A Night Without Morals - לילה ללא מוסר

פוסט ראשון ל-2011, וחשבתי שראוי להתחיל בצלצלי תרועה. אז הנה משהו מעניין; זו לא גלויה, או תמונה, כמו רוב מה שיש לי, אלא סוג של פלייר פרסומי, או כרטיס, ממועדון לילה במערב ברלין. ויש פה גם סיפור מעניין למדי.

First post of 2011, and I thought we should start with a bang. So here is something interesting. It's not a postcard, or a photo, like most of the things I have, but a kind of commercial flier, or ticket, from a West Berlin nightclub. And there's quite an interesting story to it, too.

אבל את הסיפור לא ידעתי, כשקניתי את הדבר הזה. סתם חשבתי שזה מגניב. הנה, תסתכלו:

I didn't know the story when I bought it, though. I just thought it was cool. Take a look at this thing:

צד קדמי:

Front:

יאללה מסיבה!
בעזרת גוגל תרגום הצלחתי להבין מה מפורסם כאן: מופע בסגנון פריסאי בשם Nacht ohne Moral - 'לילה ללא מוסר' - מה שכבר נשמע, אממ, מעניין, אפילו לפני שמבטיחים שם '20 בחורות יפות', 'סנסציות בחצות', ואטרקציות כמו 'אמבט השמפניה של מאדאם פומפדור', 'קרב הפרחים בניס' (שקשור לאירוע אמיתי בקרנבל של ניס, דרך אגב), 'פרודיה על ג'וזפין בייקר' ו'ציפורי גן עדן של הים הדרומי' (ועוד 20 אטרקציות אחרות!). אפשר כבר לקבל מושג על איזה מין סוג של אירוע - ושל מקום - זה היה, ובעזרת קלישאות קולנועיות על מערב ברלין בתקופת תחילת המלחמה הקרה, התמונה מקבלת גם נפח: שמפניה ומרטיני ועשן סיגריות, ומרגלים כמובן. אפשר לדמיין את זה, לא? מרגלים לבושי טוקסידו שעושים חיים אבל לא שוכחים להעביר מבט חשדני על שאר החדר ולהחזיק אקדח בכיס נסתר; או מרגלים במעיל ארוך ומגבעת, יושבים בפינה אפלה ומעשנים בשרשרת, משרבטים משהו לעצמם וממלמלים בזעף מתחת לשפם המזויף בזמן שהם מחכים למרגלות יפהפיות שמדברות בלחישות צרודות ומסתוריות. כך כך קל לדמיין את כל זה; ראינו את זה כבר באינספור סרטים. ולכן כל כך התלהבתי כשהפכתי את הכרטיס (אני לא לגמרי בטוחה שזה כרטיס, אבל כתוב למטה 'כניסה לאחד', אז זה נראה סביר) וראיתי את השרבוטים מאחור. זה מתאים לתמונה הזו בדיוק.
[דרך אגב, אני עומדת לעשות משהו שלא עשיתי די מזמן, ולשים את כל הפרטים שמצאתי על המועדון - ועוד כמה דברים על ג'וזפין בייקר - בסוף הפוסט, אחרי ג'אמפ-קאט. אני חושבת שזה מרתק, אבל אם אתם רוצים לדבוק בסיפור המרגלים הדמיוני, אתם יכולים להתעלם מכל הקטע על מה שקרה באמת.]

Heyo, party time!
With the help of Google Translate, I figured out what it's advertising: a Parisian revue called Nacht ohne Moral - 'A Night Without Morals' - which already sounds, umm, interesting, even before it goes on to promise '20 pretty ladies', 'sensations at midnight', and attractions such as 'the champagne bath of Madame Pompadour', 'Flower Battle in Nice' (this is related to an actual event in the carnival in Nice, by the way), 'Josephine Baker parody' and 'birds of paradise of the South Sea' (and 20 other attractions!). Already, you get a picture of the kind of event, and the kind of place, this must have been - and with the help of some movie clichés about early-cold-war-era West Berlin, this picture gets fleshed out with champagne and martinis and cigarette smoke, and of course, spies. You can imagine it, can't you? Spies in tuxedos, having a grand old time, but keeping a watchful eye on the room and a pistol in a secret pocket; or spies in trenchcoats and fedoras, chain-smoking in a dark corner, scribbling something and muttering under their fake moustache as they wait for gorgeous lady-spies that speak in mysterious, hoarse whispers. It's so easy to imagine it; we've seen it in countless movies. Which is why I got all excited when I turned over the ticket (I'm not sure it actually was a ticket, but it does say 'admission: 1' at the bottom, so it seems likely) and saw the scribbles on the back - they fit into this image perfectly.
[By the way, I'm going to do something I haven't done in a long while, and put all the details I found about the club - plus some stuff about Josephine Baker - at the end of the post, after a jump cut. I think it's fascinating, but if you want to stick to the imaginary spy story, go ahead and ignore all the real-life stuff.]

צד אחורי:

Back:

אז בעצם יש כאן שלושה דברים נפרדים - או בכל אופן, יש שלושה סגנונות של כתב יד ושלושה כלי כתיבה שונים. בעט כחול כהה יש רשימה של ארבעה מקומות ומספרי הטלפון שלהם; המלה verlag, שעל פי וויקיפדיה פירושה 'הוצאה לאור', חוזרת כמה פעמים (אולי יש כאן סופר מתחיל שמנסה למצוא מו"ל לכתב היד שלו?), ובפריטים מס' 1 ו-3 יש גם משהו שנראה כמו ציון שעה (4.15 ו-4.35, בהתאמה - אולי פגישות עם נציג ההוצאה?). למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא אף אחד מהשמות האלה בחיפוש גוגל. בצד שמאל, בעט כחול בהיר יותר, ובכתב יד מחודד ואלגנטי קצת יותר, כתוב Omnibus 19, קו 19 באוטובוס, מן הסתם. ולמטה, בעפרון, שם של מישהו, כנראה (די קשה לי לקרוא את הכתב הזה).

Right, so we have three different things, basically - three different handwriting styles, and three different writing instruments, anyway. In a dark blue pen there's a list of four places and their phone numbers; the word verlag, which according to Wikipedia means 'publisher', recurs a few times (maybe we have a beginning author, trying to find someone to publish his manuscript?), and in items 1 and 3 there is also something that looks like a time (4.15 and 4.35, respectively - maybe meeting a representative of the publisher?). Unfortunately, I couldn't find any of those names on Google. On the left, in a lighter blue pen and a slightly more pointy and elegant handwriting, it says Omnibus 19, which is of course bus #19. And at the bottom, in pencil, something that looks like somebody's name (it's hard for me to read this handwriting).

כמובן שכל זה בהחלט יכול להיות חסר משמעות. זאת אומרת, זה בהחלט יומיומי למדי. מישהו היה צריך לרשום כמה דברים, לקח פיסת נייר ורשם אותם מאחורה; אחר כך נוספו עוד כמה רשימות לאותה פיסת נייר שימושית. פשוט מאוד.
אבל כמו שבזכות הקלישאות הקולנועיות קל מאוד לדמיין את מועדון הלילה האפלולי שאפוף בעשן סיגריות ואווירת שחיתות ושורץ מרגלים, כך גם קל לדמיין שיש מאחורי זה כל מיני ענייני ריגול. אולי זה צופן. אולי השמות של חברות הוצאה לאור הן רק כיסוי למשהו אחר, והשם בתחתית הדף הוא שם-המרגל המזויף של מישהו, וקו 19 הוא חלק מתכנית מפגש מסובכת ('תעלה על האוטובוס ברחוב X, וסע שלוש תחנות. אני אהיה בצד השני של הרחוב. אל תיצור קשר עין, פשוט לך אחריי'). אולי יש שלושה סגנונות כתב יד כי הכותב התאמן בזיוף! אפשר לדמיין כאן כל מיני עלילות, ברגע שמתחילים את קו המחשבה הזה.

Of course, this could all be meaningless. I mean, it's really quite mundane. Someone needed to write down some info, grabbed a piece of paper, and wrote on the back; then later, other notes were made on the same handy piece of paper. So very simple.
But just like all the movie clichés make it easy to imagine the dark, smoky nightclub teeming with debauchery and spies, it's also easy to imagine that there is some spy business behind this. Maybe it's coded. Maybe the names of publishing firms are just a cover for something else, and the name at the bottom is somebody's fake spy name, and bus #19 is part of a complicated meeting plan ('Take the bus at X Street, and travel three stops. I will be across the street. Don't make eye contact, just follow me'). Maybe there are three different handwriting styles because the guy was practising his forgery skills! There are all sorts of plots that can be imagined here, once you take this line of thought.

וכאן אפשר היה להניח לעניין. אבל אני נהנית ממחקרי-גוגל הקטנים שלי, כשיוצא לי לעשות אותם, אז אם מעניינים אתכם קצת פרטים אמיתיים על המקום ניתן למצוא אותם אחרי הג'אמפ-קאט.

And this could be where we leave it. But I like doing this little Google-based research, when I can, so if you're interested in some real details about the place, you can find them under the jump.

קודם כל, אפשר למצוא אזכורים של המקום בכל מיני רשימות של מקומות בילוי פופולריים (hot spots בלע"ז) במערב ברלין בשנות החמישים והשישים - כולל בחוברת החביבה הזו מ-1957 (עמ' 7) - וגם בכמה ספרים (באחד מהם מסופר שהיתה שם תמה ימית, והאורחים קיבלו בכניסה חכות ששימשו אותם 'לדוג' פריטי לבוש מגוף הרקדניות, מה ששוב, נותן מושג מסוים על אופי המקום). עוד כמה אזכורים מעניינים הם בכתבה על באדי-בילדינג בגרמניה (מסתבר שתחרות 'מר ברלין' הראשונה נערכה במועדון ב-1953), וגם בכותרת של ספר משירי המקום; עושה רושם שבשנות החמישים היה שם די תוסס, בלשון המעטה. מצאתי גם גלויה נוספת מהמקום באי-ביי הגרמני, שזה נחמד כי אפשר לראות איך הוא נראה מבפנים - שימו לב לכל הספינות. תמה ימית, כאמור.

First of all, there are mentions of the place in various lists of West Berlin hot spots in the 50s and 60s - including this lovely booklet from 1957 (page 7) - as well as a few books (one of which says they had a nautical theme, and guests received fishing rods as they entered, used to 'fish' articles of clothing off the dancers, which again, gives you some idea of the character of this place). Some other interesting mentions are in an article about body building in Germany (apparently, the first Mister Berlin competition took place there in 1953) and in the title of this songbook. Looks like throughout the 50s this was a popular spot, to say the least. And I also found another postcard of the place on the German E-Bay, which is neat because you can see how it looked on the inside - notice all the ships. Nautical theme and all that.

מה שמעניין עוד יותר הוא הקטע הזה באתר של דר שפיגל, שבו מוזכר בדיוק אותו 'לילה ללא מוסר' שלנו - ומכאן אנו למדים שהכרטיס שבידיי הוא מ-1962 (ולא משנות החמישים). לא הצלחתי להבין הרבה ממה שנאמר שם, אפילו בסיוע גוגל תרגום, אבל ממקורותיי נמסר שזה קטע ממאמר הסתה מעיתון סובייטי במזרח ברלין (מה שמן הסתם מסביר את ההתייחסות המזלזלת לווילי ברנדט כ'חקיין קֶנֶדי'). ובכל זאת, מגניב שהאירוע מוזכר בשמו, ושאפשר לתארך אותו.

What is even more interesting is this bit on the Der Spiegel website, which mentions our very same 'Night without Morals' - and thus we learn that the ticket I have is from 1962 (rather than from the 50s). I couldn't understand much of what it says, but my sources report that it's part of an inflammatory article from a Soviet newspaper in East Berlin (which explains the derogatory reference to Willy Brandt as a 'Kennedy impersonator). Still, it's cool that the event is mentioned by name, and that I can date it.

...ועכשיו אתם ודאי תוהים מה זה 'מקורותיי'. ובצדק, כי עכשיו מגיע הקטע המעניין באמת, שהתחיל מזה שמצאתי ביוגרפיה קצרה של אמיל רֶמְדֶה (שהקים את המועדון) כאן. קודם כל, מתוכה למדתי (שוב בעזרת גוגל תרגום, שלמרות שהוא מוציא לפעמים משפטים מצחיקים למדי הוא בכל זאת יעיל כדי להבין פחות או יותר על מה מדובר) כמה דברים מעניינים, כמו למשל העובדה שהיו שני מועדוני Remde's St Pauli - הראשון נוסד ב-1931, והשני, הוא Remde's St Pauli am Zoo שמופיע בכרטיס שלי, נוסד ב-1950 - או שאמיל רמדה עזב את הבית בגיל 15 והצטרף לקרקס(!). ואז החלטתי לפנות למקים האתר ולשאול אותו כמה שאלות, ולשמחתי הוא ענה לי.

...And now you're probably wondering what's that thing about 'my sources'. And rightly so, because now comes the really interesting part, which started when I found a short biography of Emil Remde (who founded the nightclub) here. First of all, I learned from it (again with the help of Google Translate, which might turn out some funny sentences but is at least useful for figuring out more or less what's going on) a number of interesting details, such as the fact that there were teo Remde's St Pauli clubs - the first was opened in 1931, and the second, which is Remde's St Pauli am Zoo from my ticket, was opened in 1950 - or that Emil Remde left the house when he was 15 and ran away with the circus(!). So I decided to contact the website's owner to ask him a few questions, and to my great joy, he answered.

האדם המדובר, מנואל בידרמן (נגר במקצועו) הקים את 'פרויקט המאוזוליאום' לזכר סבא-רבא שלו, יוליוס ברגר, שנספה בטרזיינשטט ב-1942. בתו של ברגר (וסבתו של בידרמן), יודית, היתה אשתו השלישית של אמיל רמדה. כן, השלישית. היו לו חמש נשים; החמישית, שרלוטה רמדה, אפילו מוזכרת בכרטיס כמעצבת התלבושות. בידרמן סיפק לי כל מיני פריטי מידע מעניינים. למשל, הוא הסביר לי שלא היו שני מועדונים בשם Remde's St Pauli שהתקיימו בו-זמנית, אלא שהראשון, ברחוב Rankestraße (אם אתם זוכרים את הגלויה מלפני כמה פסקאות, זו הכתובת שמצוינת בה, כלומר הצילום הוא מהמועדון בגרסא הראשונה) נהרס בהפצצה ב-1943, ורק אחר כך הוקם השני, ברחוב Kantstraße. הוא גם סיפר לי שבסוך שנות החמישים המועדון היה בשפל מסוים, ואמיל ושרלוטה נסעו לפאריס להתרשם מחיי הלילה, וגם קנו שם נוצות יען ודברים אחרים לתלבושות. מכיוון שלרקדנית שמופיעה בציור שאצלי יש תלבושת עתירת-נוצות, הקישור הקטן הזה בהחלט נחמד. שרלוטה עדיין חיה, אגב, והוא הבטיח שישלח לה את התמונות של הכרטיס, ששלחתי לו - 'מאובן' מחייה הקודמים.

The man in question, Manuel Biedermann (a carpenter) started the 'Mausoleum Project' in memory of his great-grandfather, Julius Berger, who died in Theresienstadt in 1942. Berger's daughter (and Biedermann's grandmother), Judith, was Rende's third wife. Yes, third. He had five wives; the fifth one, Charlotte Remde, is even mentioned on the ticket, as the costume designer. And Biedermann gave me all sorts of interesting bits of information. He explained, for instance, that there weren't two nightclubs called Remde's St Pauli at the same time, but that the first, on Rankestraße (and if you remember the postcard mentioned a few paragraphs ago, that's the address written on it, meaning that the photograph is from Remde's St Pauli mk. 1), was destroyed in a bombing in 1943, and the second one on Kantstraße was opened later. He also told me that in the late 50s the club hit a bit of a low point, and Emil and Charlotte went to Paris to get an impression of the night life there, and also bought some ostrich feathers and other things for costumes. And since the dancer in the drawing I have has a rather featherriffic outfit, this little connection is definitely nice. By the way, Charlotte is still alive, and he promised me he'd send her the scanned pictures of the ticket, that I sent him - a 'fossil' of her previous life.

וכל זה כבר נפלא בפני עצמו, אבל בידרמן, למרות שכמעט לא היה בקשר עם סבו, גם שלח לי כמה תמונות שלו, וזה בכלל מדהים. התמונה להלן, למשל, היא של אמיל רמדה עם נכדתו מוניקה (ילידת 1948):

And all this is already wonderful as is, but Biedermann, even though he was hardly in touch with his grandfather, also sent me some pictures of him, and that's really amazing. The following picture, for example, is of Emil Remde with his granddaughter Monika (born 1948):

והתמונות הללו הן ממסיבת חג המולד במועדון Remde's St Pauli:

And these two are from a Christmas party at Remde's St Pauli:

ועוד תמונה אחרונה: רמדה ושאר הצוות ליד מועדון ה-Hausboot שנפתח ב-1922. יש כמה שלטים מעניינים שאני לא ממש מצליחה לקרוא (ומזה שכן הצלחתי לקרוא, שמפרסם הופעה של Ballett of Righby Girls, לא יצא לי כלום - גוגל לא מכיר אותן בכלל), ואם מסתכלים היטב בצד ימין באמצע, אפשר לראות מין במה עגולה על המים שהיא כנראה חלק מהלונה פארק, שם שכן המועדון. אני די מחבבת את התמונה הזו, באופן כללי:

And one last picture: Remde and staff next to the Hausboot club, opened in 1922. There are some interesting signs that I can't really read (and the one I did manage to read, advertising a show by 'Ballett of Righby Girls', was no use at all - Google has never heard of them), and if you look carefully at the middle right you can see a sort of round stage on the water which is probably part of the lunapark (amusement park) where the club was. I kinda like this picture in general:

אז כל זה על Remde's St Pauli, ואני חושבת שהסיפור שלו מעניין גם בלי תיאוריית המרגלים, לא?
ולפני סיום, רק תוספת קטנה לגבי ג'וזפין בייקר. כשראיתי שהיא מוזכרת בכרטיס, חשבתי בהתחלה שאולי זה משנות העשרים, אז התפרסמה לראשונה; אפשר בקלות לדמיין מופע שמבוסס על סגנון הריקוד שלה (למשל 'ריקוד הבננה' המפורסם). אבל קודם כל, אנחנו כבר יודעים שמדובר בשנות השישים, וחוץ מזה, בחיפושיי המקוונים התברר לי שהיא המשיכה להיות דיווה עד מותה ב-1975, אם כי בעשורים המאוחרים יותר בעיקר כזמרת ופחות כרקדנית. אני משערת שמופע הפרודיה היה אולי משהו דומה להופעה שבסרטון המקסים הזה (אם כי לא בהכרח בדראג).
ואם מישהו עדיין מתעניין באשה המרתקת הזו, מישהו העלה ליוטיוב סרט תיעודי עליה (שישה חלקים, החלק הראשון כאן; אישית לא צפיתי בו עדיין, אבל אני מתכוונת לעשות את זה מתישהו, כי זה בהחלט נראה מעניין).

So this is all about Remde's St Pauli, and I think it's a very interesting story even without the spy theory, isn't it?
And before we finish, just a little more about Josephine Baker. When I saw her mentioned on the ticket, I thought at first that maybe it was from the 20s, when she first became famous; it's quite easy to imagine a show based on her dancing style (e.g. her famous 'banana dance'). But first of all, we already know that this was the 60s, and besides, when I was doing internet searches I found out she remained a diva until her death in 1975, although in later decades mostly as a singer rather than as a dancer. I guess maybe that parody of her was more like the show in this lovely video (albeit not necessarily in drag).
And if anyone is still interested in this fascinating lady, someone uploaded a documentary about her to YouTube (six parts, begins here; personally I haven't seen it yet, but I intend to do so sometime, because it definitely seems interesting).

וכיום? אפשר למצוא את הכתובת המדויקת - קאנטשטראסה 162 - ב-Street View של גוגל, אבל זה ממש לא מלהיב באותה מדה. נראה שיש שם חנות לציוד ספורט, ומשרד של מהנדסים. הדבר היחיד שאפשר להחשיב כשריד לעבר הפרוע הוא 'מוזיאון הארוטיקה' בצד השני של הכביש (תסתובבו ב-180° בתמונה למטה - מאוד קשה לפספס). נו, גם זה משהו.

And today? You can find the exact spot - 162 Kantstraße- on Google Street View, but it's not nearly as exciting. There's a sports goods store there, today, looks like. And an engineering firm. The only thing that might be reminiscent of the wild past is the Erotic Museum across the road (turn 180° in the picture below - you can't miss it). I guess that's something.

View Larger Map