Fantastic! - !פנטסטי

Another short one. I actually bought a load of new old stuff in recent weeks (that darn Book Gallery put boxes of cards and photos outside, for 2 NIS each, and with a nice chair and parasol so I could just sit there and look at them and come up with more and more that I really must have), and at some point I'll probably do a longer post full of pictures of people I know nothing about. But right now, a short post is all I can muster.

שוב בקצרה. למען האמת, קניתי המון דברים ישנים חדשים בשבועות האחרונים (הגלריה לספרות הארורה הזו שמה כמה ארגזים בחוץ עם גלויות ותמונות ב-2 ש"ח החתיכה, ויש גם כסא נחמד, ושמשיה, אז אפשר לשבת שם ולהביט בהן ולמצוא עוד ועוד שאני פשוט חייבת לקנות), ומתישהו כנראה שאכתוב רשומה ארוכה יותר מלאה בתמונות של אנשים שאני לא מכירה בכלל. אבל כרגע יש לי כוח רק לרשומה קצרה.

And this card really is quite wonderful, and fully deserves its own post. And as with the best postcards, it is a twofold wonderfulness - there is an absolutely stunning photo on the front, and a neat message on the back. With the photo, there is only so much I can put in words, so have a look below and you can see for yourself why I love it so much.

והגלויה הזו היא באמת נפלאה, ולגמרי מגיעה לה רשומה מיוחדת. כמו בכל הגלויות הטובות באמת, זו נפלאוּת כפולה - בצד הקדמי יש תמונה מדהימה לחלוטין, ובצד האחורי מסר חביב. לגבי התמונה, קשה לי להביע את הכל במלים, אז פשוט תסתכלו למטה ותראו בעצמכם למה אני אוהבת אותה כ"כ.

Front:

צד קדמי:

Anyone who happened to spend some time in Istanbul (not Constantinople [I just had to update when I saw that I missed such a good reference]) - like my parents, for instance - will recognise right away the famous 'Blue Mosque', or Sultan Ahmed Mosque. A lovely building, but a lovelier picture, here.
That kind of dramatic contrast is why I tend to love black-and-white photos (and often wax lyrical about them), but in this card, I feel the colour makes it even more striking - everything works so well together, especially those blues and yellows, but also the light and the dark, the sharp, piercing minarets with the scraggly trees and round domes and the small white full moon above. Even without a message on the back, I probably would have considered buying this card just because this photo is so beautiful.
But there's a message on the back, as well, and that really sealed the deal.

מי שיצא לו להיות באיסטנבול (לא קונסטנטינופול [הייתי חייבת לעדכן כשהבנתי שפספסתי רפרנס מוצלח שכזה]) - כמו ההורים שלי, למשל - יזהה מייד את  'המסגד הכחול', הוא מסגד הסולטאן אהמט, המפורסם. בניין יפה, אבל התמונה שכאן יפה עוד יותר.

הניגודיות הדרמטית הזו היא הסיבה שאני בד"כ מאוד אוהבת תמונות בשחור-לבן (ולעתים קרובות מתפייטת על אודותן), אבל בגלויה הזו, אני חושבת שהצבע הופך אותה יותר מרשימה אפילו - הכל עובד כל כך יפה יחד, במיוחד הגוונים הכחולים והצהובים האלה, אבל גם האור והחושך, צריחי המסגד החדים והנישאים מול העצים הפרועים והכיפות העגלוליות והירח המלא הקטן והלבן שמעל. אפילו בלי המסר בצד האחורי, נראה לי שהייתי שוקלת לקנות את הגלויה הזו רק מפני שהתמונה פשוט יפהפיה.

אבל יש גם מסר בצד האחורי, וזה הפיל את הפור.

Back:

צד אחורי:

Not really a point in supplying a transcript for a one-word message, is there?
'Fantastic!' - no, wait, 'Fantastic!' in capital letters - with the enthusiasm just spilling out of the every word, from the date to the address. It's a contagious sort of enthusiasm; I really can't look at it without smiling. They were obviously having a really good time.
Also, pretty cool stamps, especially that mustachioed warrior guy. I tried looking him up, but since it's all written in Turkish, on the stamp, I'm not sure I found the right person. Anyway, he seems like someone you wouldn't want to mess with.

אין ממש סיבה לכתוב תעתיק-ותרגום של מסר בן מלה אחת, נכון?
'פנטסטי!' - ובאנגלית הכל גם באותיות רישיות - עם התלהבות שפשוט נשפכת מכל מלה, מהתאריך עד הכתובת. זו התלהבות מדַּבקת שכזו; אני פשוט לא יכולה להסתכל על זה בלי לחייך. ברור לחלוטין שהם ממש נהנו שם.
וגם הבולים די מגניבים, במיוחד הלוחם המשופם הזה. ניסיתי לחפש אותו, אבל מכיוון שכל הבול כתוב בתורכית אני לא בטוחה שמצאתי את האדם הנכון. בכל אופן, הוא נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו.

Speaking of the address, I looked it up in the phone book, and there's actually an Aaron Lippman still listed at 12 Ibn Ezra St., which is cool. Also, it's quite a lovely house (pretty soon we'll have Google Street View over here as well, and it'll be easier to do this).

אגב הכתובת, חיפשתי באתר של בזק ורשום אצלם איזה אהרון ליפמן שעדיין גר ברח' אבן עזרא 12, שזה מגניב. זה גם בית די יפה (עוד מעט יהיה לנו Google Street View גם בארץ ויהיה קל יותר לעשות את הקישורים האלה).

But really, the stamps and address and such are minor details. It's that one-word message, accompanied by the picture, that makes this card as great as it is for me. It's, well... fantastic.

Fantastic!

אבל תכל'ס, הבולים והכתובת וכו' הם פרטים שוליים לגמרי. זו ההודעה החד-מילתית הזו, והתמונה שמתלווה אליה, שגורמים לגלויה הזו להיות נפלאה כ"כ בעיניי. היא, נו... פנטסטית.

פנטסטי!

Tel Aviv - תל אביב

דברים מעניינים קורים עכשיו בתל אביב. לא רק בתל אביב כמובן, אבל המחאה הנוכחית לצדק חברתי התחילה שם, והמרכז עדיין שם. וזה די מגניב. כך שעל אף ירושלמיותי הגאה, החלטתי להקדיש רשומה אחת לתל אביב... טוב, וגם ממילא יש לי גלויה מתאימה (אולי לא של שדרות רוטשילד, שם יושב המאהל המרכזי, אבל כיכר דיזנגוף זה קרוב, נכון? בערך, לפחות? אוף, אין לי מושג).

There are interesting things happening in Tel Aviv at the moment. Not just in Tel Aviv, of course, but the recent social-justice protest started there, and is still centred there, and it's pretty cool. So despite being a proud Jerusalemian, I decided to dedicate one post to Tel Aviv... well, that, and I had a fitting postcard anyway (It might not feature Rothschild Boulevard, where the main tent city is located, but Dizengoff Square is nearby, right? At least sorta? Dang, I have no idea).

זו עוד אחת מהגלויות נטולות הטקסט, שבחרתי פשוט מפני שמשהו בהן מצא חן בעיניי. כאן מדובר היה בשני דברים בעיקר - הראשון הוא התמונה עצמה, עם כיכר דיזנגוף הישנה, ועם הצביעה ביד שנוספה על רקע שחור לבן, שנראית חביבה בהחלט.

This is another one of those blank postcards, that I picked up simply because I liked something about them. Here it was mainly two things - first was just the picture, with the old Dizengoff Square, and with the hand-colouring on top of the black-and-white, which is pretty neat-looking.

צד קדמי:

Front:

הדבר השני שסקרן אותי קצת בגלויה הוא בצד האחורי. פה ושם שמתי לב לגלויות ישנות - אלה תמיד גלויות ישנות - שבהן לכל אחד משני החצאים של הצד האחורי יש כותרת כדי להבהיר שכאן הכתובת וכאן המסר (או, במקרה של הגלויה הזו, ה'איגרת', מלה קצת ארכאית ומקסימה). זה סקרן אותי מפני שלמרות שהגלויות הן כאמור ישנות, הן בכל זאת נדפסו בתקופה שבה גלויות היו בסך הכל דבר נפוץ, וממש ממש לא חידוש (שאלתי את האינטרנט, ואנשים התחילו לשלוח גלויות כבר במחצית השנייה של המאה ה-19). אז למה צריך את הכותרות? זה לא אמור להיות עניין די ברור מאליו?
[מצד שני, לא כ"כ מזמן ראיתי בסטטיסטיקה שמישהו הגיע לבלוג בעקבות חיפוש של הצירוף 'איך לכתוב גלויה', אז לכו תדעו...]

And the second thing that made me curious about this postcard was on the back. Here and there I've noticed some old postcards - it's always old postcards - where each half of the back side has a title to make it clear that here you write the address and here the message (or, in the case of this postcard, the 'correspondence'; the Hebrew term has even more of a lovely archaic ring to it, being roughly the equivalent of the word 'epistle'). It made me curious because while the postcards are, as I said, old, they were still printed at a time when postcards were a pretty common thing, and really not a novelty at all (I asked the internet, and people have been sending postcards since the second half of the 19th century). So what are the titles for? Shouldn't this be fairly obvious?
[Then again, not long ago I saw on my statistics that someone got to the blog through searching 'how to write a postcard', so go figure...]

צד אחורי:

Back:

אין לי תשובה, למען האמת. זה סתם משהו שסקרן אותי. קונבנציה של אותה תקופה, יש להניח.

I have no answer for this, actually. It's just something I got curious about. A convention of the time, I suppose.

כשניסיתי לראות אם אני יכולה לתארך איכשהו את הגלויה, או לפחות את התמונה, נתקלתי בסופו של דבר בהודעה הזו בפורום אספנים בתפוז (כדאי אגב להציץ גם בהודעות אחרות בשרשור, יש שם תמונות נהדרות של תל אביב הישנה). כמו שאפשר לראות, הגלויה שמוצגת שם היא בעצם בדיוק אותה גלויה כמו שלי, כולל הכתובית בצד שמאל למטה, והמספר הסידורי שמופיע בה; עם זאת, כותב ההודעה מציין שהיצרן הוא 'פלפוט פלשתינה', ואצלי מדובר כבר על 'דאר ישראל', כך שיש כנראה הבדל בשנים.

While trying to see if I can somehow date this postcard, or at least the photo, I eventually ran into a post on a local collectors forum (Hebrew link, but you might still want to check out the posts on this thread for some lovely pictures of old Tel Aviv). As you can see, the postcard shown there is basically the same one as mine, down to the caption on the lower left side, and the serial number on it; however, the guy who wrote the post mentioned that the publisher was 'Palphot Palestine', and in my card it says 'Israel Post', so there seems to be a difference in the time period.

בכל אופן, החלטתי לפנות לאותו כותב, הדי אור, ולהתייעץ איתו. לשמחתי, מדובר לא רק באדם ידען להפליא בכל הנוגע לפריטי אספנות (בעיקר כאלה שקשורים לא"י של פעם), אלא שהוא גם שמח לעזור ולחלוק את הידע הזה. להלן התשובה הראשונה ששלח לי בעניין:

Anyway, I decided to turn to that person, Hadi Orr, and consult him about this. I was happy to find out that he is not only very knowledgeable about collectors' items (especially those related to old-time Israel), but he was also very happy to help and share his knowledge. Here's the first answer he sent me:

חברת פלפוט הוקמה באמצע שנות השלושים - אני חושב 1934 - והיתה בתחרות עם מספר חברות בארץ ישראל שהדפיסו גלויות
פלפוט גם יצרה ספרים לוחות שנה ועוד. מבחינה טכנולוגית למרות שהמתחרים עברו למכונות הדפסה צבע היא המשיכה עד סוף שנות החמישים להדפיס בשחור לבן ובחלק מהמקרים להכניס על הגלויות שחור לבן מה שנקרא לצבוע ביד
לא יודע בדיוק איך טכניקה הזו נעשתה אבל יש הרבה גלויות שכאלו ולטעמי הם יפיפיות
הגלויה הזו צריכה להיות מתחילת שנות החמישים עד אמצע שנות החמישים

Palphot [publication] company was established in the mid-30s - 1934, I think - and was in competition with a number of other companies in Israel that printed postcards.
Palphot also made books, calendars, and other things. Technologically, although their competitors moved to colour printing, they kept printing in black and white until the late 50s, and in some cases added on the black and white postcards what's called hand-colouring.
I don't know how exactly this technique was done, but there are plenty of postcards like that, and I think they're beautiful.
This postcard should be from the early- to mid-50s.

וגם אילו עצר כאן - דיינו. אבל הוא לא עצר כאן, ושלח לי עוד מידע בהמשך:

Even if he had stopped there, that would have been enough. But he hadn't, and sent more more information later on:

הסתכלתי בעיון על הגלויה שלך
ואני חושב שאני יודע איך עשו את הצביעה ביד
לקחו את בסיס הגלויה השחורה
ובאזור מסויים על נייר נפרד - כמו ניר פרגמנט אבל בטח זה היה פילם או צלולוייד - צבעו צבע אחד נניח ירוק את העצים ולקחו בסיס אחר ועליה צבעו צהוב שיכסה את הבית וכו
וכן היתה הדפסה שחור שזה הבסיס ואחרי חלק קטן של הירוק ואחרי זה חלק קטן של הצהוב
כלומר עשו הפרדת צבעים ידנית

I looked at your postcard carefully
and I think I know how they did the hand-colouring.
They took the black base of the postcard
and in a certain area on a separate piece of paper - like wax paper, but it was probably film or celluloid - they coloured in with one colour, say green for the trees, and then they took another base and on that coloured in yellow for the house and so on.
So there was a black print as the base, and then a small part with green and then a small part with yellow
So they did a manual colour separation.

ועוד:

And more:

בעיון מדוקדק נראה כי הצילום נראה שנות הארבעים ועל הבסיס שלו הדפיסו שוב באותם גלופות בשנות החמישים
וזה רק בהתלבטות ביני לבין עצמי
קשה להגיד

After careful perusal it appears that the photograph appears to be from the 40s and and on the base of that they printed again with the same moulds in the 50s.
This is just me debating with myself.
It's hard to say.

תודה מקרב לב למר הדי אור על שחלק את כל המידע הזה! אפשר לראות עוד דוגמאות מתוך האוספים שלו כאן, ואני חייבת לציין שלמרות שלי אישית אין את המוח המסודר שצריך כדי להיות אספן של ממש - אני סתם אוהבת דברים ישנים - אני באמת אסירת תודה על כך שיש אנשים כמוהו, שעוזרים לשמר פריטים היסטוריים מהזן בר-החלוף. כל החפצים היומיומיים הקטנים האלה אולי לא נכנסים לספרי ההיסטוריה, אבל הם כל כך חשובים, בעיניי, מפני שבזכותם אפשר לבנות את תמונת היומיום של התקופה, ולזכור איך נראו החיים האמיתיים של רוב האנשים.

Many thanks to Mr. Hadi Orr for sharing all this information! You can see some examples from his collections here (Hebrew, but lots of pictures), and I must say that while I don't have the kind of orderly mind that it takes to actually be a collector - I just like old stuff - I am very grateful that people like him that help preserve historical ephemera. Those little everyday items might not make it into the history books, but they are so important, I think, because through them you can build the picture of the everyday of an era, and to remember how real life looked like for most people.

והנה עוד משהו מגניב לסיום - סרטון קצר של תל אביב מסביבות שנות ה-40 (בצבע!), קצת מטושטש פה ושם ובכל זאת די מופלא. מכיוון שאני נורא ירושלמית, אני לא יכולה לזהות את כל המקומות שמופיעים שם, אבל אני מקווה שמישהו מבין קוראיי היושבים בלחות של השפלה יוכל לזהות אותם ולהנות.

And here's something cool to finish with - a short video of Tel Aviv from sometime around the 40s (in colour!), a bit blurry now and then but pretty great nonetheless. Being the Jerusalemite that I am, I don't know Tel Aviv very well, so can't recognise all the places seen there, but I'm hoping that some of my readers living over in that humid coastal plain will be able to recognise them, and enjoy it.

In Memory of Flight 402 - לזכר טיסה 402

I want to do something a little different, today. In this post, there are - as always - some fragments of a bigger story, but it this case, there isn't so much guessing about what the story is, because it is one that comes from my own family. It is the story of my grandfather, Sydney Chalmers, who was born in South Africa in 1921, served in the RAF in WWII, came to Israel as a volunteer shortly afterwards, met my future grandma in 1950, had my dad, and died on July 27th 1955, when the El Al plane on which he was the flight engineer was shot down over Bulgaria.
Nowadays he's buried in a mass grave with the rest of the victims in the Kiryat Shaul cemetery near Tel Aviv. We used to visit there every year; we don't, anymore.

קצת אחרת, היום. הרשומה הזו כוללת - כמו תמיד - כמה רסיסים מתוך סיפור גדול יותר, אבל הפעם אין כ"כ ניחושים על מה אולי היה הסיפור הזה, מפני שהוא מגיע מהמשפחה שלי. זה הסיפור של סבי, סידני צ'למרס, שנולד בדרום אפריקה, שירת בחיל האוויר הבריטי במלה"ע השנייה, הגיע לישראל עם המח"ל לא הרבה זמן אחר כך, פגש את מי שתהיה סבתא שלי ב-1950, הוליד את אבא שלי, ומת ב-27 ביולי 1955, כשמטוס אל-על שעליו שירת כמהנדס טיסה יורט מעל בולגריה.
כיום הוא קבור בקבר אחים עם שאר הנספים בבית הקברות קריית שאול שליד תל אביב. פעם היינו מבקרים שם כל שנה; עכשיו כבר לא.

Anyway, we have a few remnants of grandpa Sydney, at home - mostly the regular things, like old photographs (a few videos, even). My dad looks a lot like him. Just... older, now. Natural, of course, but still feels strange.

בכל אופן, יש לנו כמה דברים של סבא סידני בבית - בעיקר דברים רגילים, כמו תמונות ישנות (אפילו כמה סרטים). אבא שלי ממש דומה לו. רק... כבר יותר מבוגר. מה שטבעי כמובן, אבל עדיין מרגיש קצת משונה.

Sydney Chalmers - 1921-1955 - סידני צ'למרס

And then - getting to the heart of this post - we also have a few books with inscriptions written to him by friends. I don't know who these friends were; I guess I could ask my dad, or one of dad's older cousins who might remember a bit about them, but it doesn't really matter. I just like the window these books open to the life of the grandfather I never knew.

ויש לנו - וכאן אנחנו מגיעים אל לב הרשומה הזו - גם כמה ספרים עם הקדשות שכתבו לו חברים. אני לא יודעת מי היו החברים האלה; אני מניחה שאני יכולה לשאול את אבא שלי, או את אחד מבני הדודים היותר מבוגרים שלו, שעשויים אולי לזכור משהו לגביהם, אבל זה לא באמת משנה. אני פשוט אוהבת את החלון שהספרים האלה פותחים לחייו של הסבא שלא הכרתי.

[I would like to apologise in advance about the pictures below being even more crooked than usual - I took pictures with my camera because I didn't want to put the poor old books through the scanner.]

[אגב, אני רוצה להתנצל מראש על זה שהתמונות שלהלן עקומות אפילו יותר מבד"כ - צילמתי אותן עם המצלמה שלי כי לא רציתי להעביר את הספרים המסכנים בסורק.]

First, there are two books from a friend named Hector:

קודם כל, יש לנו שני ספרים מידיד בשם הקטור:

(1)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

A small book of the Rubaiyat of Omar Khayyam, in Fitzgerald's famous translation. That's a very nice title page, by the way.

קובץ קטן של ה'מרובעים' של עומָר ח'יאם, בתרגום המפורסם של פיצג'רלד. דף הכותרת חביב בהחלט, דרך אגב.

(2)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

Gibran's The Prophet, also with a nice title page.
Pretty fascinating, all in all - says something either about this Hector guy, or about Sydney, or about both. I have no idea what Grandpa Sydney's taste in books was like; I have no idea if Hector bought these two for him because he himself appreciated them and wanted his friend to read them as well, or because he knew that Sydney was interested in this sort of thing, or what.

'הנביא' של ג'בראן, גם הוא עם דף כותרת חביב.
זה די מרתק בסך הכל - אני חושבת שזה אומר משהו או על ההקטור הזה, או על סידני, או אולי על שניהם. אין לי מושג מה היה הטעם של סבא סידני בספרים; אין לי מושג אם הקטור קנה לו את שני הספרים האלה כי הוא עצמו העריך אותם, ורצה להכיר אותם לחבר, או מפני שהוא ידע שזה תחום שעניין את סידני, או מה.

But with all due respect to Gibran, Khayyam and Fitzgerald, and to their literary works, this is what I personally consider the best of the three, for several reasons:

אבל עם כל הכבוד לג'בראן, ח'יאם ופיצג'רלד וליצירותיהם הספרותיות, הנה הספר שאני אישית חושבת לטוב שבחבורה, מכמה סיבות:

First of all, because it was a birthday present for him, on the same year that he died. By the way, he was 34, Penny. Not that it matters now, so many years after that birthday, so many years after his death.

קודם כל, כי הוא קיבל אותו כמתנת יום הולדת, באותה שנה שבה נהרג. דרך אגב, פני, הוא היה בן 34. לא שזה משנה עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי יום ההולדת ההוא, כל כך הרבה שנים אחרי שמת.

And in a bit of a mood whiplash, the second reason why this is my favourite is because of the book it's on - a book that I decided to read solely because of this dedication, and was thus happily introduced to one of the funniest things I ever read:

ובשינוי חד של האווירה, הסיבה השנייה שבגללה הספר הזה הוא האהוב עליי משלושתם היא בעצם הספר עצמו - ספר שהחלטתי לקרוא אך ורק בזכות ההקדשה, ולשמחתי כך למדתי להכיר את אחד הדברים הכי מצחיקים שקראתי אי פעם:

(Click to enlarge - קליק להגדלה)

No wait, sorry, this is just the inside cover, right before the title page. But it does give you a bit of an idea of the awesome mayhem to come. Here's the title page:

רגע, סליחה, זו רק הכריכה הפנימית, ממש לפני עמוד הכותרת. אבל זה בהחלט נותן רמז מסוים על הבלגן המופלא שבדרך. הנה עמוד הכותרת:

Molesworth!
Most people reading this will have no idea what this is. Neither did I. I only looked it up (first on h2g2 - my go-to source of knowledge at the time, and still a wonderful one by the way - and only recently on Wikipedia as well) after I read and loved it. I think maybe the best way to explain Molesworth to modern readers is to ask you to imagine what if Calvin, from Calvin and Hobbes, was a British boarding-schoolboy in the 1950s. Minus the tiger unfortunately, but with a best friend - sorry, 'grate frend' - named Peason, and an annoying little brother nicknamed Molesworth 2, instead. Got it? Good. Now imagine he wrote a book.
It has the sort of atrocious spelling that some people like to blame on the internet; it has a great disdain to all things school-related, with horror stories of every class from Latin (yes, they still studied Latin in school back then) to English to cricket; it has wonderful flights of fancy, especially about spaceships and aliens; and, at least from my subjective perspective, it is incredibly, roaringly funny.

מולסוורת'!
רוב האנשים שקוראים את הרשומה הזו ככל הנראה לא יידעו במי מדובר. גם אני לא ידעתי. חיפשתי את הספר, (בהתחלה באתר h2g2 - שהיה מקור הידע הראשון שאליו פניתי בזמנו, והוא בעצם עדיין מקור נהדר - ורק לאחרונה גם בוויקיפדיה) רק אחרי שקראתי ואהבתי אותו. אני חושבת שאולי הדרך הטובה ביותר להסביר מהו מולסוורת' לקוראים מודרניים היא לבקש מכם לדמיין מה אם קלווין, מהקומיקס 'קלווין והובס', היה ילד בריטי בפנימיה בשנות החמישים. מינוס הטיגריס, למרבה הצער, אבל במקום זה עם חבר טוב - סליחה, 'חוור נֶמן' - בשם פיסון, ואח קטן ומעצבן המכונה מולסוורת' 2. יש? יופי. עכשיו תדמיינו שהוא כתב ספר.
יש שם כתיב מזעזע, מהסוג שאנשים אוהבים להשליך על 'דור האינטרנט'; יש שם בוז גדול לכל מה שקשור לבית הספר, עם סיפורי אימה על כל שיעור, מלטינית (כן, אז עוד למדו לטינית בבי"ס) דרך אנגלית ועד קריקט; יש שם מסעות על כנפי הדמיון, בעיקר על חלליות וחייזרים; ויש שם הומור מלוא הדלי, שאותי אישית פשוט הצחיק עד דמעות.

Here's one example of the text, which I would like to dedicate to everyone who saw 'British boarding-school' and thought of Harry Potter (and/or to anyone who happens to be studying Latin):

הנה דוגמית קטנה מהטקסט, שמוקדשת לכל מי שראה 'פנימיה בריטית' וישר חשב על הארי פוטר (ו/או לכל מי שבמקרה לומד לטינית):

And one more example - this time more specifically of the illustration style (by the inimitable Ronald Searle, who also made the more famous British boarding-school series St. Trinian's, and did some work for the New Yorker), but also showing (again) how generally awesome this book is. And I dedicate this one to all my linguist friends:

ועוד דוגמית אחת - הפעם באופן יותר ספציפי כדוגמא לסגנון האיור (של רונלד סירל היחיד במינו, שגם יצר את סדרת הפנימיה-הבריטית הידועה קצת יותר 'סיינט טריניאן', וגם אייר בניו יורקר פה ושם), אבל גם כדי להראות (שוב) כמה שהספר הזה מעולה באופן כללי. מוקדש לידידיי הבלשנים:

"But what is a gerund, sir?"

It's wonderful (I am seriously restraining the urge to just scan or photo all of it, page after page).
I wonder if Grandpa Sydney liked it. I wonder if he even got to read it, or if maybe he put it aside for another time, which never came. Yeah, the mood whiplash again. I guess it's odd, going from talking about death to gushing about how hilarious this book is, and then right back to death, but what can you do? Life is full of odd contradictions like that.
Personally, even though I never met my grandfather, I'm happy to remember him this way - not just in pictures, not just in the occasional stories, but in these little things like the books his friends gave him. I'm happy that he introduced me, even in such a round-about way, to a book I enjoyed so much. And I'm happy to share this with all of you.

הוא נהדר (אני אשכרה מרסנת את עצמי שלא פשוט לסרוק או לצלם את כולו, עמוד אחר עמוד).
אני תוהה אם סבא סידני אהב אותו. אני תוהה אם בכלל יצא לו לקרוא אותו, או שאולי שם אותו בצד להזדמנות אחרת, שאף פעם לא הגיעה. כן, שוב שינוי חד באווירה. אני מניחה שזה קצת מוזר, לקפוץ ככה מאזכורי מוות להשתפכות על כמה שהספר הזה מבדר, ואז בחזרה למוות. אבל מה לעשות? בחיים יש המון סתירות מוזרות שכאלה.
אישית, אפילו שמעולם לא פגשתי את סבי, אני שמחה לזכור אותו כך - לא רק בתמונות, לא רק בסיפורים פה ושם, אלא גם בדברים הקטנים האלה, כמו הספרים שקיבל מידידיו. אני שמחה שהוא הכיר לי, ולו בצורה עקיפה שכזו, ספר שכל כך נהניתי ממנו. ואני שמחה לחלוק את זה עם כולכם.

Next time, back to the regular stuff. And by the way, if any Polish-speakers are reading this, I would love to talk to you for some help with a planned future post.

בפעם הבאה, בחזרה לשגרה. ודרך אגב, אם יש לי קוראים שיודעים פולנית, אשמח לדבר איתכם, אני צריכה קצת עזרה עם רשומה עתידית.

---

Felt like I need to do a quick update, having just found out that Ronald Searle - who illustrated the Molesworth books - passed away recently (30.12.2011), at age 91. Seems he was not just a wonderful illustrator but also led quite an interesting life. RIP, Mr. Searle.

הרגשתי צורך לעדכן בזריזות, כי גיליתי עכשיו שרונלד סירל - שאייר את ספרי מולסוורת' - נפטר לאחרונה (30.12.2011), בן 91. נראה שלא רק שהוא היה מאייר נהדר, גם היו לו חיים די מעניינים. יהא זכרו ברוך.

Water under the bridge - מים מתחת לגשר

קיץ. חם בחוץ. אני חושבת שזה הזמן לפוסט קצר וקריר.

Summer. It's hot out. I think it's time for a short, cooling post.

אז בחרתי עוד גלויה בסגנון של זו (אולי באמת הגיע הזמן לטאג 'שחור-לבן'... יטופל), עם הרבה מים, והרבה שקט, ובלי טקסט מאחורה בכלל, סתם תמונה יפה.

So I picked another postcard in the same style as this one (maybe it's really time I have a 'black and white' tab... I'm on it), with a lot of water, and a lot of stillness, and no text on the back at all, just a beautiful picture.

אין לי יותר מדי מה לכתוב על התמונה הספציפית, אבל זה נראה מקום שכל כך נחמד לשהות בו. לשבת מתחת לעץ, לשכשך קצת את הרגליים בנחל, ופשוט לא לעשות כלום. במיוחד עכשיו, כשהשמש מלהטת והאוויר בחוץ עומד כמו מכונית מקולקלת, זה נשמע לי ממש מושלם.

I don't have too much to write about this specific picture, but it just seems like such a nice place to spend some time in. Sit under a tree, dangle your feet in the water, and just do nothing. Especially now, when the sun is blazing and the air outside is standing still like a broken car, this sounds absolutely perfect to me.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר; בכל זאת יש קצת מידע בצד האחורי. כמה פרטים טכניים (כמו שם הצלם, Clém. Dessart - אם כי לא מצאתי יותר מדי לגביו, רק ראיתי את השם שלו צץ פה ושם בכל מיני אתרים של אספני גלויות), ואת מיקום התמונה: Environs de Lesse: Le pont des Barbouillons ('סביבות לֶס: גשר בַּרְבּוּאִיוֹן'). לֶס הוא שמו של נהר קטן בבלגיה, והגשר שבתמונה הוא על Rue des Barbouillons, שעוברת בין שני כפרים, דָאבֶרְדִיס וסֶשְׁ'רִי (אני לא בטוחה ב-100% לגבי ההגייה, אבל זה בחבל הצרפתי של בלגיה אז זה נראה לי ניחוש סביר).

But I can't just leave it at that; there is some info, on the back. Some technical stuff about the postcard (like the photographer's name, Clém. Dessart - although I haven't found very much about him, other than seeing his name crop up on various postcard collector sites), and the location of the picture: Environs de Lesse: Le pont des Barbouillons ('Around Lesse: The Barbouillons bridge'). Lesse is a small river in Belgium, and the bridge in the picture is on the Rue des Barbouillons, which runs between two villages, Daverdisse and Séch'ri:

View Larger Map

ואם מבקשים מגוגל מפות להראות גם תמונות, יש צילום מקסים של הגשר הזה בדיוק בפאנורמיו:

And if you ask Google Maps to show you some photos, there is a very lovely Panoramio picture of this exact same bridge:

(By user beone61)

בהשוואה לתמונה שבידי, אני חושבת שכאן זה מהצד השני, אבל זה בהחלט אותו הגשר, וזה בהחלט אזור יפהפה ושלו מאוד. למעשה, כשחיפשתי משהו על הגשר, מצאתי ציון של האזור כ'אחד המקומות היפים ביותר בחבל האַרְדֶן הבלגי' (והנה קישור נוסף עם כמה מסלולי הליכה נחמדים שאפשר לעשות שם, וגם עוד תמונות, למרות שאין של הגשר הזה ספציפית).

Comparing it to the picture I have, I think it's taken from the other direction, but it's definitely the same bridge, and this is definitely a very beautiful, serene area. In fact, looking for something about this bridge, I found the area mentioned as being 'one of the prettier places of the Belgian Ardennes' (here's another link with some nice walks you can do there, and more pictures, although none of this specific bridge).

יפה שם. וירוק, וקריר, ונעים כל כך. מה עוד צריך, בקיץ הזה?

It's quite pretty out there. And green, and cool, and so pleasant. What else do you need, in this summer?

Cafe Walhalla - קפה ואלהאלה

Went downtown last week, and stopped for a while in one of my favourite old-stuff stores, Trionfo, to look at postcards (of course; why else would I mention it here?). Along with all sorts of neat postcards, some of which I ended up purchasing, there was this one picture that I was really torn about. It was more expensive than what I usually buy, but I really wanted it. There was just something about it, about the atmosphere and the look of it, that caught my eyes, and I ended up getting a little discount from the nice owner, and buying it after all (again, why else would I write about it?). So here it is now.

בשבוע שעבר הלכתי למרכז העיר, ושהיתי קצת באחת מחנויות הדברים-ישנים החביבות עלי, טריאונפו, כדי להסתכל על גלויות (כמובן; אחרת, למה שאציין את זה בכלל?). לצד כל מיני גלויות מגניבות, שאת חלקן רכשתי בסופו של דבר, היתה תמונה אחת שממש התלבטתי לגביה. היא היתה יקרה יותר ממה שאני קונה בד"כ, אבל נורא רציתי אותה. פשוט היה בה משהו, משהו באווירה ובמראה הכללי, ששבה אותי לגמרי, ובסוף קיבלתי הנחה מהאיש הנחמד בחנות וקניתי אותה (שוב, אחרת למה שאכתוב על זה?). אז הריהי עכשיו.

The owner also said that he thought it was from the 1920s, and he seems to know his stuff, so that's what I put in the tag. But other than that, and the fact that it was obviously taken in some German-speaking land (in the 20s, I guess this would be mostly Germany and Austria... okay, possibly also parts of Switzerland, or Lichtenstein or something; what other countries are largely German-speaking?) and in what appears to be a European town, I really don't know very much about it, and the details in the picture aren't easy to look up. I'll get to that in a bit.

האיש בחנות גם אמר שהוא חושב שהתמונה היא משנות ה-20, ועושה רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר, אז זה מה שכתבתי בטאג. אבל מעבר לזה, ולעובדה שהיא בבירור צולמה במדינה דוברת גרמנית (בשנות ה-20 אני מניחה שמדובר בעיקר על גרמניה ואוסטריה... אוקי, אולי גם חלק משוויץ, או ליכטנשטיין או משהו; איפה עוד מדברים גרמנית?) ובמקום שנראה כמו עיר אירופאית, אני לא יודעת עליה הרבה, וקשה לחפש את כל הפרטים. אגיע לזה עוד מעט.

For now, just look at this thing. Isn't it marvelous?
[As usual, click to enlarge - it's highly recommended this time, though. I even took care to do a relatively high-resolution scan to make sure I don't lose too many details.]

בינתיים, רק תסתכלו על זה. נכון שהיא מופלאה?
[כרגיל, קליק להגדלה - והפעם זה מאוד מומלץ. אפילו דאגתי לסרוק את התמונה ברזולוציה גבוהה יחסית, כדי שלא יאבדו יותר מדי פרטים.]

Alright, that's a pretty specific definition of 'marvelous' that I have here, but for me, there really is just something special about the picture (and no, not just because it has a midget in it). The way that group of people is standing for the picture, the way people from across the street - or a few doors down, or in the window above - are all leaning in to check out what must have still been a pretty unusual sight back then, the way the street fades into overexposure on the left, the reflections on the wet road, that shadow-figure that indicates the midget moved too much while the picture was taken, everyone's clothes and hats and... all of it. It's really quite wonderful.

אוקי, אז יש לי הגדרה די ספציפית של 'מופלאה', אבל מבחינתי באמת שפשוט יש משהו מיוחד בתמונה הזו (ולא, זה לא רק בגלל הגמד). איך שקבוצת האנשים הזו עמדה להצטלם, איך שהאנשים בצד השני של הכביש - או בהמשך הרחוב, או בחלון למעלה - כולם רוכנים להסתכל על מה שאז בטח עדיין היה עניין די נדיר, איך שהרחוב הולך ונמוג אל חשיפת-היתר בצד שמאל, ההשתקפויות על הכביש הרטוב, דמות-הצללים שמעידה שהגמד זז יותר מדי כשתמונה צולמה, והבגדים של כולם, והכובעים, ו... הכול. זה באמת פשוט נהדר.

And those people in the main group each seem to have their own unique character. The man at the front, with a watch-chain dangling over his stomach, must be some sort of boss, and he has the expression of one, too; the sheep-faced woman next to him also seems pretty affluent, with that brooch(?) on her dress, and is perhaps his wife; that other couple next to them is also pretty well-dressed (I love the big-nosed woman's jacket!), and she seems to have her arm in his, though it's hard to tell - since the man looks a bit like the boss and brooch-lady, my guess is that perhaps it's their son and his bride, though of course he could be a business partner, or a butler, or something, and they might all not be related in the slightest. I do like that slight smile on mister I-don't-need-a-coat's face, though, when almost everyone else got a serious face on. Then you have the other men in a variety of working-smocks and caps, and that stern-faced lady at the back which seems the very stereotype of a German housekeeper (Och, children, vill you keep off ze furniture?!), and the tall man looking at us with heavy-lidded amusement (you can just tell he has this sarcastic way of talking, like he always knows something that you don't), and... does that guy have his hair in a mohawk, or does he just have a very unusual greying pattern? He almost seems like he doesn't belong there.

ואני מרגישה שלכל אחד מהאנשים האלה בקבוצה המרכזית יש אופי משלו. האיש שבקדמת הקבוצה, עם שרשרת-השעון תלויה לרוחב הכרס, הוא בטח איזשהו בוס, ויש לו הבעה מתאימה; האשה עם הפרצוף הכבשתי לידו גם היא נראית די אמידה, עם הסיכה(?) הזו על השמלה, ואולי היא אשתו; גם הזוג שלצדם לבושים די יפה (אני ממש אוהבת את הז'קט של האשה החוטמנית!), ונראה כאילו הם שלובי זרועות, למרות שקצת קשה להבחין בדיוק - ומכיוון שהאיש נראה קצת כמו הבוס וגברת סיכה, אני מנחשת שאולי אלה הבן שלהם וכלתו, למרות שכמובן שהוא יכול להיות איזה שותף עסקי, או רב-המשרתים, או משהו, ויכול להיות שאין כאן בכלל שום קשרי משפחה. אבל אני בהחלט אוהבת את החיוך הקל על פניו של מר אני-לא-צריך-מעיל, בהשוואה לפרצופים הרציניים של כמעט כל השאר. ואז יש את כל שאר הגברים בתמונה, במגוון של חלוקי עבודה וכובעים, ואת הגברת חמורת-הסבר מאחורה שנראית בול כמו הסטראוטיפ של מנהלת משק הבית הגרמניה (אוך, ילדים, לרדת תיכף ומייט מיהרהיטים!), ואת האיש הגבוה שמביט עלינו בשעשוע כבד-עפעפיים (ממש אפשר לדעת איך הוא מדבר בנימה סרקסטית שכזו, כאילו הוא תמיד יודע משהו שאתה לא), ו... רגע, זו תסרוקת מוהוק על הראש של האיש הזה, או שהשיער שלו מאפיר בצורה ייחודית למדי? הוא כמעט נראה לא-שייך.

I can keep looking at this picture for a long time, and there's always something else interesting. I wish I could know more about these people.

אני יכולה להסתכל על התמונה הזו המון זמן, ותמיד יש עוד משהו מעניין. הלוואי ויכֹלתי לדעת קצת יותר על האנשים האלה.

But like I said, I couldn't really find anything, looking up the details in the picture. Cafe Walhalla, which gave the post its name despite just being a sign in the background, simply because I liked it, turned up a bunch of times on Google, in various spots in Germany, none of which seems to be right (disregarding the places in the US and Australia throwing me off the trail, there is, for example, this hotel in the small town of Donaustauf, or this Berlin spot which, well, even if I knew when it was established, it just doesn't look right... oh, who knows, it might be this restaurant in Potsdam, although I can't find a picture of the street to check it out, and once again have no idea if it could even have been around in the 20s; they do have an email address though, so I guess I could try writing them and asking. I'll update if this turns out to be the right place).

אבל כמו שאמרתי, כשחיפשתי את הפרטים השונים בתמונה, לא ממש הצלחתי למצוא משהו. קפה ואלהאלה, שנתן לרשומה הזו את שמה למרות שהוא סתם שלט ברקע, פשוט כי הוא מצא חן בעיניי, מופיע לא מעט בגוגל בכל מיני מקומות בגרמניה, אבל לא נראה שאף אחד מהם הוא המקום הנכון (אם נתעלם ממקומות בארה"ב ואוסטרליה שהפריעו לי בחיפוש, יש למשל את המלון הזה בעיירה קטנה בשם דוֹנָאוּשְׁטָאוּף, או את הפאב הזה בברלין, שאפילו לו ידעתי מתי הוא הוקם פשוט לא נראה נכון... נו, מי יודע, אולי זו המסעדה הזו בפוטסדאם, אבל אני לא מצליחה למצוא תמונה של הרחוב כדי שאוכל לבדוק, וגם כאן אין לי מושג אם היא בכלל היתה קיימת בשנות ה-20; עם זאת, יש להם כתובת אימייל, אז אולי אני יכולה לנסות לכתוב להם ולשאול. אעדכן אם יתברר שזה המקום הנכון).

That Eier-Grosshandlung sign had me hopeful for a while, until I found out it stands for 'egg salesman', so that's hardly anything specific. There are a bunch of names here, too - some of them a bit more readable in the original photo than in the scan - like the name under Eier-Grosshandlung, which appears to be 'M. Graupner Nachl' (not 100% sure about the last letter), or the signs of that place right between the egg-man and the Cafe Walhalla sign - there's 'L. Poizsch' (or 'Porzsch') and 'Andr. Ziesing' and even one distinctly non-German 'Milly Arnold', but none of these have any useful Google results. And the other words on the signs are too hard for me to make out. Same with that sign in the background on the left - I can read something that seems to be 'Birenhalle' or maybe 'Birestalle', but it's just too hard to figure out, and gets me no useful results.

השלט הזה שעליו כתוב Eier-Grosshandlung עורר בי תקווה לזמן קצר, עד שגיליתי שמשמעות המלים היא 'מוכר ביצים', אז זה לא ספציפי במיוחד. יש כאן עוד כל מיני שמות - את חלקם קל קצת יותר לקרוא בתמונה המקורית מאשר בגרסא הסרוקה - כמו למשל השם מתחת לEier-Grosshandlung, שנראה כמו 'M. Graupner Nachl' (אני לא סגורה ב-100% לגבי האות האחרונה), או השלטים על המקום שבין חנות הביצים לשלט של קפה ואלהאלה - יש שם איזה 'L. Poizsch' (או 'Porzsch'), ו-'Andr. Ziesing', ואפילו איזו 'Milly Arnold' בלתי-גרמנית בעליל אחת, אבל לא קיבלתי תוצאות מועילות כלשהן בגוגל על אף אחד מהם. ואת שאר המלים על השלטים מאוד קשה לי לקרוא. כנ"ל לגבי השלט ברקע בצד שמאל - אני יכולה לקרוא משהו שנראה כמו 'Birenhalle' או אולי 'Birestalle', אבל ממש קשה לי להבין מה יש שם בדיוק, ובכל אופן לא מתקבל בחיפוש שום דבר מועיל.

You know what's the only thing in that picture I managed to positively identify? The beer sign. See it, on that wall right at the front? Sternburg Bier. That's a relatively big brand, looks like, so while I have some vague hope that it could help me determine the city as Leipzig, it probably doesn't mean all that much. Still, that's cool.

יודעים מה הדבר היחיד בתמונה שהצלחתי לזהות בוודאות? השלט של הבירה. רואים אותו, בצד ימין בחזית התמונה? Sternburg Bier. נראה שזה מותג נפוץ יחסית, אז למרות שיש בי איזו תקווה מעומעמת שזה יכול לעזור לי לקבוע שהעיר היא לייפציג, סביר להניח שאין לזה יותר מדי משמעות. בכל זאת, מגניב.

So, after all that stuff, the final conclusion is, well, that there is no conclusion. I don't know where this picture was taken, or even when exactly. I don't know anything about any of these people, and with all probability will never find out. But that's okay. It's still a wonderful picture. And as usual, not having any details of the real story behind it only means that we can set loose our imagination, and make up our own stories.

אז אחרי כל זה, המסקנה הסופית היא, ובכן, שאין מסקנה סופית. אני לא יודעת איפה התמונה צולמה, או אפילו מתי בדיוק. אני לא יודעת שום דבר על האנשים האלה, וככל הנראה גם לא אדע אף פעם. אבל זה בסדר. זו עדיין תמונה נהדרת. וכרגיל, זה שאין לי פרטים על הסיפור האמיתי שמאחוריה פשוט אומר שאפשר לשחרר את הדמיון, ולהמציא סיפורים משלנו.

Go ahead. You know you want to.

אז קדימה. אתם יודעים שבא לכם.

A Book with a View - ספר עם נוף

זו תהיה רשומה קצרה, כי אין לי הרבה פרטים לחלוק. אבל אני חושבת שזה בכל זאת סיפור די נחמד.

This will be a short post, since I have very few details to share. But I think it's still a pretty nice story.

ובכן, אי שם בקיץ של השנים 2003 ו-2004 עבדתי כמדריכה במחנה קיץ בפנסילבניה, ומעוז הציוויליזציה הקרוב ביותר היה עיירה קטנה וציורית-במידה בשם הונסדייל (מקום משכנו של הקטר הראשון בארה"ב! טוב, ליתר דיוק, המקום שבו הקטר הראשון בארה"ב התגלה ככבד מדי לפסי הרכבת, ואז הושאר במחסן, אבל הי, הסטוריה זה הסטוריה). לא היה הרבה מה לעשות שם, בערבים או הימים החופשיים שלנו, אבל בין הדברים שכן היו שם היתה חנות ספרים משומשים חביבה, ואני אוהבת חנויות ספרים משומשים, אז כמובן שביליתי שם לא מעט.
באחד הימים האלה הסתכלתי בארגזים של דברים בזול בחוץ ונתקלתי בעותק של 'חדר עם נוף' מאת א.מ. פורסטר, שבין דפיו - בין עמ' 32 ו-33 - היתה התמונה הזו:

See, back in the summers of 2003 and 2004 I worked as a counsellor in a summer camp in Pennsylvania, with the nearest outpost of civilization being the small, moderately-picturesque town of Honesdale (Home of the first locomotive in the US! Well, to be exact, the place where the first locomotive in the US was found to be too heavy for the rails and consequently left in storage, but hey, history is history). There wasn't a whole lot to do there, on evenings or days off, but among the things it did have was a nice used book store, and I love used book stores, so of course I spent some time there.
One of those days, I was looking through the cheap-stuff boxes outside when I ran into a copy of E. M. Forster's 'A Room with a View', and tucked within its pages - between pages 32 and 33 - was this picture:

אז קניתי אותו. כלומר, בסדר, השם נשמע לי מפורסם מספיק וחשבתי ששווה לבדוק אותו (קראתי אותו כמה שנים אח"כ וגיליתי שזה אחד מסיפורי ה'אמריקאים עשירים מהחברה הגבוהה מסתובבים באירופה ועושים דברים משעממים', כמו הרבה מהדברים של הנרי ג'יימס... אבל לא כדאי שאתחיל עכשיו עם הנרי ג'יימס וכמה שאני לא אוהבת את הכתיבה שלו) - אבל הסיבה האמיתית שקניתי את הספר היתה התמונה הזו. כי כמו עם כל שאר הגלויות והתמונות וכיו"ב שכאן, זו הצצה קטנה לסיפור על חיים של מישהו אחר, ואתם כבר יודעים שזה פיתוי שדי קשה לי לעמוד בו.

So I bought it. I mean, sure, the name sounded famous enough for me to figure I should check it out (I read it some years later and found out it's one of those 'rich American socialites wandering around Europe and being utterly boring' stories, like a lot of stuff by Henry James... but don't get me started about Henry James, and how much I dislike his writing) - but the real reason I bought it was because of that picture. Because, as with all of the cards and photos and whatnot here, it's a little glimpse into the story of someone else's life, which by now you know is pretty hard for me to resist.

אין הרבה מה להסיק מהתמונה הזו, למרות שבעזרת מתנת חג המולד שהגברת העליזה הזו בדיוק פתחה אפשר לקבוע את השנה המדוברת - סט הקלטות של 'טיטאניק' של ג'יימס קמרון יצא ב-1998, לפי מה שהצלחתי למצוא (היא באמת נראית ממש מרוצה מהמתנה; אני תוהה אם היא היתה אחת הנשים האלו שחזרו לראות את הסרט שוב ושוב כל עוד הוא עדיין הציג בקולנוע, ויצאו כל פעם בעיניים נפוחות ודומעות ובתחושת קתרזיס מספקת). גם מעילי הניילון הצבעוניים שהשתחלו לקדמת התמונה נראים מתאימים לתקופה של שנות התשעים המאוחרות. אבל מעבר לזה, אין יותר מדי מה לומר.

There isn't much that can be gleaned from this picture, even though the Christmas present that this cheerful lady has just opened helps in determining the year - the VHS set of James Cameron's 'Titanic' seems to have come out in 1998, from what I could find (she does seem very pleased to have been given it; I wonder if she was one of those women who went to see the movie again and again as long as it was in theatres, coming out with puffy, tear-stained eyes and a satisfying catharsis). Those colourful windbreakers that ended up in the foreground seem about right for the late 90s, too. But other than that, there's not much to say.

אני מניחה שיהיה נורא קל לצחוק על אווירת העיירה-הקטנה של כל העניין - השילוב המופרך של סיד (עם קצת שבלונות למעלה), טאפטים וכיסוי עץ (מזויף?), כל השמונצעס, תספורת הפטריה של הילד, מה שלא יהיה - אבל יודעים מה, אני לא רוצה. הם נראים שמחים. הם נראים כמו משפחה נחמדה שנהנית ביחד בחג המולד. אז אני פשוט אקווה שזה אכן מה שהיה, ותו לא. למה לקלקל את רוח החג, הא?

I guess it would be easy to make fun of the small-town feel of it all - that mismatched combination of white paint (with some stenciling at the top), wallpaper and (faux?) wood cover, the nicknacks, the kid's mushroom cut, or whatever - but you know what, I don't want to. They seem happy. They seem like a nice family having a good Christmas together. So I'm going to hope that they were, and leave it at that. Why spoil the holiday spirit, eh?

עברו כבר 13 שנה, והילדים האלה בטח כבר יצאו מהבית ועוסקים בענייניהם; אבל אולי הם עדיין חוזרים הביתה לחג המולד. אולי הם מסתכלים על הבית הקטן והנעים הזה, על כל שמונצעסיו, וזוכרים את ימי חג המולד כשהיו ילדים. אולי הגברת הזו עדיין שומרת את סט הקלטות הזה, איפשהו במחסן עם כל שאר קלטות הווידיאו שאף אחד כבר לא רואה. אבל מדי פעם היא נתקלת בו כשהיא עושה סדר, והיא זוכרת כשקיבלה אותו במתנה - זוכר איך הייתי משוגעת על הסרט הזה, מותק? והיא מחייכת, ונראית קצת כמו שנראתה בתמונה שכאן, לפני 13 שנה.

It's been about 13 years, now, and those kids are probably out of the house by now and doing their own things; but maybe they still come home for Christmas. Maybe they look at that cosy little home, tacky nicknacks and all, and remember the Christmases of their childhood. Maybe that lady even still have that VHS set, somewhere in the back room with the rest of the video tapes nobody watches anymore. But now and then she runs into it when she's doing some tidying up, and she thinks about when she got it as a present - Remember how crazy I was about that movie, honey? And she smiles, and looks a little like she did in this picture, 13 years ago.

ובכן, גברתי, מי שלא תהיי והיכן שלא תמָּצאי - זה בשבילך.

So lady, whoever you are, wherever you might be - this is for you.

(סליחה שזו גרסת כיסוי, אבל קצת קשה לי לסבול את השיר הזה אחרת. וחוץ מזה, יש בה משהו מאוד ניינטיזי, שהולם את ההקשר.)

(Sorry that it's a cover, but I find the song hard to tolerate otherwise. Besides, there's something very fittingly 90s about it.)

Two Updates - שני עדכונים

While I'm working on a new post, I have two quick (and also pretty neat) updates about things culminating from some connections I ended up making through posts on this blog.

בזמן שאני עובדת על רשומה חדשה, יש לי שני עדכונים קצרים (וגם די מגניבים) על דברים שצמחו מתוך קשרים שיצרתי דרך רשומות בבלוג.

(1) One of my favourite cards is the one shown in the post 'The Lady from Skierniewice'. And I really like the story that I started to discover as I was researching what seemed, at first, like a tiny insignificant detail - the photographer's stamp. Some time after I posted it I was contacted by Waldemar Bronicz, a Polish photographer and amateur historian who has a website with a lot of old photographs and his attempts to trace their origins and such. He was writing about Lipman Karp at the time, and ran across my post, and contacted me looking for information on the family. While I could not help very much (except referring him to Yad vaShem), he used what little details I could give him for his own research, and ended up with a rather interesting article published in Głos Skierniewic i Okolicy (Voice of Skierniewice and Vicinity), #16 21.04.2011 - there is an English version online here. Yeah, I guess the translation isn't perfect (wish I could read it in the original Polish), and yeah, he kinda got my name wrong, but the story is fascinating. After some more correspondence I ended up looking at Varda Gilboa (originally: Rojza Karp)'s 'Pages of Testimony' again, and noticing some details I skipped before, which again, he's been able to research from his side - like the Karps' address in Skierniewice, in 1 Pamiencka St., which I could not find on a map both because I had no idea how to spell it (it's written in Hebrew transliteration on the forms) and also, as Mr. Bronicz explained after his own research, because the street name has been changed to Mszczonowska. Maybe in the future we could find out even more fragments of this story. I definitely hope so.
Update on the update (June 4 2012): I found out some more details about Varda Gilboa, and added them to the original post - you can read it all here.

(1) אחת הגלויות האהובות עלי היא זו שמופיעה ברשומה 'האדונית מסקערניעוויץ'. ואני גם מאוד אוהבת את הסיפור שהתחלתי לגלות כשחקרתי סביב מה שנראה בתחילה כמו פרט קטן וחסר-משמעות - החותמת של הצלם. זמן מה אחרי שפרסמתי את הרשומה יצר איתי קשר מר ואלדמאר ברוניץ' מפולין, צלם והסטוריון חובב עם אתר אינטרנט שמכיל הרבה תצלומים ישנים וגם את הנסיונות שלו לעקוב אחר המקור שלהם וכו'. הוא כתב באותו הזמן על ליפמן קארפ, ויתר איתי קשר בחיפוש אחר מידע על המשפחה. אמנם לא יכלתי לעזור לו הרבה (מלבד להפנות אותו ליד ושם), אבל הוא השתמש בפרטים המועטים שיכלתי לספק לו כדי לערוך מחקר משלו, ובסופו של דבר כתב מאמר מעניין למדי שפורסם ב-Głos Skierniewic i Okolicy (קול סקירנייוויצה והסביבה) #16, 21.04.2011 - יש גרסא אנגלית כאן. נכון, התרגום לא מדהים (הלוואי ויכלתי לקרוא את זה במקור הפולני), ונכון, השם שלי קצת התפקשש, אבל הסיפור עצמו מרתק. אחרי שהתכתבנו עוד קצת הסתכלתי שוב על 'דפי העדות' של ורדה גלבוע (במקור: רוזה קארפ) והבחנתי בכמה פרטים שלפני כן דילגתי עליהם, ושמר ברוניץ' יכול היה לחקור מהצד שלו - למשל הכתובת של משפחת קארפ ברחוב פאמיינצקה 1, שלא הצלחתי למצוא במפה גם כי לא ידעתי איך לכתוב את השם (שנכתב בטופס בתעתיק עברי) וגם כפי, כפי שהסביר לי מר ברוניץ' אחרי המחקר שעשה, כי שם הרחוב השתנה לרח' משצ'ונובסקה. אולי בעתיד נוכל אפילו למצוא עוד רסיסים של הסיפור הזה. אני בהחלט מקווה שנמצא.
עדכון לעדכון (4.6.2012): מצאתי עוד כמה פרטים על ורדה גלבוע, והוספתי אותם לרשומה המקורית - אפשר לקרוא את הכל כאן.

(2) You might remember that in one of my recent posts, 'A Night Without Morals', I got a lot of wonderful information about Emil Remde, and the Remde's St Pauli club, after contacting his grandson, Manuel Biedermann. Well, Mr. Biedermann recently contacted me again to tell me about a pretty great project - as part of the upcoming 125th anniversary of the Kurfürstendamm (or, as native Berliners apparently call it, Ku'damm) he will help organise a 'waiter derby', which was a tradition started by Emil Remde in the 50s (there is a good history on the website I linked to). Looks very fun. He also asked me to send him the Remde's St Pauli card, for an exhibition about Emil Remde - which I gladly did - and, as if all this on its own was not cool enough, he told me that the first prize trophy for the derby (update: I was confused; it's actually a special lifetime achievement trophy - see below) will be in the shape of the dancer from that card! So awesome.
Are there any readers here from Berlin? If so, will you be going to this event? And if so, could you send me pictures? I would love that (update: Don't think any of my few readers went to the event, but here's a report from someone who did).

(2) אולי אתם זוכרים שבאחת הרשומות האחרונות שלי, 'לילה ללא מוסר', קיבלתי יופי של מידע על אמיל רמדה, ועל מועדון Remde's St Pauli, אחרי שיצרתי קשר עם הנכד שלו, מנואל בידרמן. ובכן, לא מזמן מר בידרמן יצר איתי שוב קשר כדי לספר לי על פרויקט נהדר - כחלק מהחגיגות הממשמשות ובאות לציון 125 שנה לרחוב Kurfürstendamm (או, כפי שמסתבר שברלינאים אסלים קוראים לו, קו'דאם) הוא עוזר לארגן 'מרוץ מלצרים', שהיה מסורת שאמיל רמדה התחיל בשנות החמישים (באתר שאליו קישרתי יש הסטוריה טובה). נראה ממש כיף. הוא גם ביקש שאשלח לו את הכרטיס מ-Remde's St Pauli, לצורך תערוכה על אמיל רמדה - מה שכמובן עשיתי ברצון - וכאילו שכל זה לא מספיק מגניב, הוא סיפר לי שגביע הפרס הראשון של המרוץ (עדכון: התבלבלתי, זה בעצם גביע לפרס על מפעל חיים - ר' למטה) מעוצב לפי ציור הרקדנית שעל הכרטיס! שווה.
יש כאן במקרה קוראים מברלין? אם כן, האם אתם מתכוונים ללכת לאירוע הזה? ואם כן, תוכלו לשלוח לי תמונות? אני ממש אשמח (עדכון: אני לא חושבת שמישהו מבין קוראיי המעטים הלך לאירוע הזה, אבל הנה דיווח של מישהו שכן הלך).

Another Update! Got another email from Mr. Biedermann, to let me know the card got there alright, and he attached some pictures of the trophy. It's looking great! And, as I have corrected above, it's a lifetime achievement award for someone named Heinz Zellermeyer. Looking him up, this seems like a good option - although if he was Head of the Hotel and Catering Guild back in 1949, he must be quite old now. Good time for a lifetime achievement award, I guess. Anyway, very cool. Check it out:

עוד עדכון! קיבלתי עוד אימייל ממר בידרמן, שהודיע לי שהכרטיס הגיע אליו בשלום, והוא גם צירף תמונות של הגביע. נראה מצוין! וגם, כפי שכבר תיקנתי למעלה, זה פרס על מפעל חיים למישהו בשם היינץ צלרמאיר. חיפשתי אותו, ומצאתי את זה, ונראה שזו אפשרות מוצלחת - למרות שאם הוא היה ראש גילדת המלונאים והמסעדנים כבר ב-1949, הוא בטח כבר די זקן. נו, זמן טוב לפרס על מפעל חיים. בכל אופן, זה בהחלט מגניב. 'סתכלו:

---

Update of the update (2/9/2012): Some time ago, Mr. Manuel Biedermann wrote me to let me know that he will be visiting some relatives in Israel, and will be happy to meet me and return the card I sent him. So I met him and his Israeli host Susi (who is related to Charlotte Remde) at a nice café in the German Colony (how fitting!), and while he actually forgot the card back home, that wasn't really what was important; it was still a form of closure, and it was just great to think that this sort of connection could come out of a piece of paper that I picked up at a book store one time. Here are the three of us:

עדכון לעדכון (2/9/2012): לפני זמן מה, מר מנואל בידרמן כתב לי ומסר שהוא עומד לבקר כמה קרובי משפחה בישראל, ושישמח לפגוש אותי ולהחזיר את הגלויה ששלחתי אליו. אז פגשתי אותו ואת המארחת שלו, סוזי (שהיא קרובת משפחה של שרלוטה רמדה) בבית קפה חביב במושבה הגרמנית (כמה הולם!), ואמנם הוא בסוף שכח את הגלויה בבית, זה לא היה באמת חשוב; עדיין הייתה שם סגירת מעגל כלשהי, ופשוט נהדר לחשוב איך שקשרים שכאלה יכולים לצמוח בעקבות חתיכת נייר שמצאתי פעם בחנות ספרים. הנה שלושתנו:

Under the name of Sanders - בשם סנדרס

עדכון (19/5): אחרי שהרשומה נמחקה במשבר הבלוגר הגדול של שבוע שעבר, הצלחתי סוף סוף לשחזר אותה - בעזרתה האדיבה של ידידתי איה (שגם זכתה בדרך בעוגיה וירטואלית אחת, הידד) וקורא ה-RSS שלה. תודה, איה!

Update (19/5): After the post was deleted in last week's Great Blogger Crisis, I finally managed to recreate it, with the gracious help of my friend Aya (who also got one virtual cookie, hooray) and her RSS reader. Thanks, Aya!

האם אתם מזהים את הרפרנס בכותרת, או שזו סתם בדיחה שלי עם עצמי? מי שיציין נכונה את מקור הכותרת יזכה בעוגיה וירטואלית (שתי עוגיות לציטוט המלא)!

Do you recognise the reference in the title, or am I just making jokes with myself? One virtual cookie to whoever points out what the title is about (two cookies for the full quote)!

זוכרים את הגלויה ההיא משיקגו, עם כמה שורות מכל אחד מבני המשפחה לסבתא בירושלים? הזכרתי אז שיש לי עוד גלויות שקשורות לאנשים האלה, למרות שבעצם הייתי צריכה לומר 'גלויה', כי מסתבר שיש לי רק אחת (תיקון 19/5: במחשבה שנייה, יכול להיות בעצם שיש עוד אחת. נו מילא). בכל אופן, הנה הגענו אליה.

Do you remember that Chicago postcard, where each member of a family wrote a few lines to their grandmother in Jerusalem? I mentioned there that I have some more postcards concerning these people, although I should have said 'one', because it turns out that's all I have (correction 19/5: On second thought, I actually might have another one. Ah well). Anyway, here it is now.

כמו עם הרבה מהגלויות האחרות שלי, בחרתי אותה כי מצא חן בעיניי כתב היד שבצד האחורי. במבט חטוף התמונה בצד הקדמי נראתה לי כמו סתם איזה צילום טבע. קצת דשא, וכמה ניצני פרחים או פטריות. תמונה סבירה, אבל לא משהו מיוחד.

As with many of my other postcards, I picked it mostly because I liked the writing on the back. The picture on the front seemed, at first glance, to be just some kind of nature photo. Some grass, with few buds or mushrooms in it. It's an alright picture, but nothing special.

צד קדמי:

Front:

רק אחר כך הבטתי בתיאור שבצד האחורי, ואז גיליתי שמדובר ב-'psilocybe semilanceata: liberty cap, common british hallucinogenic mushroom' (זן אירופי של פטריית הזיה מסוג קְרוּחָה [כן, זה השם העברי של psilocybe, על פי האנציקלופדיה לחי ולצומח של ארץ ישראל, אם כי אין לו זכר בגוגל; השארתי הערה בעניין בוויקיפדיה העברית, לשיקול העורכים]). שזו בחירה... מעניינת. אני תוהה אם כותב הגלויה שם לב על מה מדובר בכלל - אם אולי יש לזה קשר לחותמת עם המוטו Look After Yourself (קמפיין בריאות בריטי ממושך למדי שהתחיל ב-1978; ר' למשל כאן [PDF!], בעמ' 3), או שאולי זו בדיחה פנימית שלו ושל הנמען, אפילו - או אם גם הוא חשב שזה סתם צילום טבע, אם סתם לקח גלויה אקראית מהמדף כי מה שהיה חשוב לו היה מה שרצה לכתוב ולא על מה הוא כותב.

I later looked at the photo description on the back, however, and found out that these are psilocybe semilanceata: liberty cap, common british hallucinogenic mushroom. Which seems an... interesting choice. I wonder if the writer noticed what it is at all - if maybe it has anything to do with that stamp with the motto 'Look After Yourself' (a pretty long-running British health campaign, launched in 1978; see for example here [PDF!], on page 3), or maybe it's even an inside joke between him and the recipient - or if he also just thought it was some nature photo, if he just picked a random postcard from the shelf because what was important to him was the message he wanted to write, not what he would write it on.

צד אחורי:

Back:

Dear Floh & Gerta,
I hope this card gets to you, I have been trying to reach Dr. Sanders by phone but there is no answer.
I have made reservations for you and ourselves at the

Hotel Senato
Piazza Della Rotunda 73
00186 Roma
Telephone 678-9575

I'm going to stay in London until Sept. 16 to try to reach you. I can't wait to see you and spend some time together.
Love, Sebastian

פלוֹ וגרטה היקרים,
אני מקווה שהגלויה הזו תגיע אליכם, ניסיתי להשיג את ד"ר סנדרס בטלפון אבל אין תשובה.
הזמנתי חדרים לכם ולנו ב:

Hotel Senato
Piazza Della Rotunda 73
00186 Roma
Telephone 678-9575

אשאר בלונדון עד ה-16 בספטמבר כדי לנסות להשיג אתכם. אני מצפה בקוצר רוח לראות אתכם ולבלות קצת זמן יחד.
באהבה, סבסטיאן

המסר, בסך הכול, מאוד פשוט ופרקטי - אחרי הכל, מדובר בתקופה שלפני אימיילים או טלפונים סלולריים. אם הוא ניסה לתפוס אותם בבית שבו הם מתארחים ולא הצליח, והוא חייב לשלוח להם את כתובת המלון שבו הזמין כבר חדרים, זו פחות או יותר הברירה היחידה. זו דוגמא קטנה, ומקסימה בעיניי, של השינויים בתקשורת בינאישית בעשורים האחרונים.

The message is, in general, very simple and practical - after all, we're talking about a time before email or mobile phones. If he tried to catch them at the house where they're staying, and failed, and he has to send them the address of the hotel in which he already booked some rooms, this was more or less his only choice. It's a small - and, I think, lovely - example of the changes in inter-personal communications over the last few decades.

בכל אופן, מכיוון שהזכרתי את כתובת המלון, הגיע הזמן לקצת בלשות. חיפשתי את שתי הכתובות שמוזכרות בגלויה - המען וכתובת המלון. על המען לא מצאתי הרבה; את ד"ר סנדרס לא מצאתי בכלל (טוב, יש כל מיני ד"ר רוג'ר סנדרס-ים, אבל אין לי מושג אם זה אותו בן אדם), ועל הבית שבכתובת מצאתי רק כמה פרטים נדל"ניים (הוא נמכר לאחרונה ב-2003, במחיר לא רע בכלל), משהו היסטורי על איש אחד שגר שם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (מגניב בפני עצמו, אבל לא ממש קשור לגלויה), וכמובן, תמונה של הבית, ברחוב בריטי קטן וחביב, באדיבות גוגל:

Anyway, since I mentioned the address of the hotel, it's time for playing detective. I looked for the two addresses mentioned in the postcard - the recipient's and the hotel. About the recipient's address there wasn't too much to find; I couldn't find Dr. Sanders at all (well, there are all sorts of Dr. Roger Sanders-es, but I have no idea if it's the same person), and about the house in that address I only found a little real-estate info (it was last sold in 2003, for a pretty good price), something historical about a guy that lived there in the end of the 19th century and the beginning of the 20th (cool on its own behalf, but not really related to the postcard), and of course a picture of that house, in a nice little British street, courtesy of Google:

View Larger Map

(גוגל גם טוען שיש בכתובת הזו בית-עסק בשם MilesToGo - ומצאתי תיאור שלהם כאן - אבל נראה שכתובת האינטרנט שלהם לא עובדת, אז אני לא יודעת אם הם עדיין קיימים בכלל.)

(Google also claims that there's some business called MilesToGo at that address - and I found a description here - but the URL seems to be defunct, so I don't know if it's still around or not.)

אבל המלון? או, זה הקטע הכי מגניב. הוא עדיין קיים, באותה הכתובת בדיוק. יש לו אתר, כמובן. אפשר להזמין חדרים אונליין (במחירים שקצת גבוהים מדי לתקציב שלי, אבל עושים רושם יחסית סביר למלון במיקום מרכזי ברומא), ומן הסתם הם שולחים אימייל אישור עם מס' ההזמנה, ואם צריך להודיע לאנשים נוספים אפשר פשוט לעשות לו פורוורד. לא צריך לחפש אנשים בטלפון בבית שבו הם במקרה שוהים באותו הזמן, ואז לשלוח להם גלויה עם הפרטים, שביום מן הימים תמצא את דרכה לחנות ספרים משומשים ותהפוך לתעלומה מעניינת למישהו מהעתיד שימצא אותה.

But the hotel? Oh, that's the coolest part. It still exists, at the exact same address. It has a website, of course. You can book a room online (the prices are a bit too high for my budget, but seem relatively alright for a hotel at such a central location in Rome), and they probably send you a confirmation email with the order number, and if you need to notify any other people you can just forward that. You don't have to look for people on the phone at the house where they happen to be staying at the time, and then send them a postcard with the details, which will one day find its way to a used book store and become an interesting mystery for some future person who comes upon it.

קצת חבל, לא?

And that's a bit too bad, isn't it?

The Awful German Language - השפה הגרמנית האיומה

Hey, new post.

הי, פוסט חדש.

Sometimes I have an organised plan - or at least semi-organised (I'm not a very organised sort of person) - about what my next updates would be, and then I suddenly run into something that works associatively with the last post, and decide to use that instead.

לפעמים יש לי תכנית מסודרת, או מסודרת-למחצה בכל אופן (אני לא בנאדם מסודר במיוחד), מה יהיו העדכונים הבאים - ואז אני נתקלת במשהו שמסתדר לי אסוציאטיבית עם הרשומה האחרונה, ומחליטה להעלות אותו במקום.

Which is what happened with this postcard - I was totally going to put here some of the Brown family postcards (you know, to sort of continue that Chicago postcard), but then I ran into this card in my favourite used book store, and I had to buy it and upload it here, because it is also from Berlin, and it dovetails nicely into the story from the previous post.

זה מה שקרה עם הגלויה הזו - לגמרי התכוונתי להעלות את הגלויות של משפחת בראון (נו, במעין המשך לגלויה משיקגו), אבל אז נתקלתי בגלויה הזו בחנות הספרים המשומשים החביבה עליי, והייתי חייבת לקנות אותה ולהעלות אותה כאן, כי גם היא מברלין, ומשתלבת כ"כ יפה בסיפור מהרשומה הקודמת.

Front:

צד קדמי:

So first of all, this is in Berlin - like the last card. One of the things I liked about this picture (apart from the grey, almost industrial atmosphere, so different from what you usually see in postcards) is the bombed church spire. At the time I thought that maybe they didn't get the chance to fix it since the war; but when I started researching a little about the places featured here, I found the explanation: the church was left that way on purpose, as a sort of memorial, and new structures were built next to it for the chapel and belfry (these are the two dark polygonal structures you can see in the picture to the right and left of the church spire).

אז קודם כל, זה בברלין - כמו הגלויה הקודמת. אחד הדברים שאהבתי בתמונה (חוץ מהאווירה האפרפרה, כמעט כמו של אזור תעשייה, שכל כך מנוגדת למה שמוצאים בגלויות בדרך כלל) הוא מגדל הכנסיה המופצץ. בזמנו, חשבתי שאולי לא הספיקו לתקן אותו מאז המלחמה; אבל כשהתחלתי לחקור קצת על המקומות המתוארים כאן, מצאתי את ההסבר: השאירו את הכנסיה כך בכוונה, כמעין אנדרטה, ולידה הקימו מבנים חדשים לאולם התפילה ולמגדל הפעמונים (אלה שני המבנים הרב-צלעיים הכהים שאפשר לראות בתמונה מימין ומשמאל לכנסיה).

Looking online, I  found a modern view of the place, from the exact same angle (I prefer to link rather than embed, since it's a stock photo), which is a great way to see what changed between then and now. But I also looked for that spot on Google maps, and that's where it gets interesting - if you look at the map below, you will notice this is right next door to 162 Kantsraße, where Remde's St Pauli used to be. Cool.

כשחיפשתי באינטרנט מצאתי תמונה עדכנית של המקום, מאותה זווית בדיוק (אני מעדיפה לקשר ולא להטמיע את התמונה, כי היא לשימוש מסחרי), וזו דרך טובה לראות מה השתנה בין אז לעכשיו. אבל אז גם חיפשתי את האזור בגוגל מפות, וכאן זה נעשה מעניין - אם תסתכלו במפה שלהלן, תוכלו לראות שזה ממש ליד קאנטשטראסה 162, לשעבר מקום משכנו של מועדון Remde's St Pauli. מגניב.

View Larger Map

But beyond all this stuff, what I liked the best about this postcard - as often happens - is the message on the back. It has a great combination of funny and historical, plus that thing about people writing to their workplaces which always interests me (and has now become a tag).

אבל מעבר לכל זה, מה שהכי אהבתי בגלויה הוא בכלל המסר בצד האחורי. יש בו שילוב מצוין של המשעשע וההיסטורי, וגם הקטע הזה של אנשים שכותבים למקום העבודה שלהם, שתמיד מעניין אותי (ושעכשיו הפך גם לתגית).

Back:

צד אחורי:

לשולה נועם וגדעון שלום!
אם היו לי פעם ספיקות [כך במקור] כבר אין לי, השפה הזאת שמדוברת בארץ היֶקִים היא אסון. במיוחד כשמדובר במילים בנות 12-13 אותיות. חבל שלא כותבים פה באנגלית. כמו כן לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר.
מקווה שהחנות הולכת בסדר, ד"ש חם ממרי ואריק
שנה טובה!
להת', צור[?]

Hello Shula, Noam and Gideon!
If I ever had any doubtes [sic] I don't anymore, this language spoken in the land of yekkes is a disaster. Especially when it's words of 12-13 letters. Too bad they don't write in English here. In addition, I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak.
I hope the store is going alright, Mary and Erik send their warmest regards
Happy new year!
See ya, Tzur[?]

...And hence the title - because when I read his complaints about German I couldn't help but think of the famous Mark Twain piece.

...ומכאן הכותרת - כי כשקראתי איך הוא מתלונן על גרמנית לא יכלתי שלא לחשוב על הקטע המפורסם של מארק טווין.

I gotta admit that the thing about writing your workplace is not that outstanding here, since it seems he's the manager, and is writing partly on business, but the fact that he's writing from the 1976 Deutsche Industrueausstellung - German Industry Exhibition - makes up for it. Can't really tell you why I feel it makes up for it (couldn't even find much about this specific exhibition on Google), it just seems cool. Maybe because the word Industrieausstellung has 20 letters in it, which mashes quite well with the exasperation the writer expressed with the German language. What can I say, I'm a language nerd, I like odd stuff like that.

אני חייבת להודות שזה שהוא כותב למקום העבודה לא כ"כ יוצא דופן כאן, כי עושה רושם שהוא המנהל, והוא כותב בין השאר בענייני עבודה, אבל מצד שני הוא כותב מה-Deutsche Industrueausstellung - תערוכת התעשייה הגרמנית - של 1976, וזה סוג של פיצוי. אני לא ממש בטוחה למה אני מרגישה שזה פיצוי (אפילו לא הצלחתי למצוא הרבה על התערוכה הספציפית הזו בגוגל), אבל זה פשוט מגניב בעיניי. אולי מפני שבמלה Industrieausstellung יש 20 אותיות, וזה מתחבר יפה עם התסכול של הכותב מהשפה הגרמנית. מה לעשות, אני חנונית שאוהבת שפות, דברים מוזרים כאלה מוצאים חן בעיניי.

As for the historical aspect, the move from the humourous tone of the language complaint to the description of why it's probably not a good idea to open a branch of whatever store it is in East Berlin is quite abrupt (warning: TV Tropes link, could steal hours of your time without notice!).
Like with the previous post, a lot of the images I have about this are based on popular culture. I wasn't there. I was pretty young when the wall came down, so can't even say I directly remember it, and this was a huge event, unlike the mundane details of everyday life under the harsh Soviet regime. So all I have is the images from movies and such - and all these mental pictures are tinged with brown and grey. Perhaps not all movies about East Berlin are, like The Lives of Others, about the fear and oppression and people's almost hopeless attempts to subvert the regime,or at least to make it out, but even the more lighthearted movies, like Goodbye Lenin [by the way, apparently the whole thing is on YouTube now; you should watch it, if you haven't, it's good], have a lot of sadness in them.

מבחינת עניינים היסטוריים, בין הטון ההומוריסטי של התלונה על בעיות השפה לתיאור של למה כנראה לא כדאי לפתוח סניף של החנות במזרח ברלין יש מעבר חד למדי (זהירות: קישור לאתר TV Tropes, שעשוי לגזול שעות מזמנכם בלי שתשימו לב!).
כמו במקרה של הרשומה הקודמת, הרבה מהדימויים שיש לי בעניין הזה נובעים מהתרבות הפופולרית. לא הייתי שם. הייתי די צעירה כשנפלה חומת ברלין, אז אני אפילו לא יכולה לומר שאני זוכרת את זה במישרין - ומדובר על אירוע עם חשיבות עצומה, לעומת כל הפרטים היומיומיים של החיים תחת קשיי השלטון הסובייטי. אז כל מה שיש לי זה דימויים מסרטים וכיו"ב - וכל התמונות המנטליות האלה אפופות בגווני אפור וחום. אולי לא כל הסרטים על מזרח ברלין עוסקים, כמו חיים של אחרים, בפחד ובדיכוי ובנסיונות הכמעט נואשים של אנשים לחתור תחת המשטר, או לפחות לברוח משם, אבל אפילו בסרטים הקלילים יותר, כמו להתראות לנין, [אגב, מסתבר שהוא הועלה בשלמותו ליוטיוב עכשיו; אם לא צפיתם בו, הוא מומלץ מאוד], יש לא מעט עצבות.

And in this postcard, I think I can see it too, in the short and rather matter-of-fact description of this guy's visit to the GDR. I don't know what he imagined before he went to Germany, I don't know what sort of business options he and the rest of the store workers discussed, but eventually, it all came down to one conclusion: 'I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak'. And it's not like mid-70s Israel was such a cheery place - this was written only a few years after the big trauma of the Yom Kippur War, after all - and still, East Berlin was bleak. Very bleak, even.

ונדמה לי שבגלויה אפשר להבחין באותה עצבות, התיאור הקצר והענייני למדי של הביקור ב-DDR. אני לא יודעת מה הוא דמיין לפני שנסע לגרמניה, אני לא יודעת על אילו אופציות עסקיות הוא שוחח עם שאר עובדי החנות, אבל בסופו של דבר הכל הסתכם במסקנה אחת: 'לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר'. וזה לא שישראל של אמצע שנות השבעים היתה כזה מקום עליז ושמח - סך הכל הגלויה הזו נכתבה שנים ספורות אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור - ובכל זאת, במזרח ברלין היה קודר. ממש קודר, אפילו.

But it's a shame to finish on such a depressing note. Like everything in life, this bleakness does not stand on its own. It's surrounded by other things - by joking about the difficult language in the 'land of yekkes', by the warm regards from Mary and Erik, by business matters, by the lovely design of the stamp for 'International Green Day' (Internationale Grüne Woche; this logo design, by the way, remains to this day)... like the ruined church spire surrounded by its newer counterparts, by regular buildings and roads and people doing their everyday thing, like the blue sky over the yellowish-brown city view in the postcard. And there's a beauty in it.

אבל חבל לגמור את הרשומה במשהו כ"כ מדכא. כמו כל דבר בחיים, הקדרות הזו לא עומדת בפני עצמה. היא מוקפת בדברים אחרים - בהתבדחות על קשיי השפה ב'ארץ היקים', בד"ש חם ממרי ואריק, בענייני עסקים, בעיצוב החביב של בול 'השבוע הירוק הבינלאומי' (Internationale Grüne Woche; העיצוב הזה, אגב, נשמר בסמל גם כיום)... כמו צריח הכנסיה ההרוס, שמוקף במקביליו החדשים, בבניינים רגילים, בכבישים, בבני אדם שעסוקים בענייני היומיום שלהם,כמו השמיים התכולים מעל הנוף החום-צהבהב בגלויה. יש בזה יופי.