חזרתי לא מזמן מחופשה בארה"ב, אבל זו לא הסיבה שבחרתי את הגלויה הניו-יורקית הזו (למעשה, בחרתי אותה ממש מזמן, אבל היו כל מיני דברים - כולל הנסיעה לחו"ל - שבגללם לא עדכנתי, כרגיל). בחרתי אותה מהסיבות הרגילות: תמונה מעניינת, סיפור קטן ומעניין במסר הכתוב, ובעיקר בגלל דבר אחד שמשך את תשומת הלב שלי: אבסינת.
I remember some of the stories about artists and absinthe, back from when I studies some art history in highschool. And I've seen Heston Blumenthal getting a massive absinthe hangover during one of his culinary experiments. I know how alluring, and dangerous, it was - but I didn't know that in the 60s, there was an Absinthe House in New York City, and this is probably the main reason that I decided to get this card to begin with.
אני זוכרת את הסיפורים על אמנים ואבסינת, אי אז כשלמדתי תולדות האמנות בתיכון. וראיתי את הסטון בלומנטל מקבל האנגאובר נוראי מאבסינת במהלך אחד הניסויים הקולינריים שלו. אני יודעת על הקסם של המשקה הזה, והסכנה שבו - אבל לא ידעתי שבשנות ה-60 היה 'בית אבסינת' בניו יורק, וזו כנראה הסיבה העיקרית שבכלל החלטתי לקנות את הגלויה הזו.
Front:
צד קדמי:
The picture is a bit misleading, however: this is in fact not the NYC Absinthe House (which I'll get to, shortly), but the New Orleans establishment, which apparently still exists today. The picture in the website I just linked to is unmistakable. Did the New York place look like that? I suspect it didn't, but couldn't find out. I'll get to that later, as well.
מה שכן, התמונה קצת מטעה: זה בעצם לא 'בית האבסינת' בניו יורק (שאגיע אליו עוד מעט), אלא המוסד בניו אורלינס, שמסתבר שעדיין קיים כיום. התמונה באתר שבלינק היא ללא ספק אותה תמונה. האם גם המקום בניו יורק נראה כך? אני חושדת שלא, אבל לא הצלחתי לברר. גם לזה אגיע בהמשך.
But first, the message on the back. This is where the biscuits from the post title come into the picture - as well as a little family story, most of which remainds pretty vague.
אבל קודם כל למסר שכתוב בצד האחורי. שם כבר נכנסים לתמונה גם הביסקוויטים מכותרת הפוסט - וגם סיפור משפחתי קטן, שרובו נשאר מעורפל למדי.
Back:
צד אחורי:
13/7/6513/7/65
שלום לכם,
בטח כבר שמעתם מדוד שאבי הסכים - בשעה טובה!
הגענו לכאן אחרי נסיעה נעימה מאוד. המשפחה די בסדר ואנו כבר נהנים על ספת [כך במקור!] הים.
האם דפנה יצאה בסדר?
אבי מודה לך, אהרון, מאד ששלחת לו את הבסקוטים - הוא אומר שהם טעימים מאוד. ד"ש חמה לכולם
להתראות - חנה, יעל ודני
Hello everyone.
You probably already heard from David that Avi [/ my father (could be either in Hebrew, can't really tell from context)] agreed - congratulations!
We arrived here after a very pleasant ride. The family is quite alright, and we are already having a good time on the beech [sic!].
Did Daphna come out alright?
Avi [/ my father] thanks you, Aharon, very much for sending him the biscuits - he says they are delicious. Send a warm hello to everyone
See you - Hannah, Yael and Danny
The biscuit thing can be explained by the fact that Mr. Lippman is probably one of the Lippmans that owned the Hadar bakeries [Hebrew link! Sorry, couldn't find any English ones] in Jerusalem (their locally-famous biscuits are still being produced under the Hadar name, but from what I managed to understand, I think it's being done by another company, who bought the brand, or something like that). There's also something about shares in the Hadar Mall [Another Hebrew link, sorry again], and in case all this financial-pages talk hasn't bored you silly yet, there's a company called Lipman Electronic Engineering (or was, looks like they changed their name), and I think one of the owners might be the same Aharon Lipman/Lippman, maybe. So that's him, and those are probably the biscuits sent abroad, but that doesn't really tell me anything about Daphna, Hannah, Yael or Danny, and I couldn't really look them up. I assume they're family, or perhaps close friends - something about the tone of the writing suggests more than a casual acquaintance. And the handwriting is interesting: it's a bit crude and unpracticed, and with that misspelling in there it makes me think that the writer was either pretty young, or not a native speaker of Hebrew, but more probably the latter. There has to be a story there. I wish I knew it.
את עניין הביסקוויטים ניתן להסביר בכל שמר ליפמן הוא ככל הנראה אחד הליפמנים שהיו בעלי מגדניית הדר בירושלים (הביסקוויטים היחסית מפורסמים שלהם עדיין מיוצרים תחת השם 'הדר', אבל לפי מה שהצלחתי להבין נראה לי שחברה אחרת קנתה את המותג ומייצרת אותם עכשיו, או משהו כזה). יש גם משהו שקשור למניות בקניון הדר, ולמקרה שכל ידיעות המוספים הכלכליים האלה עוד לא שיעממו אתכם למוות, יש גם חברה בשם 'ליפמן הנדסה אלקטרונית' (טוב, הייתה, הם שינו את השם) ואני חושבת שהבעלים עשוי להיות אותו אהרון ליפמן מהגלויה, אולי. אז זה מה שיש לגביו, וכנראה שגם לגבי הביסקוויטים שנשלחו לחו"ל, אבל מכל זה לא גיליתי כלום לגבי דפנה, חנה, יעל או דני, ולא ממש הצלחתי לחפש אותם. אני משערת שהם קרובי משפחה, או חברים קרובים - יש משהו בטון של מה שנכתב שם שמעיד על יותר מהיכרות סתמית. וכתב היד די מעניין: הוא קצת פשוט, כמו של מישהו שלא מתורגל בכתיבה, וביחד עם שגיאת הכתיב שם יש לי הרגשה שהכותב היה או צעיר מאוד או לא דובר עברית כשפת אם, וסביר יותר שמדובר באפשרות השנייה. בטח יש פה סיפור. הלוואי וידעתי מהו.
As for the actual place - looking up the address quickly shows that the building that stood there back in the 60s is no longer there:
לגבי המקום עצמו - חיפוש של הכתובת מגלה שהבניין שהיה שם בשנות ה-60 כבר לא שם:
The building you're looking at, in the above Street View image, is the News Corp. Building (also known by the much less imaginative name 1211 Avenue of the Americas), built in the early 70s. I've been trying to find an earlier picture of that part of the street - hopefully one which might also show the Absinthe House - but to no avail. The closest I could get to 130 W 48th St. were this picture of a church at no. 143, and this picture of a theater (I thought at first it might be the Cort Theater at no. 138, which still stands today, but judging from the name 'Never Say Die' on the marquee, it's apparently the 48th Street Theater, further down the street at no. 157, which apparently was destroyed back in 1955 and is now a very ugly car park). Both pictures are from very early in the 20th century, anyway; nothing from the 60s. That's too bad.
הבניין שאתם רואים בתמונה שב-Street View לעיל הוא בניין ניוז קורפ (News Corp. Building, הידוע גם בשם הלא מקורי במיוחד 1211 Avenue of the Americas), שנבנה בתחילת שנות ה-70. ניסיתי למצוא תמונה מוקדמת יותר של הקטע הזה ברחוב - ואפילו קיוויתי למצוא תמונה שבה מופיע 'בית האבסינת' - אבל כל חיפושיי היו לשווא. הכי קרוב שהצלחתי להגיע לכתובת הדרושה, רח' 48 מערב מס' 130, היו התמונה הזו של כנסייה במס' 143, והתמונה הזו של אולם תיאטרון (חשבתי בהתחלה שמדובר בתיאטרון קוֹרְט במס' 138, שעדיין עומד על מכונו, אבל לפי שם המחזה שמופיע שם, Never Say Die, עולה שמדובר בתיאטרון רחוב 48, ששכן בהמשך הרחוב, מס' 157, ושנהרס ב-1955, ובמקומו עומד עכשיו חניון מכוער להפליא). בכל אופן, שתי התמונות הן ממש מתחילת המאה ה-20; אין לי כלום משנות ה-60. וזה חבל.
So out of all this long and link-heavy paragraph above, the bottom line is that I have no idea what the place really looked like. Actually, I barely know anything about it, except for the (lovely, mind you!) information in the paragraph below, taken from a New York restaurant guide from 1959 (I'm supplying a full quote - and translation - because the page I linked to has a long list of places and it takes a bit of scrolling to get to the Absinthe House, but it's a fun read for those who like that sort of stuff, or who have a time machine and are planning to drop by 1959 New York and grab some dinner):
אז מכל הפסקה הארוכה ועתירת-הלינקים הזו, מה שיצא זה שאין לי מושג איך המקום נראה באמת. למעשה, אני לא יודעת עליו כמעט שום דבר, מלבד המידע (המקסים, יש לציין) בפסקה שלהלן, מתוך מדריך מסעדות בניו יורק מ-1959 (אני מצטטת - ומתרגמת - כי בעמוד המקושר יש רשימה ארוכה של מקומות, וצריך לגלול די הרבה עד שמוצאים את 'בית האבסינת', אבל בהחלט נחמד לקרוא שם, למי שאוהבים דברים כאלה, או שיש ברשותם מכונת זמן ומתכננים לקפוץ לניו יורק של 1959 לאכול משהו):
Absinthe House, at 130 W. 48th St., gets its name from a famous old New Orleans institution, though there is no connection. It does feature New Orleans decoration and some French Creole dishes. Operated and co-hosted by Marc Reuben and his pretty wife Edith, who strikingly resembles Lauren Bacall. Favorite hangout for showfolks and newspapermen, TV executives, etc. Originally across the street, it became necessary to seek another location, so Marc financed it, as many Broadway shows are financed, with a group of 90 backers, all clients.And these few lines are enough to give some sort of picture of the place. Mid-sixties New York (I know some people who will get royally mad if I don't add a reference to that famous show that I don't watch), alcohol and cigarette smoke, a strange mix of buttoned-down or semi-buttoned-down businessmen and of beatnik theater-people, in a world that is just starting to change, a moment before the era of Counter Culture. I wonder if our Israeli tourists (and their biscuits) actually spent time in there, or just found the card somewhere else and used it without really thinking about it - and if they did spend time in there, I wonder what did they do, who did they see, what did they think. And just in general, how was their time in New York? Israel in the sixties was a pretty small place (in many ways), and it must have been pretty impressive to visit such a big cosmopolitan city. But maybe they were frequent fliers (and according to what they say in the card, they apparently visited family or friends in the States), and it was all routine for them. And I wonder if they drank absinthe, and if they noticed that Edith Reuben looks like Lauren Bacall, and if they whispered about it (and maybe also about the frog legs, if there were any in the French Creole menu) around the table, in Hebrew so that the people around can't understand. I wonder what they looked like, what they wore. I wonder about everything. As usual, I have no answers, and I probably never will, and as usual, it's nice to imagine the whole story out of the little piece I'm holding.
בית האבסינת, ברחוב 48 מערב מס' 130, קיבל את שמו מהמוסד הניו-אורלינסי הוותיק, אם כי אין ביניהם קשר. עם זאת, יש שם דקורציה בסגנון ניו-אורלינס וכמה מנות של המטבח הקריאולי-צרפתי. הבעלים והמארחים הם מארק רובן ואשתו אדית, הדומה באופן מפתיע ללורן באקול. זה מקום בילוי מועדף על אנשי תיאטרון ועיתונאים, בכירים בחברות הטלוויזיה, וכיו"ב. במקור המסעדה שכנה בצד השני של הרחוב, אבל היה צורך למצוא מקום חדש, ומארק מימן אותו באותה שיטה שבה ממומנות הרבה הצגות בברודוויי - בעזרת קבוצה של 90 משקיעים, כולם מלקוחות המקום.
And as usual, I already have plans for the next post, but we'll see when I get to that. Until then, a happy new (Jewish) year and happy holidays to anyone celebrating, and one little necessary(?) reminder: the blog has a Facebook page. You should use it if you like using Facebook things.
והשורות הספורות האלה כבר מספיקות לצייר תמונה של המקום. ניו יורק של אמצע שנות השישים (אני מכירה כמה אנשים שיצלבו אותי אם לא אכניס כאן את הרפרנס המתבקש לסדרה המפורסמת שאני לא רואה), אלכוהול ועשן סיגריות, תערובת מוזרה של אנשי עסקים מכופתרים או מכופתרים-למחצה ושל אנשי תיאטרון ביטניקים, בעולם שבדיוק מתחיל להשתנות, רגע לפני התקופה של 'תרבות הנגד'. אני תוהה אם התיירים הישראלים שלנו (והביסקוויטים שלהם) אכן בילו בו, או שסתם מצאו גלויה במקום אחר והשתמשו בה בלי לחשוב יותר מדי - ואם בילו שם, אני תוהה מה עשו, את מי ראו, מה חשבו. ובכלל, איך היה בניו יורק? ישראל של שנות השישים הייתה מקום די קטן (בכל מיני מובנים), ובטח היה די מרשים לבקר בעיר גדולה וקוסמופוליטית שכזו. אבל אולי הם היו נוסעים מתמידים (ולפי המתואר בגלויה כנראה שהם ביקרו משפחה או חברים בארה"ב), ומבחינתם זה היה עניין שגרתי. ומעניין אם הם שתו אבסינת, ואם הם שמו לב שאדית רובן דומה ללורן באקול, ואם הם התלחשו על זה (ואולי גם על רגלי הצפרדעים, אם הייתה מנה כזו בתפריט הקריאולי-צרפתי) ליד השולחן, בעברית כדי שמי שמסביב לא יבין. מעניין איך הם נראו, ומה לבשו. הכל מעניין. כרגיל, אין לי תשובות, וכנראה שגם לא יהיו, וכרגיל, נחמד לדמיין את הסיפור מתוך הקטע הקטן שברשותי.
וכרגיל, יש לי כבר תכניות לרשומה הבאה, אבל נראה מתי אגיע אליה. עד אז, שנה טובה וחגים שמחים לכל החוגגים, וגם תזכורת קטנה ונדרשת(?): יש לבלוג עמוד פייסבוק. אתם מוזמנים להשתמש בו, אם אתם אוהבים להשתמש בדברים כאלה בפייסבוק.
וכרגיל, יש לי כבר תכניות לרשומה הבאה, אבל נראה מתי אגיע אליה. עד אז, שנה טובה וחגים שמחים לכל החוגגים, וגם תזכורת קטנה ונדרשת(?): יש לבלוג עמוד פייסבוק. אתם מוזמנים להשתמש בו, אם אתם אוהבים להשתמש בדברים כאלה בפייסבוק.
No comments:
Post a Comment