוק מהבית שלי, למען האמת, אם כי על פי ספר הטלפונים הן כבר לא גרות שם). די בלתי אפשרי לחפש אף אחד מהאנשים האלה ( או לפחות, זה מצריך יותר מאמצים ממה שאני מוכנה להשקיע), אבל היה יכול להיות נחמד לדעת מה קרה להם עם הזמן.

That's actually quite a lot of people. Beside the writers, who apparently moved to Oxford from Paris (and are happy about that), there are also the B.'s who came over for a sabbatical, and the three students living in Paris, and the two recipients in Jerusalem (not far away from my home, actually; although, according to the phone book, they are no longer there). It's not really possible to search for any of those people, though (or at least, it would take more effort than I'm willing to expand on this). Would have been cool to know what happened to them, over time.

בכל אופן, יש בזה איזו אווירה בוהמית. כלומר, לא שאני חושבת שאקדמאים באוקספורד (או סטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה, לצורך העניין) הם בהכרח בוהמיינים, אבל בכל זאת, יש בזה משהו - האנשים האלה שחיים בפאריס, ואלה שעברו לאוקספורד, ושמות כמו אלכסנדְר ומריאנו ו-Méry (בתעתיקים העבריים קשה קצת יותר להעביר את השונות האירופית של השמות האלו) - שפשוט גורם לי לדמיין משהו מתוך סרט, עם מסיבות קוקטייל אינטלקטואליות, וטוויד וקורדרוי ואש באח ובניינים ישנים ונשגבים. אני מניחה שהחיים האמיתיים שלהם בבריטניה של 1988 (או צרפת, או ישראל) היו בעצם הרבה יותר יומיומיים ומשעממים, אבל מן הסתם לעולם לא אדע באמת, וכל עוד אני לא יודעת, אני יכולה לדמיין מה שאני רוצה.

There's a sort of Bohemian atmosphere to this, though. Not that I think Oxford academics (or math and economics students, for that matter) are really Bohemian, but still, something about it - those people living in Paris, those moving to Oxford, and names like Alexandre and Marianno and Méry - just makes me imagine something from a movie, with intellectual cocktail parties, and tweed and corduroy and fireplaces and grand old buildings. I suppose their real lives in 1988 Britain (or France, or Israel) were actually a lot more mundane, but I'll probably never really know, and as long as I don't know, I can imagine it any way I like.

אז אני מביטה שוב בתמונה שעל הגלויה, באור השמש שנשפך אל האפלולית השקטה של חדר בן מאות שנים, מבהיק על רצפת העץ הכהה, ואני מדמיינת כמה קריר ודומם בוודאי בחדר הזה, ואני מדמיינת את האנשים שבחרו את הגלויה ושלחו אותה, ואני מדמיינת את הבית שלהם, ואת החברים שלהם, ואת הסיפורים שלהם. וזה טוב כמעט כמו לדעת מה קרה באמת.

So I look at the picture on the card again, at the sunlight streaming into the silent darkness of a centuries-old room, shining on the dark wooden floor, and I imagine how cool and still this room must be, and I imagine the people who chose this card and sent it, and I imagine their house, and their friends, and their stories. And that's almost as good as knowing what really happened.