A Book with a View - ספר עם נוף

זו תהיה רשומה קצרה, כי אין לי הרבה פרטים לחלוק. אבל אני חושבת שזה בכל זאת סיפור די נחמד.

This will be a short post, since I have very few details to share. But I think it's still a pretty nice story.

ובכן, אי שם בקיץ של השנים 2003 ו-2004 עבדתי כמדריכה במחנה קיץ בפנסילבניה, ומעוז הציוויליזציה הקרוב ביותר היה עיירה קטנה וציורית-במידה בשם הונסדייל (מקום משכנו של הקטר הראשון בארה"ב! טוב, ליתר דיוק, המקום שבו הקטר הראשון בארה"ב התגלה ככבד מדי לפסי הרכבת, ואז הושאר במחסן, אבל הי, הסטוריה זה הסטוריה). לא היה הרבה מה לעשות שם, בערבים או הימים החופשיים שלנו, אבל בין הדברים שכן היו שם היתה חנות ספרים משומשים חביבה, ואני אוהבת חנויות ספרים משומשים, אז כמובן שביליתי שם לא מעט.
באחד הימים האלה הסתכלתי בארגזים של דברים בזול בחוץ ונתקלתי בעותק של 'חדר עם נוף' מאת א.מ. פורסטר, שבין דפיו - בין עמ' 32 ו-33 - היתה התמונה הזו:

See, back in the summers of 2003 and 2004 I worked as a counsellor in a summer camp in Pennsylvania, with the nearest outpost of civilization being the small, moderately-picturesque town of Honesdale (Home of the first locomotive in the US! Well, to be exact, the place where the first locomotive in the US was found to be too heavy for the rails and consequently left in storage, but hey, history is history). There wasn't a whole lot to do there, on evenings or days off, but among the things it did have was a nice used book store, and I love used book stores, so of course I spent some time there.
One of those days, I was looking through the cheap-stuff boxes outside when I ran into a copy of E. M. Forster's 'A Room with a View', and tucked within its pages - between pages 32 and 33 - was this picture:

אז קניתי אותו. כלומר, בסדר, השם נשמע לי מפורסם מספיק וחשבתי ששווה לבדוק אותו (קראתי אותו כמה שנים אח"כ וגיליתי שזה אחד מסיפורי ה'אמריקאים עשירים מהחברה הגבוהה מסתובבים באירופה ועושים דברים משעממים', כמו הרבה מהדברים של הנרי ג'יימס... אבל לא כדאי שאתחיל עכשיו עם הנרי ג'יימס וכמה שאני לא אוהבת את הכתיבה שלו) - אבל הסיבה האמיתית שקניתי את הספר היתה התמונה הזו. כי כמו עם כל שאר הגלויות והתמונות וכיו"ב שכאן, זו הצצה קטנה לסיפור על חיים של מישהו אחר, ואתם כבר יודעים שזה פיתוי שדי קשה לי לעמוד בו.

So I bought it. I mean, sure, the name sounded famous enough for me to figure I should check it out (I read it some years later and found out it's one of those 'rich American socialites wandering around Europe and being utterly boring' stories, like a lot of stuff by Henry James... but don't get me started about Henry James, and how much I dislike his writing) - but the real reason I bought it was because of that picture. Because, as with all of the cards and photos and whatnot here, it's a little glimpse into the story of someone else's life, which by now you know is pretty hard for me to resist.

אין הרבה מה להסיק מהתמונה הזו, למרות שבעזרת מתנת חג המולד שהגברת העליזה הזו בדיוק פתחה אפשר לקבוע את השנה המדוברת - סט הקלטות של 'טיטאניק' של ג'יימס קמרון יצא ב-1998, לפי מה שהצלחתי למצוא (היא באמת נראית ממש מרוצה מהמתנה; אני תוהה אם היא היתה אחת הנשים האלו שחזרו לראות את הסרט שוב ושוב כל עוד הוא עדיין הציג בקולנוע, ויצאו כל פעם בעיניים נפוחות ודומעות ובתחושת קתרזיס מספקת). גם מעילי הניילון הצבעוניים שהשתחלו לקדמת התמונה נראים מתאימים לתקופה של שנות התשעים המאוחרות. אבל מעבר לזה, אין יותר מדי מה לומר.

There isn't much that can be gleaned from this picture, even though the Christmas present that this cheerful lady has just opened helps in determining the year - the VHS set of James Cameron's 'Titanic' seems to have come out in 1998, from what I could find (she does seem very pleased to have been given it; I wonder if she was one of those women who went to see the movie again and again as long as it was in theatres, coming out with puffy, tear-stained eyes and a satisfying catharsis). Those colourful windbreakers that ended up in the foreground seem about right for the late 90s, too. But other than that, there's not much to say.

אני מניחה שיהיה נורא קל לצחוק על אווירת העיירה-הקטנה של כל העניין - השילוב המופרך של סיד (עם קצת שבלונות למעלה), טאפטים וכיסוי עץ (מזויף?), כל השמונצעס, תספורת הפטריה של הילד, מה שלא יהיה - אבל יודעים מה, אני לא רוצה. הם נראים שמחים. הם נראים כמו משפחה נחמדה שנהנית ביחד בחג המולד. אז אני פשוט אקווה שזה אכן מה שהיה, ותו לא. למה לקלקל את רוח החג, הא?

I guess it would be easy to make fun of the small-town feel of it all - that mismatched combination of white paint (with some stenciling at the top), wallpaper and (faux?) wood cover, the nicknacks, the kid's mushroom cut, or whatever - but you know what, I don't want to. They seem happy. They seem like a nice family having a good Christmas together. So I'm going to hope that they were, and leave it at that. Why spoil the holiday spirit, eh?

עברו כבר 13 שנה, והילדים האלה בטח כבר יצאו מהבית ועוסקים בענייניהם; אבל אולי הם עדיין חוזרים הביתה לחג המולד. אולי הם מסתכלים על הבית הקטן והנעים הזה, על כל שמונצעסיו, וזוכרים את ימי חג המולד כשהיו ילדים. אולי הגברת הזו עדיין שומרת את סט הקלטות הזה, איפשהו במחסן עם כל שאר קלטות הווידיאו שאף אחד כבר לא רואה. אבל מדי פעם היא נתקלת בו כשהיא עושה סדר, והיא זוכרת כשקיבלה אותו במתנה - זוכר איך הייתי משוגעת על הסרט הזה, מותק? והיא מחייכת, ונראית קצת כמו שנראתה בתמונה שכאן, לפני 13 שנה.

It's been about 13 years, now, and those kids are probably out of the house by now and doing their own things; but maybe they still come home for Christmas. Maybe they look at that cosy little home, tacky nicknacks and all, and remember the Christmases of their childhood. Maybe that lady even still have that VHS set, somewhere in the back room with the rest of the video tapes nobody watches anymore. But now and then she runs into it when she's doing some tidying up, and she thinks about when she got it as a present - Remember how crazy I was about that movie, honey? And she smiles, and looks a little like she did in this picture, 13 years ago.

ובכן, גברתי, מי שלא תהיי והיכן שלא תמָּצאי - זה בשבילך.

So lady, whoever you are, wherever you might be - this is for you.

(סליחה שזו גרסת כיסוי, אבל קצת קשה לי לסבול את השיר הזה אחרת. וחוץ מזה, יש בה משהו מאוד ניינטיזי, שהולם את ההקשר.)

(Sorry that it's a cover, but I find the song hard to tolerate otherwise. Besides, there's something very fittingly 90s about it.)