Hello readers! - !שלום, קוראים

What is this? Read the introduction - מה זה הדבר הזה? הסבר בהקדמה

Monday, December 3, 2012

The View of Notre Dame - הנוף מנוטרדאם

הרשומה הזו מוקדשת לידידתי הציירת המגניבה והמאבק שלה בקומפוזיציות משעממות, כי לא מזמן יצא לי לקרוא משהו מעניין על קומפוזיציה בציור, אז חשבתי עליה, וגם על הגלויה הזו. ובעצם, זה משהו שאני באופן כללי אוהבת בגלויות - כשלא הולכים על התמונה התיירותית הסטנדרטית אלא בוחרים זווית (או קומפוזיציה) לא שגרתית. ולמיטב זכרוני, זו אכן היתה הסיבה העיקרית שבחרתי את הגלויה הזו, בגלל הגרוטסקות (לא גרגוילים!) האלה שיושבות לא בפוקוס בקדמת התמונה והופכות אותה פתאום למשהו הרבה יותר מעניין מסתם נוף עירוני פריזאי רגיל.

This post is dedicated to my awesome artist friend and her struggle against boring composition, because I recently happened to read an interesting thing about composition in painting, so I thought about her, and about this postcard. And really, this is something that I like in postcards, in general - when they don't go for the standard touristy photo but choose an unusual angle (or composition). And as far as I remember, this really was the reason I picked this card, because of these grotesques (they're not gargoyles!) sitting out of focus in the foreground, which suddenly make it into something much more interesting than a regular city view of Paris.

צד קדמי:
Front:

הגרוטסקות האלה שייכות כמובן לקתדרלת נוטרדאם-דה-פארי - ואני אומרת 'כמובן' לא כי אני כזו מומחית לפאריס אלא כי הפרטים מופיעים בצד האחורי של הגלויה. אבל תכל'ס, נוטרדאם (והגרוטסקות שלה) באמת נורא מפורסמת, ויכול להיות שהייתי מנחשת בעצמי. אגב, אם כבר אני מספקת פרטים לפי הכיתוב בצד האחורי, ברקע אפשר לראות את גבעת מונמארטר ובזיליקת הסקרה קר, את מגדל סן ז'אק, ואת כנסיית סן-ונסן-דה-פול. סה מניפיק!
בכל אופן, מכיוון שכבר הזכרתי את הצד האחורי, הגיע הזמן לראות מה נכתב שם.

These grotesques belong, of course, to the cathedral of Notre Dame de Paris - and I say 'of course' not because I'm much of a Paris expert, but because the details are written on the back. But to be honest, Notre Dame (and its grotesques) really is very famous, so I probably would've guessed it on my own, too. By the way, since I'm telling you details from the caption on the back, in the background you can see the Sacré-Cœur Basilica on Montmartre hill, the Saint-Jacques Tower, and the Church of Saint-Vincent-de-Paul. C'est magnifique!
Anyway, since I've mentioned the back, it's about time to see what's written there.

צד אחורי:
Back:
פאריס, 5/6/70
עידית החמודה!
אני כותב מגן ציבורי נחמד ליד ה-Concorde. בפריס אני עושה חיים נפלאים ואפילו נהנה מהקורס אליו נשלחתי. מה נשמע אצלך? איך החיים בירושלים. אנא, כתבי לי מכתב ארוך ומעניין על הנעשה בי-ם.
שלך: עמוס

Paris, 5/6/70
Idit sweetie!
I am writing from a nice park near the Concorde. I am having a wonderful time in Paris, and even enjoying the course I was sent to. How are you doing? How's life in Jerusalem. Please write me a long interesting letter about all that's going on in Jlm.
Yours: Amos

הבילושים שלי לא עזרו הרבה, הפעם. חשבתי שהשם עמוס סופר מוכר לי, אבל כנראה שהתבלבלתי, כי לא מצאתי אף אחד שנראה רלוונטי בין כל העמוס-סופר-ים שעלו בגוגל (ביניהם אחד עם פרצוף רציני שמתעסק במשהו עם מחשבים, אבל רק גמר ב"א בשנות השמונים אז לא נראה לי שהוא זה שביקר בפריס ב-1970, יקיר העיר נתיבות בתחום המסחר והתעשייה לשנת 2012, שב-1970 בדיוק פתח נגריה בנתיבות - לא מוזכר קורס בפאריס, ובכלל, מטון הגלויה נשמע שעמוס סופר 'שלי' התגורר בירושלים -ועוד כמה שנראים צעירים מדי ו/או בלתי קשורים בעליל. בקיצור, אין לי מושג). לעומת זאת, גוגל כן מצא לי את "פקידת הסעד הגב' עידית נתנאל, מנהלת התחנה לטיפול בחיי המשפחה ונישואין, אזור דרום ירושלים" שנשמעת כמו אופציה הגיונית למדי. באתר עיריית ירושלים אפילו מצאתי את כתובת הדוא"ל שלה, וניסיתי לכתוב לה ולשאול על הגלויה, אבל לא קיבלתי תשובה (אני יכולה לשער שהיא עסוקה למדי). 
עדכון, 6.12.2012: כל כך מהר! איזה קוראים מגניבים יש לי. אחד מהם, יובל, קרא את השיחה בתגובות והחליט לעשות מעשה ולפנות לגיל חובב (שבילדותו - באותה התקופה בערך - גר גם הוא במבוא יורם, בבניין ממול) דרך האתר החדש שלו, FoodSpy (אגב, מסתבר שזה אתר כיפי ממש, שמזכיר את הימים הטובים של המדור[ים] של גיל חובב בעיתון, למי שמכיר והתגעגע). זו התשובה שקיבל:
שלום יובל,
עד כמה שזכור לי, עידית נתנאל אכן גרה בקומה האחרונה של מבוא יורם 7. אם זכרוני אינו מטעני (מדובר בלפני 40 שנה), היא הייתה רווקה ויפה.
אולי כדאי שתתעניין אצל משפחות גולן ושיינין שגרו בקומה הראשונה.
ברכות,
ג"ח
טוב, אז אני לא הולכת לבדוק את המשפחות מהקומה הראשונה (לא בזמן הקרוב, בכל אופן), אבל עדיין, איזה יופי!

My detective work didn't do much good, this time. The name Amos Sofer sounded kinda familiar, but I guess I was wrong, because I couldn't find anyone that seemed relevant among all the Amos-Sofer-s that came up on Google (including one serious-looking dude who does something with computers, but only finished his BA in the 80s so I doubt he was the guy who went to Paris in 1970, one 2012 Patron of the City of Netivot in the field of trade and industry [Hebrew link, sorry!], who in 1970 just opened his carpentry shop in Netivot - no course in Paris is mentioned, and besides, from the tone of the postcard it sounds like 'my' Amos Sofer lived in Jerusalem - and a few others who looked too young and/or totally unrelated. I have no idea, is what I'm saying). On the other hand, Google did find a welfare officer named Idit Netanel, head of the Center for Marriage and Family Life [my translation, because I couldn't find the official term; if I'm wrong, please let me know] in south Jerusalem, which sounds like a pretty logical option. I even found an email address for her, in the Jerusalem Municipality website, and I tried writing her to ask about the postcard, but got no answer (I can imagine she's a busy lady).
Update, Dec 6 2012: So soon! My readers are really cool. One of them, Yuval, read the conversation in the comments (where another reader, - translator and all-around awesome person Inbal Saggiv-Nakdimon - suggested asking Gil Hovav, who as a kid lived right across the street at around that time, if maybe he knew Idit, and I replied that if I ever meet him I might ask), and decided to do something about it. So he turned to Gil Hovav through his new website, FoodSpy (nothing in English as of time of writing, but you can read a bit about it, and other stuff in this interview). Here's a translation of the answer he got:
Hello Yuval,
As far as I remember, Idit did live on the top floor of Mevo Yoram 7. If I remember correctly (we are talking about 40 years ago), she was single and pretty.
You might want to check with the Golan and Scheinin families, who lived on the first floor.
Regards,
G.H.
Well, I don't intend to check with those families who lived on the first floor (not any time soon, anyway), but still, how lovely!

ואפילו את המלון לא הצלחתי למצוא (ובד"כ זה קל הרבה יותר). כתובת יש - ולמטה אפשר לראות גם את תמונת הבניין ב-Google Street View - אבל לא ראיתי שום דבר על 'מלון דורוק', רק דברים על מלונות בסביבה שמציינים שהם קרובים לתחנת המטרו 'דורוק' (שאכן נמצאת ממש שם ליד). בתי העסק היחידים שאני רואה בכתובת הזו כיום הם שני מכוני יופי, והמלון היחיד שנמצא כיום ברחוב הוא Hôtel Mayet במספר 3, ואני לא חושבת שזה זה. הדבר הכי קרוב שמצאתי הוא דירות הנופש האלה; מכיוון שאני בעצם לא בדיוק יודעת למה הכוונה בצירוף hotel residence, יכול להיות שזה העניין. אם כן, סחתיין למר סופר [יו, אולי בגלל זה השם שלו נשמע לי מוכר?!], כי הן נראות די מדהימות.

And I couldn't even find the hotel (which is usually much easier). I got the address - and below you can see a Google Street View of the building - but couldn't see anything about a Hotel Duroc, only stuff about hotels in the area which say they are close to the Duroc Metro station (which is indeed nearby). The only businesses I can see at this address today are a couple of beauty salons, and the only hotel on the street seems to be Hôtel Mayet at no. 3, but that's probably not the one. Closest I found is these holiday apartments; since I actually don't know what a 'hotel residence' is exactly, maybe that's what it is. If so, good on Mr. Sofer, because they look pretty amazing.


וזה הכל, בעצם. אני אפילו לא עד כדי כך מאוכזבת מכך שהחקירות שלי לא ממש הצליחו; כרגיל, הייתי שמחה לדעת את שאר הסיפור, אבל גם אם לא אדע, יש לי תמונה חביבה של פאריס (עם גרוטסקות), וגם קפסולת-זמן קטנה של מה שנשמע כמו רגע נעים מאוד: מישהו יושב בפארק, 'עושה חיים נפלאים' בעיר יפהפייה, ומשרבט כמה מלים לילדה אחת, שבטח ממש התרגשה כשקיבלה את הגלויה. זה ממש נחמד, כל זה.

So, that's all, really. I'm not even all that disappointed about the failed research; as always, I'd love to know the rest of the story, but even if I can't, I have a neat picture of Paris (with grotesques), and a little time capsule of what seems to be a really good moment: someone sitting out in a park, having a wonderful time in a beautiful city, and scribbling down a few words to a girl who must have been really excited to receive this card. That's all really nice.

~*~
ועכשיו, עדכוניאדה! יש כמה וכמה עדכונים, אז הפעם שמתי אותם בסוף ולא בהתחלה, אבל הם לא רעים בכלל אז אל תפספסו.
קודם כל, ידידתי צועניית המדרכות מצאה ברחוב רסיסים מהחיים של מישהי, וכתבה עליהם רשומה יפהפייה שמומלץ מאוד לקרוא. אגב, זה אולי המקום להבהיר שעד כמה שאני מעריכה אנשים שמוצאים גלויות משפחתיות ישנות, או חפצים אלמוניים, וישר חושבים עליי (וזה ממש נהדר מצדכם!), בבקשה אל תציעו לי אותם. הבלוג הזה הוא האוסף שלי - הדברים שמצאתי (בין אם זה בערימת גלויות משומשות בחנות ספרים או סתם ככה ברחוב) ושדיברו אליי ובחרתי בהם ספציפית. אולי זו תחושה לא כל כך רציונלית, אבל אם אלה דברים שמישהו אחר מצא, אני מרגישה שהם כבר לא שלי, מה שקצת הורס את כל הקטע של הבלוג. משהו כזה, בכל אופן. אבל תמיד אשמח לקשר לרשומות שמדברות עליהם - כמו זו הנהדרת של המרצדת, לעיל.

And now, update time! There's a bunch, so I put them at the end instead of the beginning, but they're good, so don't miss them.
First of all, my friend the Sidewalk Gipsy found fragments of someone's life out on the street and made a lovely post about them [Hebrew only, I'm afraid, but with photos], which you should check out. By the way, this is probably a good place to explain that as much as I appreciate it when people find old family postcards, or anonymous objects, and immediately think of me (and that's so wonderful of you!), please don't offer them to me. This blog is for my collection - for things I found (whether in the pile of old postcards in a book store, or just lying in the street) and had some sort of connection with, so I picked them specifically. It might not be very rational of me, but I feel that if it's stuff that somebody else found, then they aren't mine, which undermines the point of the blog. Something like that, anyway. However, I will always be delighted to link to other people's posts about that stuff - like that lovely one above.

עכשיו, כמה עדכוני בלוג, ובראש ובראשונה עדכון אחד מוצלח ממש - מישהו שלצערי לא הזדהה מצא לי את עלי בראון מהגלויה הקודמת והסיפור שלו פשוט נפלא. טיזר: מסתבר שהכתובת הזו ברחוב הנביאים קשורה לרחל המשוררת, ולשיר היפהפה שלה 'עץ אגס'. לכו לקרוא!

And now, some blog updates, starting with the best one - someone who unfortunately remains anonymous found Eli Brown from the previous postcard, and his story is simply marvelous. Teaser: it turns out that this address on HaNevi'im St. is related to the Hebrew poet Rachel, and one of her beautiful poems, 'Pear Tree'. Go read it!

וגם חזרתי לרשומה אחרת, ישנה יותר, ועדכנתי אותה עם כמה סרטונים וכד'.

I also went back to an older post, and updated with some videos and such.

כמו כן, הנה עוד תזכורת מדיה חברתית, בתקווה שלא נמאס לכם: הבלוג בפייסבוק.
יתרון אחד של פייסבוק, אגב, הוא שיותר נוח לי לפרסם שם עדכונים קטנים, ולכן מי שמנוי לעמוד הפייסבוק לא היה צריך לחכות חודשים עד שאגמור לכתוב רשומה, אלא ראה את שני העדכונים שלעיל מיד כשנשלמו.

And also, here's another social media reminder, and I do hope you're not tired of them yet: the blog on Facebook.
One advantage of Facebook, by the way, is that it's more convenient to post little updates there, so those who are subscribed to the page didn't have to wait for months until I'm done writing a new post, and just saw the two blog updates above as soon as they were done.

ובאמת באמת אחרון: אמרתי לאחד מידידיי שאעזור לפרסם את הכנס הגיקי הקטן והמגניב שיתרחש פה בירושלים ממש בקרוב, אז ששת קוראיי היקרים - אם לא ידעתם על העניין הזה, ואם אתם מתעניינים במדע ו/או מדע בדיוני, שווה להקליק על הקישור שלהלן ולקרוא על הכנס, וגם שווה ללכת אליו. יהיה כיף. אני אהיה שם.

Now really finally, I told a friend I'd help advertise this awesome little geek-con that's happening in Jerusalem very soon, so for the, like, six people who read this, if any of you was not aware of this thing, and if you're interested in science and/or science fiction, you should click the link below and check it out, and you should go. It'll be fun. I'll be there.

Tuesday, September 18, 2012

Absinthe and biscuits - אבסינת וביסקוויטים

I've recently returned from a vacation in the US, but this is not the reason I chose this New York postcard (I actually chose it ages ago, but stuff - including being abroad - kept me from updating, as often happens). No, I chose it for the regular reasons: interesting picture, interesting little story in the message, and mainly one thing that sparked my interest: absinthe.

חזרתי לא מזמן מחופשה בארה"ב, אבל זו לא הסיבה שבחרתי את הגלויה הניו-יורקית הזו (למעשה, בחרתי אותה ממש מזמן, אבל היו כל מיני דברים - כולל הנסיעה לחו"ל - שבגללם לא עדכנתי, כרגיל). בחרתי אותה מהסיבות הרגילות: תמונה מעניינת, סיפור קטן ומעניין במסר הכתוב, ובעיקר בגלל דבר אחד שמשך את תשומת הלב שלי: אבסינת.

I remember some of the stories about artists and absinthe, back from when I studies some art history in highschool. And I've seen Heston Blumenthal getting a massive absinthe hangover during one of his culinary experiments. I know how alluring, and dangerous, it was - but I didn't know that in the 60s, there was an Absinthe House in New York City, and this is probably the main reason that I decided to get this card to begin with.

אני זוכרת את הסיפורים על אמנים ואבסינת, אי אז כשלמדתי תולדות האמנות בתיכון. וראיתי את הסטון בלומנטל מקבל האנגאובר נוראי מאבסינת במהלך אחד הניסויים הקולינריים שלו. אני יודעת על הקסם של המשקה הזה, והסכנה שבו - אבל לא ידעתי שבשנות ה-60 היה 'בית אבסינת' בניו יורק, וזו כנראה הסיבה העיקרית שבכלל החלטתי לקנות את הגלויה הזו.

Front:
צד קדמי:


The picture is a bit misleading, however: this is in fact not the NYC Absinthe House (which I'll get to, shortly), but the New Orleans establishment, which apparently still exists today. The picture in the website I just linked to is unmistakable. Did the New York place look like that? I suspect it didn't, but couldn't find out. I'll get to that later, as well.

מה שכן, התמונה קצת מטעה: זה בעצם לא 'בית האבסינת' בניו יורק (שאגיע אליו עוד מעט), אלא המוסד בניו אורלינס, שמסתבר שעדיין קיים כיום. התמונה באתר שבלינק היא ללא ספק אותה תמונה. האם גם המקום בניו יורק נראה כך? אני חושדת שלא, אבל לא הצלחתי לברר. גם לזה אגיע בהמשך.

But first, the message on the back. This is where the biscuits from the post title come into the picture - as well as a little family story, most of which remainds pretty vague.

אבל קודם כל למסר שכתוב בצד האחורי. שם כבר נכנסים לתמונה גם הביסקוויטים מכותרת הפוסט - וגם סיפור משפחתי קטן, שרובו נשאר מעורפל למדי.

Back:
צד אחורי:

13/7/65
שלום לכם,
בטח כבר שמעתם מדוד שאבי הסכים - בשעה טובה!
הגענו לכאן אחרי נסיעה נעימה מאוד. המשפחה די בסדר ואנו כבר נהנים על ספת [כך במקור!] הים.
האם דפנה יצאה בסדר?
אבי מודה לך, אהרון, מאד ששלחת לו את הבסקוטים - הוא אומר שהם טעימים מאוד. ד"ש חמה לכולם
להתראות - חנה, יעל ודני
13/7/65
Hello everyone.
You probably already heard from David that Avi [/ my father (could be either in Hebrew, can't really tell from context)] agreed - congratulations!
We arrived here after a very pleasant ride. The family is quite alright, and we are already having a good time on the beech [sic!].
Did Daphna come out alright?
Avi [/ my father] thanks you, Aharon, very much for sending him the biscuits - he says they are delicious. Send a warm hello to everyone
See you - Hannah, Yael and Danny

The biscuit thing can be explained by the fact that Mr. Lippman is probably one of the Lippmans that owned the Hadar bakeries [Hebrew link! Sorry, couldn't find any English ones] in Jerusalem (their locally-famous biscuits are still being produced under the Hadar name, but from what I managed to understand, I think it's being done by another company, who bought the brand, or something like that). There's also something about shares in the Hadar Mall [Another Hebrew link, sorry again], and in case all this financial-pages talk hasn't bored you silly yet, there's a company called Lipman Electronic Engineering (or was, looks like they changed their name), and I think one of the owners might be the same Aharon Lipman/Lippman, maybe. So that's him, and those are probably the biscuits sent abroad, but that doesn't really tell me anything about Daphna, Hannah, Yael or Danny, and I couldn't really look them up. I assume they're family, or perhaps close friends - something about the tone of the writing suggests more than a casual acquaintance. And the handwriting is interesting: it's a bit crude and unpracticed, and with that misspelling in there it makes me think that the writer was either pretty young, or not a native speaker of Hebrew, but more probably the latter. There has to be a story there. I wish I knew it.

את עניין הביסקוויטים ניתן להסביר בכל שמר ליפמן הוא ככל הנראה אחד הליפמנים שהיו בעלי מגדניית הדר בירושלים (הביסקוויטים היחסית מפורסמים שלהם עדיין מיוצרים תחת השם 'הדר', אבל לפי מה שהצלחתי להבין נראה לי שחברה אחרת קנתה את המותג ומייצרת אותם עכשיו, או משהו כזה). יש גם משהו שקשור למניות בקניון הדר, ולמקרה שכל ידיעות המוספים הכלכליים האלה עוד לא שיעממו אתכם למוות, יש גם חברה בשם 'ליפמן הנדסה אלקטרונית' (טוב, הייתה, הם שינו את השם) ואני חושבת שהבעלים עשוי להיות אותו אהרון ליפמן מהגלויה, אולי. אז זה מה שיש לגביו, וכנראה שגם לגבי הביסקוויטים שנשלחו לחו"ל, אבל מכל זה לא גיליתי כלום לגבי דפנה, חנה, יעל או דני, ולא ממש הצלחתי לחפש אותם. אני משערת שהם קרובי משפחה, או חברים קרובים - יש משהו בטון של מה שנכתב שם שמעיד על יותר מהיכרות סתמית. וכתב היד די מעניין: הוא קצת פשוט, כמו של מישהו שלא מתורגל בכתיבה, וביחד עם שגיאת הכתיב שם יש לי הרגשה שהכותב היה או צעיר מאוד או לא דובר עברית כשפת אם, וסביר יותר שמדובר באפשרות השנייה. בטח יש פה סיפור. הלוואי וידעתי מהו.

As for the actual place - looking up the address quickly shows that the building that stood there back in the 60s is no longer there:

לגבי המקום עצמו - חיפוש של הכתובת מגלה שהבניין שהיה שם בשנות ה-60 כבר לא שם:


The building you're looking at, in the above Street View image, is the News Corp. Building (also known by the much less imaginative name 1211 Avenue of the Americas), built in the early 70s. I've been trying to find an earlier picture of that part of the street - hopefully one which might also show the Absinthe House - but to no avail. The closest I could get to 130 W 48th St. were this picture of a church at no. 143, and this picture of a theater (I thought at first it might be the Cort Theater at no. 138, which still stands today, but judging from the name 'Never Say Die' on the marquee, it's apparently the 48th Street Theater, further down the street at no. 157, which apparently was destroyed back in 1955 and is now a very ugly car park). Both pictures are from very early in the 20th century, anyway; nothing from the 60s. That's too bad.

הבניין שאתם רואים בתמונה שב-Street View לעיל הוא בניין ניוז קורפ (News Corp. Building, הידוע גם בשם הלא מקורי במיוחד 1211 Avenue of the Americas), שנבנה בתחילת שנות ה-70. ניסיתי למצוא תמונה מוקדמת יותר של הקטע הזה ברחוב - ואפילו קיוויתי למצוא תמונה שבה מופיע 'בית האבסינת' - אבל כל חיפושיי היו לשווא. הכי קרוב שהצלחתי להגיע לכתובת הדרושה, רח' 48 מערב מס' 130, היו התמונה הזו של כנסייה במס' 143, והתמונה הזו של אולם תיאטרון (חשבתי בהתחלה שמדובר בתיאטרון קוֹרְט במס' 138, שעדיין עומד על מכונו, אבל לפי שם המחזה שמופיע שם, Never Say Die, עולה שמדובר בתיאטרון רחוב 48, ששכן בהמשך הרחוב, מס' 157, ושנהרס ב-1955, ובמקומו עומד עכשיו חניון מכוער להפליא). בכל אופן, שתי התמונות הן ממש מתחילת המאה ה-20; אין לי כלום משנות ה-60. וזה חבל.

So out of all this long and link-heavy paragraph above, the bottom line is that I have no idea what the place really looked like. Actually, I barely know anything about it, except for the (lovely, mind you!) information in the paragraph below, taken from a New York restaurant guide from 1959 (I'm supplying a full quote - and translation - because the page I linked to has a long list of places and it takes a bit of scrolling to get to the Absinthe House, but it's a fun read for those who like that sort of stuff, or who have a time machine and are planning to drop by 1959 New York and grab some dinner):

אז מכל הפסקה הארוכה ועתירת-הלינקים הזו, מה שיצא זה שאין לי מושג איך המקום נראה באמת. למעשה, אני לא יודעת עליו כמעט שום דבר, מלבד המידע (המקסים, יש לציין) בפסקה שלהלן, מתוך מדריך מסעדות בניו יורק מ-1959 (אני מצטטת - ומתרגמת - כי בעמוד המקושר יש רשימה ארוכה של מקומות, וצריך לגלול די הרבה עד שמוצאים את 'בית האבסינת', אבל בהחלט נחמד לקרוא שם, למי שאוהבים דברים כאלה, או שיש ברשותם מכונת זמן ומתכננים לקפוץ לניו יורק של 1959 לאכול משהו):
Absinthe House, at 130 W. 48th St., gets its name from a famous old New Orleans institution, though there is no connection. It does feature New Orleans decoration and some French Creole dishes. Operated and co-hosted by Marc Reuben and his pretty wife Edith, who strikingly resembles Lauren Bacall. Favorite hangout for showfolks and newspapermen, TV executives, etc. Originally across the street, it became necessary to seek another location, so Marc financed it, as many Broadway shows are financed, with a group of 90 backers, all clients.

בית האבסינת, ברחוב 48 מערב מס' 130, קיבל את שמו מהמוסד הניו-אורלינסי הוותיק, אם כי אין ביניהם קשר. עם זאת, יש שם דקורציה בסגנון ניו-אורלינס וכמה מנות של המטבח הקריאולי-צרפתי. הבעלים והמארחים הם מארק רובן ואשתו אדית, הדומה באופן מפתיע ללורן באקול. זה מקום בילוי מועדף על אנשי תיאטרון ועיתונאים, בכירים בחברות הטלוויזיה, וכיו"ב. במקור המסעדה שכנה בצד השני של הרחוב, אבל היה צורך למצוא מקום חדש, ומארק מימן אותו באותה שיטה שבה ממומנות הרבה הצגות בברודוויי - בעזרת קבוצה של 90 משקיעים, כולם מלקוחות המקום.
And these few lines are enough to give some sort of picture of the place. Mid-sixties New York (I know some people who will get royally mad if I don't add a reference to that famous show that I don't watch), alcohol and cigarette smoke, a strange mix of buttoned-down or semi-buttoned-down businessmen and of beatnik theater-people, in a world that is just starting to change, a moment before the era of Counter Culture. I wonder if our Israeli tourists (and their biscuits) actually spent time in there, or just found the card somewhere else and used it without really thinking about it - and if they did spend time in there, I wonder what did they do, who did they see, what did they think. And just in general, how was their time in New York? Israel in the sixties was a pretty small place (in many ways), and it must have been pretty impressive to visit such a big cosmopolitan city. But maybe they were frequent fliers (and according to what they say in the card, they apparently visited family or friends in the States), and it was all routine for them. And I wonder if they drank absinthe, and if they noticed that Edith Reuben looks like Lauren Bacall, and if they whispered about it (and maybe also about the frog legs, if there were any in the French Creole menu) around the table, in Hebrew so that the people around can't understand. I wonder what they looked like, what they wore. I wonder about everything. As usual, I have no answers, and I probably never will, and as usual, it's nice to imagine the whole story out of the little piece I'm holding.
And as usual, I already have plans for the next post, but we'll see when I get to that. Until then, a happy new (Jewish) year and happy holidays to anyone celebrating, and one little necessary(?) reminder: the blog has a Facebook page. You should use it if you like using Facebook things.

והשורות הספורות האלה כבר מספיקות לצייר תמונה של המקום. ניו יורק של אמצע שנות השישים (אני מכירה כמה אנשים שיצלבו אותי אם לא אכניס כאן את הרפרנס המתבקש לסדרה המפורסמת שאני לא רואה), אלכוהול ועשן סיגריות, תערובת מוזרה של אנשי עסקים מכופתרים או מכופתרים-למחצה ושל אנשי תיאטרון ביטניקים, בעולם שבדיוק מתחיל להשתנות, רגע לפני התקופה של 'תרבות הנגד'. אני תוהה אם התיירים הישראלים שלנו (והביסקוויטים שלהם) אכן בילו בו, או שסתם מצאו גלויה במקום אחר והשתמשו בה בלי לחשוב יותר מדי - ואם בילו שם, אני תוהה מה עשו, את מי ראו, מה חשבו. ובכלל, איך היה בניו יורק? ישראל של שנות השישים הייתה מקום די קטן (בכל מיני מובנים), ובטח היה די מרשים לבקר בעיר גדולה וקוסמופוליטית שכזו. אבל אולי הם היו נוסעים מתמידים (ולפי המתואר בגלויה כנראה שהם ביקרו משפחה או חברים בארה"ב), ומבחינתם זה היה עניין שגרתי. ומעניין אם הם שתו אבסינת, ואם הם שמו לב שאדית רובן דומה ללורן באקול, ואם הם התלחשו על זה (ואולי גם על רגלי הצפרדעים, אם הייתה מנה כזו בתפריט הקריאולי-צרפתי) ליד השולחן, בעברית כדי שמי שמסביב לא יבין. מעניין איך הם נראו, ומה לבשו. הכל מעניין. כרגיל, אין לי תשובות, וכנראה שגם לא יהיו, וכרגיל, נחמד לדמיין את הסיפור מתוך הקטע הקטן שברשותי.
וכרגיל, יש לי כבר תכניות לרשומה הבאה, אבל נראה מתי אגיע אליה. עד אז, שנה טובה וחגים שמחים לכל החוגגים, וגם תזכורת קטנה ונדרשת(?): יש לבלוג עמוד פייסבוק. אתם מוזמנים להשתמש בו, אם אתם אוהבים להשתמש בדברים כאלה בפייסבוק.

Wednesday, June 6, 2012

Out of principle - מתוך פרינציפ

ונפתח בשתי הודעות מנהלתיות:
א. לבלוג יש עכשיו גם עמוד פייסבוק. אז מי שמעדיף להתעדכן בפייסבוק - בבקשה. ולא אכחיש שקצת צומי (בדמות לייק, שייר וחבריהם) תעשה לי טוב על הלב. [הערה: חשבתי לעשות איזה וידג'ט כזה עם קישור רשמי-למראה לפייסבוק, אבל לא הצלחתי למצוא איך עושים את זה בלי מה שנראה לי כמו המון ווג'ערא'ס. אם אתם מכירים דרך קלה ופשוטה לארגן את העניין, אשמח לשמוע. עד אז, פשוט הוספתי עוד קישור לרשימת הקישורים.]
ב. כפי שכבר עדכנתי בעמוד הנ"ל, הוספתי לאחרונה כמה פרטי מידע מגניבים למדי לרשומה 'האדונית מסקערניעוויץ', אותם תוכלו למצוא כאן.
ועכשיו, גלויה! האח!

To start, two administrative announcements:
1. The blog now has a Facebook page. So those who prefer to get their updates that way - go ahead. Also, I will not deny that a certain amount of gratuitous attention (in the form of likes, shares, and all that stuff) will be rather nice. [Note: I thought of making one of those official-looking Facebook button side widget things, but couldn't find a way to do it without what looks like a lot of hassle. If you find a quick and simple way, let me know. Until then, it's just another link on my link list.]
2. As has already been updated in the aforementioned page, I recently added a few pretty cool details to the post 'The Lady from Skierniewice', which you can find here.
And now, a postcard! Hurrah!

אני לא בטוחה אם שמתי לב לראשונה לגלויה הזו בגלל התמונה או בגלל מה שכתוב בה, אבל התמונה באמת נחמדה. די יוצאת דופן - לא רואים כ"כ הרבה גלויות שמציגות אמצעי תחבורה יומיומיים.

I'm not sure if I first noticed it because of the picture or the writing, but the picture is nice. Sort of unusual - you don't see that many postcards depicting mundane means of transportation.

צד קדמי:
Front:


הכתובית בתחתית התמונה (Rorschach-Heiden Bergbahn: מסילת הרכבת ההררית רורשאך-היידן, וזה גם שם של חברת רכבות ישנה, כפי שאפשר לראות בראשי התיבות RHB על קרון הרכבת עצמו - אפשר לקרוא קצת על החברה באנגלית כאן, או, למי שקורא גרמנית, אפשר לקרוא ערך הרבה יותר מפורט כאן) מביאה אותנו היישר אל הפינה הצפון-מזרחית של שווייץ, על שפת ימת קונסטנץ, היא ה-Bodensee (ר' מפה למטה). נראה כמו מקום חביב למדי, ובכלל, נראה לי שמתאים לחזור להרים הקרירים של שווייץ עכשיו כשבחוץ נהיה כבר קיץ וחם.

The caption at the bottom (Rorschach-Heiden Bergbahn: the Rorschach-Heiden mountain railway, and also the name of an old railway company, as seen in the initials RHB on the actual train car - you can read about it here, or, if you read German, there seems to be a much more detailed entry here) places us right in the northeastern corner of Switzerland, on the shore of Lake Constance, or Bodensee (see map below). Seems like a rather lovely place, and it kinda feels right to return to the cool mountains of Switzerland now that it is getting hot and summery out again.



אבל כמו שקורה לעתים קרובות, החלק החביב עליי הוא מה שכתוב בצד האחורי. חוששתני שהסריקה לא יצאה משהו, אבל כרגיל צירפתי תעתיק ותרגום מתחת.

But as is often the case, my favourite part is on the back. The scan isn't great, I'm afraid, but as usual I got the transcription and translation right below.

צד אחורי:
Back:



12/8/61
עלי שלום!
כרגע נזכרתי שרק לך עוד לא כתבתי. באמת לא בסדר. היום בדיוק ה 12/8 ואני כבר חודש פה, וחודש וחצי מאז שנפרדנו. ברכבת זו אני נוסעת לRorschach או ל St Gallen. מקדימה זו מחלקה ראשונה ואחורנית השניה. ההבדל במחיר לא גדול, אבל אני תמיד בשניה מתוך פרינציפ. - עלי, אם אתה רוצה משהו מיוחד שאוכל להביא לך, אז על [כך במקור!] תתביש ותכתוב לי, טוב? אולי יש משהו שאין להשיג בארץ, או שהוא כאן זול יותר.
שלום, ויטה[?]

12/8/61
Hello, Eli!
I just remembered now that you are the only one I have not written yet. How dreadful of me. Today is exactly 12/8 [for any American readers: that means August 12, not December 8] and I am already here a month, and it's been a month and a half since we said goodbye. This is the train that I take to Rorschach or to St Gallen. At the front is the first class, at the back the second. The price difference isn't very big, but I am always in the second, out of principle. - Eli, if you want anything special that I can bring you, then dont [sic!] be shy and write me, alright? Perhaps there is something that can't be found back home, or that is cheaper here.
Goodbye, Vita[?]

ניסיתי לחפש את עלי בראון, אבל לא מצאתי שום דבר שנראה כמו זיהוי מוחלט של הבנאדם. יהיה קשה עוד יותר לחפש את הכותבת, כי אני אפילו לא בטוחה שאני מצליחה לקרוא את השם שלה כמו שצריך. בכל אופן, זה לא ממש משנה; העיקר כאן הוא הסיפור, מה שנאמר כאן, ואיך הוא נאמר. ותכל'ס, נכון שזה מגניב? יש כאן איזה טון דיבור שעולה מהכתיבה די בבירור - אפשר ממש לדמיין אותה, לא? יש פה משהו חמור-סבר כזה, שגורם לי לחשוב על אישה קצת מבוגרת, קצת דודתית או מורתית, מאלה שתמיד יודעות מה הן רוצות ולמה, שיש להן סיבות ספציפיות ותכניות מסודרות (קצת מזכיר לי את האמא מ'להתראות לנין', ואם לא ראיתם את הסרט הזה כדאי שתראו כי הוא נהדר). מה היא עושה בשווייץ, לתקופה של לפחות חודש, ואולי יותר? ועוד בתחילת שנות ה-60, כשנסיעות לחו"ל לא היו עניין נפוץ במיוחד פה בארץ? האם היא נסעה לאיזה בית הבראה, או אולי ללימודים (יש אוניברסיטה בסנט גאלן)? בכל אופן, אני משערת שהיא נהנתה שם, ושגם אם היא בסך הכל היתה שם בחופשה נינוחה, היא בכל זאת הלכה לכל מקום בקצב נמרץ, תמיד עם מטרה ברורה לפניה, כי היא פשוט היתה בנאדם כזה.

I tried looking for Eli Brown/Braun/Bar-On, but didn't come up with anything that feels like it might definitely be the guy. Would be even harder to search for the writer, since I'm not even sure I'm reading her name right. Anyway, this doesn't really matter; it all about the story, all about what is being told, and how. And really, isn't it neat? There's a certain tone of voice that comes so clearly through the writing - you can just imagine her, can't you? (At least, I tried to capture in the translation what she sounded like to me.) There's a sort of severity about it that makes me think of a somewhat older woman, a little like a teacher, the kind who always knows what she wants and why, the kind who has specific reasons and orderly plans (it sort of makes me think about the mother from Goodbye Lenin, which you should see if you haven't because it's a lovely film). What is she doing in Switzerland, for at least a month, and possibly longer? And back in the early 60s, when trips abroad weren't very common around here? Is she there for her health, or maybe for study (there's a university in St. Gallen)? Anyway, I'm assuming she enjoyed herself, and that even if she was there on a leisurely vacation, she walked briskly everywhere, always with a clear purpose, just because that's the sort of person she is.

אבל כמובן, זה רק הדמיון שלי - זה רק מה שאני רואה, כשאני מסתכלת על הגלויה. אנשים אחרים אולי יראו דברים אחרים. אם יש לכם סיפורים משלכם, אתם מוזמנים לחלוק.

But of course, that's just my imagination - just what I see, when I look at this card. Other people might see other things. If you have your own stories, go ahead and share them.



עדכון (12 באוקטובר 2012): תגובה אנונימית אחת מצאה לי את עלי בראון מהגלויה - ואני ממש שמחה על זה, כי זה סיפור נפלא. הנה הקישור שקיבלתי שם, ואתם יכולים פשוט ללכת ולקרוא, אבלאם לא בא לכם, התקציר הוא כזה: בבית שבכתובת הזו, ברחוב הנביאים 64, התגוררה רחל המשוררת אחרי שנאלצה לעזוב את קיבוץ דגניה בגלל השחפת שלה. את השיר הלירי העצוב-אך-אופטימי והיפהפה שלה 'עץ אגס' - אחד השירים העבריים האהובים עליי (בקישור אפשר לקרוא גם את התרגום האנגלי החיוור שלו) - היא כתבה שם, על עץ האגס שגדל בחצר מחוץ לחלונה.
אז מה לכל זה ולעלי בראון, מלבד הכתובת המשותפת? ובכן, אחרי שרחל עברה לתל אביב, אבא של עלי, וולפגנג בראון (אני די בטוחה שהוא מופיע בעוד כמה גלויות שהעליתי פעם; אבדוק את העניין אחר כך) התגורר בבית במשך הרבה שנים. למעשה, הוא מת שם ב-2009, בגיל 94. הוא היה מאוד קשור לסיפור של רחל, וכשעץ האגס שהונצח בשיר מת לפני כמה שנים, הוא ובנו עלי נטעו עץ אגס חדש במקומו. מקסים, לא?

Update (Oct 12 2012): Some anonymous in the comments found me the Eli Braun from the postcard - and I'm so glad s/he did, because it's a  wonderful story. The link there is to an article in Hebrew (and I suppose most of the story will speak more to the Hebrew-speakers, but it's still wonderful), but the gist of it is that the house at this address, 64 HaNevi'im Street, was for a while the home of one of the most famous Hebrew women poets, Rachel. She moved there from the kibbutz after she was diagnosed with tuberculosis and was no longer allowed to work with children (a work she loved, by all accounts). Yes, she basically fulfilled the stereotype of the frail, lonely poet dying from consumption. But she wrote beautiful poetry. During the time she spent in Jerusalem she also wrote one of my favourite poems, the lyrical, sad-yet-optimistic Pear Tree (alas, so much is lost in this translation - you'll just have to trust me that in the original Hebrew it's just beautiful), about an actual pear tree growing in the courtyard, outside her window.
But while all this introduction was probably necessary for my non-Hebrew readers, at this point you are probably asking yourselves what it all has to do with Eli Braun, except for that address. Well, after Rachel moved to Tel Aviv, Eli's father, Wolfgang Braun (who I'm pretty sure appeared in some previous postcards I had here; I'll look it up later) lived in that house for many years. In fact, he died there in 2009, at the age of 94. He cared a lot about the story of Rachel, and when the pear tree immortalised in the poem died some years ago, he and Eli planted a new pear tree in its place. Isn't that sweet?
Thank you, Anonymous!

והנה המקום עכשיו - או לפחות, פיסת הגינה שאפשר לראות כשמסתכלים מהרחוב:

And here's the place now - or at least, the bit of the garden you can see from the street:

Thursday, May 24, 2012

Be Prepared - היה נכון

It's not like I'm going to make a new tag just for 'I found this inside a book' or something, but, well, I found this inside a book. Was just reading some Agatha Christie novel I picked up in a use book store, and this piece of paper was inside.

זה לא שאני הולכת ליצור תגית חדשה רק לנושא 'מצאתי את זה בתוך ספר' או משהו כזה, אבל, נו, מצאתי את זה בתוך ספר. סתם קראתי לי איזה בלש של אגתה כריסטי שמצאתי בחנות ספרים משומשים, וחתיכת הנייר הזו היתה בפנים.

Of course, I got really excited about it, because it's so neat to me to think that it's just been sitting in a book since the early 60s (when it was probably used as a temporary bookmark by someone who just picked up the first piece of paper lying around, because he knew better than to leave the book open page-side down, because you do not do that to a book, dammit, but I'm getting carried away), with the book changing hands who knows how many times, until it ended up on my shelf. And I left it in the book, because someday in the future that book will move on again, and so will this thing. It might be used as a bookmark again; it might be noticed, and enjoyed, and maybe even treasured; it might be thrown away. For now, it's here, in the permanent temporary collection that is the internet. Have a look.

וכמובן שזה ממש הלהיב אותי, כי זה ממש מגניב בעיניי שדבר כזה פשוט ישב בתוך הספר מאז אי-אז בתחילת שנות ה-60 (כשמישהו בטח השתמש בו כסימניה זמנית, כי הוא היה מספיק חכם כדי לא להשאיר את הספר פתוח עם הדפים למטה, כי לא עושים דבר כזה לספר, לעזאזל, אבל אני נסחפת), ובינתיים הספר החליף ידיים מי יודע כמה פעמים, עד שבסופו של דבר מצא את עצמו על המדף שלי. ואני השארתי את הנייר בספר, כי מתישהו בעתיד הספר ימשיך את המסע שלו, והנייר ביחד איתו. אולי שוב ישתמשו בו כסימניה; אולי ישימו לב אליו, ויהנו ממנו, ואפילו ישמרו אותו; אולי יזרקו אותו לפח. בינתיים, הנה הוא כאן, באוסף הקבוע והזמני של האינטרנט. בואו תראו.

Front:
צד קדמי:


Okay, so it's a smiling Israeli kid (he actually looks kinda Aryan, but you can tell he's Israeli because if the tembel hat), with a... medal? First prize ribbon? Flower? What is that thing? Also, he appears to be signalling a semaphore P (or, assuming it's in Hebrew, a semaphore samekh). Or perhaps trying to say 'Halt! Look over there!' or 'He went that way!'. It's an odd piece of clip-art, and that enough would have been a reason to love this thing, even without what's on the back.

אוקי, אז זה ילד ישראלי מחייך (יש לו דווקא מראה די ארי, אבל רואים שהוא ישראלי, הוא חובש כובע טמבל), עם... מדליה? דבר כחול כזה [כמעט כתבתי 'סרט כחול', כי באנגלית זה ribbon. אבוי.] של מקום ראשון כמו בתחרויות עוגות אמריקאיות? פרח? מה זה הדבר הזה? אה, והוא כנראה גם מאותת P בסמאפור (או, בהנחה שהוא מאותת בעברית, ס בסמאפור). או שאולי הוא מנסה לומר 'עצור! תסתכל הצידה!' או 'הוא הלך לשם!'. זו פיסת קליפ-ארט מוזרה למדי, ורק היא כשלעצמה היתה יכולה להיות סיבה מצוינת לאהוב את הפתקה הזו, אפילו בלי מה שכתוב מאחורה.

Back:
צד אחורי:


לכב' דיירי הבית מס' __12__ ברח' __הגדוד העברי__

        מועדים לשמחה

בביקור שערכנו בביתכם מצאנו, כי
[א.] החצר אינה מוחזקת במצב תקין
[ב.] אין גינה מטופחת
ג. פחי אשפה אינם מכוסים
[ד.] השטח מסביב לפחי האשפה אינו נקי
ה. חדר המדרגות מוזנח

אנו בטוחים, כי תדאגו לבריאותכם וכי אתם מעונינים בסדר ובנקיון ולא תחכו שיבואו מפקחי העיריה ויטילו עליכם קנסות-ברירה בהתאם לחוק.
                                     צופי ירושלים

ירושלים, חול המועד סוכות תשכ"ג
For the residents of house no. __12__ on __HaGdud HaIvri__ St.

        Happy Holidays

On a visit to your house we have found, that
[a.] The yard is not properly maintained
[b.] No well-kept garden
c. Trash bins are not covered
[d.] The area around the trash bins is not clean
e. Stairwell is dilapidated

We are certain, that you will take care of your health and that you are interested in order and cleanliness and will not wait for the municipal inspectors to come and issue a fine or alternative penalty as required by law.
                                                  Jerusalem Scouts

Jerusalem, Chol HaMoed Sukkot, 1962

But the back, oh, it's marvellous. I think my favourite part is the phrasing in that last, underlined sentence, which kinda makes me think of a protection racket ('Now you're a nice guy, yaknow. We're sure you're a reasonable man, and you'll... take care of business, before some folks come around to give you trouble'). I'm sure they didn't mean it, because after all, they're just Scouts [Note to non-Israeli readers: the Israel Scouts are not divided into Boy/Girl Scouts, but it's basically sorta the same thing. I think. I wasn't in the Scouts]. They wanted to keep the neighbourhood pretty, so they patrolled the streets and left people notes, to let them know that - if I'm correct in reading the combination of circling and striking there - their yard is not properly maintained and the area around their trash bins isn't clean. With a nice picture of a smiling boy in a tembel hat. But still, there's something so disturbingly passive-aggressive about it.

אבל אוי, הצד האחורי פשוט מופלא. אני חושבת שהחלק שהכי מוצא חן בעיניי הוא הניסוח של המשפט האחרון, המודגש בקו, שקצת מזכיר לי פרוטקשן ('אתה דווקא נחמד, אתה. אנחנו בטוחים שאתה בן אדם הגיוני ושאתה... תטפל בעניינים, לפני שיבואו אנשים שיעשו לך בעיות'). אני בטוחה שלא זו היתה הכוונה, כי בכל זאת, סה"כ צופים. הם רצו לשמור על פני השכונה, אז הם סיירו ברחובות והשאירו לאנשים פתקים אינפורמטיביים כדי להודיע להם ש--אם הבנתי נכון את השילוב של הקפה בעיגול ומחיקה בקו שיש שם--החצר שלהם אינה מוחזקת במצב תקין והשטח מסביב לפחי האשפה שלהם אינו נקי. עם ציור חביב של ילד מחייך בכובע טמבל. אבל בכל זאת, יש בזה משהו כ"כ מטריד, פאסיבי-אגרסיבי כזה.

Well, it was a different time. To be honest, I can't imagine the Scouts nowadays walking around the streets and telling people they need to clean up. You can see it as a loss of community spirit and that feeling that we're all a part of society and have to pull together to make it work; or perhaps you can see it as higher awareness of people's right to privacy and to not have self-appointed committees telling them if their house is nice enough. Any way you choose to look at it, it definitely marks a different era.

טוב, זו היתה תקופה אחרת. למען האמת, אני לא יכולה לדמיין את הצופים כיום מסתובבים ברחובות ואומרים לאנשים לנקות את החצר. אפשר לראות בזה אובדן של הערבות ההדדית, של התחושה הזו שכולנו חלק מהחברה ואנחנו צריכים לעבוד ביחד כדי שהיא תצליח; או שאולי אפשר לראות בזה מודעות גבוהה יותר לזכותם של אנשים לפרטיות, ולזכות שלא יבואו כל מיני ועדות-מטעם-עצמן ויחליטו להם אם הבית שלהם נראה מספיק מטופח. איך שלא בוחרים להסתכל על זה, בהחלט מדובר כאן על סימן של עידן שחלף.

Now, how about taking a look at the place? I'm pretty sure this is the first post where I get to use Google Street View in Israel, and look, you can see the actual building this note has been talking about!

ועכשיו, בואו נסתכל על הבית. אני די בטוחה שזו הרשומה הראשונה שבה יוצא לי להשתמש ב-Google Street View בישראל, ותראו, אפשר לראות ממש את הבניין שמצוין בפתקה!


Actually, it's probably not the same building - looks a bit too new, to me, although I'm not a very good judge of that. I have no idea what it all looked like back in 1962. Perhaps a little less well-kept. It's a pretty nice place to live nowadays, anyway.

טוב, בעצם זה בטח לא ממש אותו הבניין - הוא נראה לי קצת חדש מדי, אם כי אני לא מבינה בזה יותר מדי. אין לי מושג איך האזור נראה בכלל בתשכ"ג. אולי קצת פחות מטופח. בכל אופן, כיום זה אזור שדי נחמד לגור בו.

Well, that's all for today. Next post, a return to postcards? Yeah, I think so. Been a while since I did a postcard.

וזהו להיום. ברשומה הבאה חוזרים לגלויות? נראה לי שכן. מזמן לא העליתי גלויות.

Friday, May 11, 2012

Don't talk to me about life - אל תספרו ל י על החיים


ראשית, הבהרה - הכותרת לא קשורה במישרין לתוכן הרשומה, מעבר לרמה הכללית, כלומר העובדה שבכל הרשומות כאן אני בעצם מספרת לכם על החיים של מישהו אחר (או לפחות על המעט שאני מצליחה לראות מהם במקרה בגלויה או בתמונה). הסיבה העיקרית לכותרת היא שמדובר בציטוט מ'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' (ציטוט של מרווין, כמובן), ושהיום ה-11 במאי - יום השנה למותו של דגלאס אדאמס - וזו הרשומה הארבעים ושתיים שלי [יכול להיות שעכשיו בלבלתי את חלקכם, כי כתבתי ברשומה הקודמת שהיא מס' 42, אבל זה מפני שהתבלבלתי בעצמי; היא הייתה מס' 41, וכשגיליתי את זה תזמנתי את הבאה בתור לתאריך המתאים] ורציתי לעשות מחווה קטנה לאחד הספרים האהובים עליי. זה הכל. לענייננו:

First, a clarification - the post title isn't directly related to the content, beside the general level, that is, the fact that in all the posts here I'm actually talking to you about somebody's life (or at least the bit of it I can maybe see in a postcard or a photo). The mainreason for this title is that this is a quote from the Hitchhiker's Guide to the Galaxy (said by Marvin, of course), and that today is May 11th - the anniversary of Douglas Adams' death - and this is my forty-second post [I might have just confused some of you, because I wrote in my previous post that it was no. 42, but this is because I was confused myself; it was no. 41, and once I realised that I made sure the next one is on a fitting date] and I wanted to make a little homage to one of my favourite books. That's all. Now to the matter at hand:


יש המון תמונות ברשומה הזו, אבל יש ביניהן קשר ישיר. זו בוחטה אחת של תצלומים - כולם בבירור מאותו טיול של כמה חברים בסין - שמצאתי לפני כמה שנים ברחוב, מונחים ליד פח אשפה. אני לא יודעת למה הם היו שם. אולי התברר שמדובר בתמונות כפולות, או סתם בגרסאות לא מוצלחות של תמונות אחרות (אוי, אני זוכרת כשהיינו מצלמים על פילם, ואז חיכינו שיפתחו את התמונות, ורק אז גילינו שחלקן לא משהו). אולי זה איזשהו הסבר יותר דרמטי: מערכת יחסים רומנטית שעלתה על שרטון, וגרמה לאחד מבני הזוג (ואוף עם השפה הסקס-מניאקית הזו שלא נותנת לי לנסח כאן משהו נטול מגדר מובהק כמו באנגלית...) לזרוק תמונות שעוררו זכרונות כואבים. אולי זו היתה איזו טעות מתסכלת, והם בכלל לא התכוונו לזרוק את התמונות, ואחר כך היו צריכים ללכת לעשות עותקים חדשים מהתשלילים, כי עד שהם קלטו שהם שמו את התמונות מהטיול בקופסא של 'להוציא לזבל', מישהו אסף אותן והלך. מי יודע? אני בטח שלא.

Got a whole bunch of pictures in this one, but they're all directly connected. It's a single batch of photos - all obviously from the same trip of some group of friends to China - which I found some years ago in the street, next to a trash bin. I don't know why they were there. Maybe they ended up being duplicates, or worse versions of other pictures in the batch (oh, I remember the times when we took photos on film, and waited to have them developed, and only then found out that some of them didn't turn out so great). Maybe it's some sort of more dramatic explanation: a romantic relationship that went sour, causing one person to throw out pictures that brought up painful memories. Maybe it was a really frustrating mistake, and they never meant to throw out the pictures, and later had to go and make new copies from the negative, because by the time they realised they put their vacation pictures in the 'out to the trash' box, somebody picked them up and left. Who knows? I sure don't.

אז אתם יכולים להמציא סיפור משלכם על מה שקרה שם; בכל אופן, הנה קבוצת אנשים (שני בחורים ובחורה אחת, נדמה לי) בטיול למקום זר ומופלא, שם בטח עברו כל מיני הרפתקאות. אני לא יודעת מי היו, או איפה הם עכשיו, או באופן כללי מה הסיפורים שלהם [דרך אגב, כרגיל - אם התרחש משהו בלתי-סביר ואת/ה, קורא/ת יקר/ה, בין האנשים שבתמונות, ובא לך לתת לי עוד מידע על הסיפור, אשמח מאוד; ואם נראה לך שעדיף שאוריד את התמונות מהבלוג, אשמח פחות, אבל אכבד את רצונך.], אבל זכיתי בהצצה קטנה להרפתקאות שלהם, וזה יופי מבחינתי.

So, make up your own story, about what happened there; anyway, here is a group of people (two guys and one girl, looks like) out on a trip to a strange and wondrous place, probably having all sorts of adventures. I don't know who they were, or where they are now, or generally what their stories are [by the way, as usual - if by some odd stroke of improbability you, dear reader, are one of these people in the photos, and would like to give me any more information about the story, I will be delighted; if you prefer that I remove them from the blog, I will be less delighted, but will respect that.], but I got a little glimpse of those adventures, and I'm happy with that.

אז מתחילים עם איזשהו בניין, או אולי מתחם, עם מין כיפה עתידנית כזו ועם דגל ישראל. אין לי מושג במה מדובר. ניסיתי את חיפוש התמונות ההפוך, אבל לא מצאתי כלום. שגרירות ישראל, אולי?

We begin with some sort of building, or perhaps a compound, with a futuristic dome and an Israeli flag. I have no idea what it is. I tried the reverse image search thing, but nothing came up. Israeli embassy, perhaps?



מכאן והלאה יש סדרת תמונות שנראות כמו שאפשר לצפות שתצלומי-חופשה ייראו: קצת נוף ותמונות טבע, קצת מקומיים, קצת תמונות 'הנה אנחנו במקום זה-וזה'. הן נחמדות בהחלט.

And from here on out, it's just a series of what you would expect vacation photos to look like: some scenery and nature, some locals, some 'here we are at this-and-that place' shots. They're pretty nice.












וזה כל מה שיש לי בעצם. כרגיל, אם מי מקוראיי יוכל להוסיף מידע, יופי. עד הפעם הבאה, סוף שבוע נעים, ואל תשכחו את המגבת שלכם.

And that's all I have, really. As usual, if any of you readers has any information to add, please do so. Until next time, have a good weekend, and don't forget your towel.

Sunday, April 22, 2012

Blurred and Unknown - מטושטשים וחסרי שם

 I think this will be the last in the anonym series, at least for a while. I have a bunch of other stuff I want to get to. Anyway, in this installment, you get three photos in one post! But like I said last time, these photos barely have any details. I did say that they don't even have any writing on the back, and one of them actually does have a few words, but I decided to include that one as well because the main reason that I chose each one of them is the same: They're blurred. Photos that are a little out of focus, or that maybe faded a bit in time, or both.

נראה לי שזו תהיה הרשומה האחרונה בסדרת האלמונים, לפחות לעת עתה. יש לי עוד כל מיני דברים שאני רוצה להעלות. בכל אופן, הפעם אתם מקבלים שלוש תמונות בבת אחת! אבל כמו שאמרתי בפעם הקודמת, אלה תמונות נטולות פרטים כמעט לחלוטין. אמנם אמרתי אז שאין בהן אפילו כיתוב מאחורה, ובסוף על אחת מהן בכל זאת כתובות כמה מלים, אבל אני כוללת אותה כי הסיבה העיקרית שבחרתי כל אחת ואחת מהן היא זהה: הן מטושטשות. תמונות שיצאו קצת לא בפוקוס, או אולי דהו קצת עם הזמן, או גם וגם.

And I saw them in the pile of old photos in the box outside the used book store (the Book Gallery, of course, one of my favourite places), and felt a little sorry for them. Even among the people who dig through this box and decide to pick up the personal photos of people they don't know, who would want to buy a blurry picture?
Beside nutcases like me, of course.

וראיתי אותן בתוך הערמה של התמונות הישנות בארגז מחוץ לחנות הספרים המשומשים ('הגלריה לספרות', כמובן, אחד המקומות האהובים עליי), וריחמתי עליהן קצת. אפילו מתוך האנשים שמחטטים בארגז הזה ומחליטים לאסוף תמונות אישיות של אנשים שהם לא מכירים, מי ירצה לקנות תמונה מטושטשת?
חוץ מפסיכים כמוני, כמובן.

Here's the first one:

הנה הראשון:


Like the people in my last few posts, this guy also looks Russian to me. It's probably this hat, which indicates that this is probably a picture from the military, or some other sort of service like that (I'm not any kind of expert about types of Russian uniforms). It's hard to see much of his facial features, except for the way his ears stick out and a sort of half-smile. But there's something pleasant about him.

כמו האנשים בתמונות שברשומות הקודמות, גם הוא נראה לי רוסי. זה מן הסתם הכובע, שמרמז שזו כנראה תמונה מהצבא, או משירות דומה אחר (אני לא מבינה גדולה - או אפילו קטנה - בזני מדים רוסיים).קשה לראות משהו מתווי הפנים שלו, חוץ מהאוזניים הבולטות ומין חצי-חיוך כזה. אבל יש בו משהו חביב.

Can't really tell what's in the background, too, and it's kinda bugging me. Are the vague forms behind his head the view from, say, a tent opening? Is it some official photographer's backdrop? Is there somebody standing behind him that got cropped out (seems unlikely, but who knows)? Gah, I just can't figure it out!

אני לא ממש מצליחה להבין מה יש ברקע, וזה קצת מציק לי. הצורות המעורפלות האלה שמאחורי הראש שלו, הן נוף שמשתקף ממשהו כמו פתח של אוהל, למשל? או אולי תפאורת רקע רשמית של צלם? או שאולי מישהו עומד מאחוריו, אבל הוא נחתך מהתמונה (לא נראה לי סביר, אבל מי יודע)? אוף, אני פשוט לא מצליחה לפענח את זה!

Off to the second picture:
טוב, קדימה לתמונה השנייה:


This is in Israel - has to be. Just look at that background. Just look at those shoes (these heavy lace-up items that Israelis call 'Golda shoes' after that Iron Lady's severe, grandmotherly style). It has to be a kibbutz or something like that, and it has to be somewhere around the 50s, give or take a decade. Not that I was around back then, but this picture is almost stereotypical. How can you not love it? How can you not love this lady, whoever she may be, posing in front of some indistinct lawn, and apparently squinting at the bright sun?

זה צולם בישראל, בליינד. רק תסתכלו על מה שברקע. רק תסתכלו על נעלי הגולדה שלה. זה בטוח קיבוץ או משהו כזה, ובטוח צולם מתישהו בסביבות שנות ה-50, פלוס-מינוס עשור. לא שהייתי אז בסביבה, אבל התמונה הזו היא כמעט ברמה של סטריאוטיפ. איך אפשר שלא לאהוב אותה? איך אפשר שלא לאהוב את האשה הזו, תהא אשר תהא, שעומדת לצילום מול איזו מדשאה לא-ברורה, וככל הנראה מצמצמת עיניים באור השמש העזה?

And one last picture - like I said at the start, this one has a few words on the back, but that's about it. And I find it pretty sweet, for whatever reason. Maybe it's the turkeys?

ועוד תמונה אחרונה אחת - כמו שאמרתי בפתיחה, כאן יש כמה מלים בצד האחורי, אבל זה הכל. ואני חושבת שהיא די מתוקה. אולי בגלל תרנגולי ההודו?

Front:
צד קדמי:

Or actually, the way that kid is looking at the turkeys. You can't see much of her expression (well, the blurriness is kind of the whole point of this post, after all), but it seems like this sort of half-excited half-scared look that you can see on city kids meeting barnyard animals for the first time, when they're fascinated by these new creatures but are ready to start crying if something strange happens (this is of course purely conjecture on my part - there is nothing here that tells me she is a city kid, or that she's meeting turkeys for the first time in her life, or that she might be scared of them; it's just my imagination, and bad memories of the evil of geese).

או בעצם, בגלל איך שהילדה הזו מסתכלת בהודים. לא רואים כ"כ טוב את ההבעה שלה (נו, הטשטוש הוא הפואנטה של כל הרשומה הזו, בסך הכל), אבל היא נראית לי כמו הפרצוף הזה החצי-מתלהב וחצי-מבוהל שיש לפעמים לילדי-עיר שפוגשים חיות משק בפעם הראשונה, כשהיצורים החדשים האלה מרתקים אותם, אבל הם גם מוכנים להתחיל לבכות אם יקרה פתאום משהו מוזר (כל זה הוא כמובן רק ניחוש פרוע מצידי - אין כאן שום דבר שאפשר להסיר ממנו שזו ילדה עירונית, או שהיא פוגשת תרנגולי הודו לראשונה בחייה, או שיכול להיות שתבהל מהם; מדובר רק בפעולת הדמיון שלי, וכמה זכרונות לא נעימים על רשעותם של אווזים).

But she's so cute, and the turkeys are so silly. And there may be some sort of hint as to the circumstances, because of the writing on the back, although as in many previous cases, it involves some language I can't read.

אבל היא כ"כ חמודה, וההודים כ"כ מצחיקים. ואולי יש רמז קטן לגבי הנסיבות, בגלל מה שכתוב מאחור, למרות שכמו בהרבה מקרים קודמים מעורבת כאן שפה שאני לא יכולה לקרוא.

Back:
צד אחורי:

So yeah, we do have a few words on the back, but you can't learn all that much from it. The writing only gives us the date, August 1935 (and it even allows me to add a '1930s' tag and bridge a little gap in my tag list...) and one other word that I can't really read. I'm pretty sure that the squiggle under the T makes it the letter ț - which, according to Wikipedia, exists mainly in Romanian - or alternatively makes the little dip in the line behind it to the letter ș, which is Romanian as well. So this probably is the language, and it's also possible that it's the name of a place in Romania, since looking at the map it seems that ești is a fairly common suffix for place names there (any Romanian speakers, or linguists, around that can explain to me what it means?). But I tried looking for different variations of what I think I can read there: hepeti, herpeti, herpesti, hepesti (including the various combinations of ț and ș), and nothing relevant came up, so I have no idea what it is.

אז אכן, דווקא יש כמה מלים בצד האחורי, אבל קשה ללמוד מזה הרבה. הכיתוב כאן נותן לנו בסך הכל את התאריך, אוגוסט 1935 (וזה אפילו מאפשר לי להוסיף תגית '1930' ולסגור חור קטן ברשימת התגיות שלי...) ועוד מלה אחת שאני לא ממש מצליחה לקרוא. אני די בטוחה שהצ'ופצ'יק הזה מתחת ל-T הופך אותה לאות ț - שעל פי וויקיפדיה קיימת בעיקר ברומנית - או לחלופין הופך את הצ'יקמוק הקטן מאחוריה לאות ș, שגם היא רומנית. אז סביר שזו אכן השפה, ואולי אפילו מדובר על שם מקום ברומניה, כי מהצצה במפה נראה שהסיומת ești נפוצה בשמות מקומות שם (יש דוברי רומנית או בלשנים בסביבה שיסבירו לי את המשמעות שלה, אולי?). אבל ניסיתי לחפש וריאציות שונות של מה שנדמה לי שאני מצליחה לקרוא שם: hepeti, herpeti, herpesti, hepesti (כולל השילובים השונים של ț ו-ș), ולא מצאתי שום דבר רלוונטי, אז אני לא יודעת מה זה.

So there we have it. One half-smiling soldier with unfathomable background, one squinting lady at a kibbutz, and one cute kid looking at some turkeys. All of them nameless (unless that Romanian word turns out to be the kid's name, but I doubt it), all of them blurred and faded, all of them probably forgotten. They can now be remembered just a little more, even if it is just for a few moments, even if it's just through a quick curious look from somebody who got to this blog by searching for something like 'sitting geisha' (I don't know why, but that appears to be one of the most search queries that gets people here). Here on the great big internet, they can have one little moment in the light, instead of spending the rest of their days in a box of other old photos. At least, I hope so.

אז זהו זה. חייל אחד עם חצי-חיוך ורקע בלתי-מפוענח, גברת אחת מצמצמת עיניים בקיבוץ, וילדה חמודה אחת מסתכלת על תרנגולי הודו. כולם חסרי שם (אלא אם כן המלה הרומנית היא בעצם השם של הילדה, אבל מסופקתני אם כך הוא), כולם מטושטשים ודהויים, כולם מן הסתם נשכחו כבר. עכשיו אפשר לזכור אותם טיפ-טיפה יותר, גם אם רק לכמה רגעים, גם אם רק באמצעות מבט חטוף וסקרני של מישהו שהגיע לבלוג כי הוא חיפש משהו כמו 'sitting geisha' (אני לא יודעת למה, אבל נראה לי שזו אחת משאילתות החיפוש הכי נפוצות שמובילות לכאן אנשים). כאן במרחבי האינטרנט יכול להיות להם רגע אחד חולף של אור, במקום שיבלו את שאר ימיהם בקופסא עם כל מיני תמונות ישנות אחרות. לפחות, כך אני מקווה.

Friday, April 13, 2012

Interlude - אתנחתא

I've previously included the occasional link to James Lileks, who collects all sorts of neat old (mostly American) things and scans them and writes about them, and who probably influenced what I do in my little niche of the internet more than I am consciously aware of.
Well, I don't know when I'll have the next post up, and in the meanwhile I thought to do something a bit unusual and simply point you toward one of his sub-sites that just came up today - because if you enjoy what I do here, you will definitely enjoy it quite a lot.
Meet Larry.

בעבר כבר הכנסתי פה ושם לינקים לג'יימס ליילקס, שאוסף כל מיני דברים ישנים (בעיקר מארה"ב) וסורק אותם וכותב עליהם, ושמן הסתם השפיע על מה שאני עושה בנישת-האינטרנט הקטנה שלי יותר מכפי שאני מזהה באופן מודע.
ובכן, אני לא יודעת מתי אעלה את הרשומה הבאה, ובינתיים חשבתי לעשות משהו קצת יוצא דופן ופשוט להכווין אתכם לאחד מתת-האתרים שלו שבדיוק עלה היום - כי אם אתם נהנים ממה שאני עושה כאן, בהחלט תהנו גם מזה.
נעים להכיר: לארי.
(The picture is a link, click it!)
(התמונה היא לינק, הקליקו-נא!)

Tuesday, April 3, 2012

A very Russian couple - צמד רוסי מאוד

ברשומה הקודמת, קוראת מועילה אחת השיגה לי תרגום של הטקסט ברוסית בצד האחורי של התמונה, וזה היה מעולה (שוב תודה לך!). אז חשבתי לעצמי ששווה להמשיך בכיוון הזה כל עוד אני בשוונג - אז הנה עוד כמה אנשים רוסים, עם עוד כיתוב ברוסית.

Last time, a helpful reader got a translation of the Russian text on the back of the photo for me, which is awesome (thanks again!). So I figure, let's keep to the same theme while I'm on a roll - here's some more Russian folks, with some more Russian writing.

ואני מקווה שזה לא יישמע מתנשא או משהו, אבל האנשים הרוסים הספציפיים האלה ממש חמודים בעיניי. נו, תסתכלו עליהם:

And I hope this will not sound patronising or something, but I find these specific Russian folks absolutely adorable. Just look at them:

צד קדמי:

Front:



הם כמעט נראית כמו בובות קטנות, כמו המיניאטורות האלה של 'אומות העולם'. היא בפרצוף עגול וחיוך קפוץ ועם הידונית הצמרירית הנפלאה הזו (וכמה נפלאה המלה 'ידונית', אגב!), הוא במעיל וכובע שנראים רק טיפה גדולים מדי - ושניהם בנעליים שנראות כבדות, פרקטיות, סובייטיות כאלה - ואיך שהם עומדים יחד ברצינות, והרקע המטַּשטש ללבן בצורה כמעט-אמנותית-אבל-בעיקר-קצת-תמוהה... הכל כל כך מושלם. הם פשוט נראים כל כך רוסים.

They almost look like little dolls, like one of those 'nations of the world' miniatures. She with her prim round face and that lovely woolly muff, he in an overcoat and hat that seem just a little bit too big for him - and both of them with what looks like heavy, practical, Soviet shoes - and the way they're standing together so seriously, and the almost-artistic-but-mostly-kinda-awkward way the background has been blurred into white... it's all so perfect. They just look so Russian.

עמדתי לומר שהם נראים כמו סבא וסבתא רוסים, אבל זה בסך הכל די הגיוני שהם אכן סבא וסבתא של מישהו. בהנחה (היחסית סבירה) שהיו להם ילדים, לפחות. ככה זה עובד.

I was gonna say that they look like somebody's Russian grandparents, but it's only reasonable that they actually are. If we assume they had kids (which is fairly likely), anyway. That's how these things work.

צד אחורי:
Back:



גם כאן, נדמה לי שזו רוסית אבל קשה לי להבחין; וגם כאן, הדבר היחיד שאני יכולה לקרוא הוא התאריך: 24-12-55 (עם 12 בספרות רומיות, כמו שאתם רואים, אבל זה מתבלגן לי בכתיבה מימין לשמאל) - ערב חג המולד של 1955. טוב, בעצם אין לי מושג אם זה אותו דבר בחג המולד של הכנסיה הרוסית-אורתודוקסית, וצריך להתמודד עם את כל הסיפור הזה של לוח שנה יוליאני או גרגוריאני, ואתם יודעים מה, נראה לי שזה די גדול עליי (ניסיתי לחפש, אבל אני לא בטוחה שבכלל חיפשתי את מה שצריך), ובעצם אם חושבים על זה יש סיכוי סביר שבני הזוג האלה הם יהודים ואין להם שום קשר לחג המולד, אז בואו נשכח מכל הבלגן הזה, כן? בכל זאת, בקושי אפריל עכשיו. אם כן, התמונה הזו - או לפחות הטקסט מאחורה - היא מה-24 בדצמבר, 1955, וזה כל מה שאני יודעת עד כה.

Once again, I think it's Russian, but can't really tell; and once again, the only thing I can read here is the date: 24 XII 55 - Christmas eve of 1955. Well, I actually have no idea if that's the same for Russian Orthodox Christmas, and there's the whole Julian vs. Gregorian calendar to figure out, and you know what, I'm a bit over my head here (I did try looking it up, but I'm not even sure I'm looking for the right thing), and come to think of it this couple may well be Jews who have nothing to do with Christmas, so let's forget about the whole mess, eh? We're barely in April, after all. So, this picture - or at least the text on the back - is from December 24th, 1955, and that's all I know so far.

אני מקווה לקבל עזרה גם לגבי הטקסט הזה, ואני מקווה שהיא תעזור לפתור חלק קטן מהתעלומה. הרשומות הבאות יכללו תמונות אלמוניות באמת, בלי כיתוב או שום דבר כזה. עד אז, פסח שמח לחוגגים את הפסח, ויום הי-תראו-עדכנתי-את-הבלוג שמח לכל השאר.

Hopefully, I will get some help with this text, too, and that will help solving a little bit of the mystery. The next few posts will have some truly anonymous pictures, with no writing or anything. Until then, happy Passover to those celebrating it, and happy oh-hey-new-blog-update day to anyone else.



עדכון: קצת יותר מאוחר ממה שהתכוונתי, אבל הי, זה בכל זאת עדכון. תראו, כתוב ברשימת התגיות.
בכל אופן, קורא נחמד אחד עזר לי עם הרוסית בצד האחורי של התמונה, וסיפק תרגום בתגובות, אשר תרגומו לעברית (אויש, תרגום-של-תרגום... אבל מה לעשות?) הוא כדלהלן:
אוסקר ולידה היקרים,
באהבה מתמרה ואוֹרֶדָה [השם הזה לא מוכר לי - סורדין]
22/12/55 - קורסק
הוא לא ענה על השאלה שלי, אם אכן כתוב שם 22 ולא 24 כמו שנראה לי, אבל זה בסדר. התגובה השלישית שלו גם מוסיפה עוד מידע - קודם כל, הוא נתן קישור למיקום של קורסק:

Update: A bit later than I intended, but hey, it's still an update. Says so right on the tag list.
Anyway, a kind reader helped me out with the Russian on the back of the photo, and you can see his translation if you scroll down to the comments (he did not answer my question regarding whether it actually says 22 and not 24 like it seems to me, but that's okay). His third comment also adds some extra information - first of all, by pointing out where Kursk is:


וחוץ מזה, הוא גם סיפר דברים מעניינים על חג המולד בברית המועצות, שאותם אני לא צריכה לתרגם לעברית אז אתם יכולים פשוט לגלול למטה ולקרוא אותם בעצמכם.
תודה, סורדין!

And also by telling me interesting things about Christmas in the USSR, as follows:
In Soviet Russia (rimshot!) there was a general ban on Christmas, and it was not celebrated. What was more common are New Year celebrations, on December 31st. Funnily enough, there is also the "Old New Year", which is celebrated on the night between January 13th and 14th.
Thanks, SurDin!

Saturday, March 10, 2012

Class photo - תמונת מחזור

Continuing the series of anonyms - although for the time being I'm focusing on pictures that include some kind of message, so at least there's some information. In this specific picture, the only thing I can read is the year (I think the language is Russian, but I'm not sure even of that)... well, it's better than nothing.

המשך סדרת האלמונים - אם כי בינתיים אני מתמקדת בתמונות עם כיתוב, כך שיש לפחות קצת מידע. בתמונה הזו ספציפית, הדבר היחיד שאני יכולה לקרוא הוא השנה (אני חושבת שהשפה היא רוסית, אבל אפילו בזה אני לא בטוחה)... נו, גם זה משהו.

Anyway, one of the reasons I like this picture is simply because there are a lot of people in it, and like with every group picture, each person is a little world. Since I can't read what's on the back, I don't know what the context was, but my (wild) guess is that this is a class photo from a teachers college or something of the sort. That's just what came to mind when I looked at them.

בכל אופן, את התמונה הזו אני אוהבת בין השאר פשוט מפני שיש בה הרבה אנשים, וכמו בכל תמונה קבוצתית, כל אחד הוא עולם ומלואו. מכיוון שאני לא יכולה לקרוא את הכיתוב בצד האחורי, אני לא יודעת מה ההקשר, אבל הניחוש (הפרוע) שלי הוא שזו תמונת מחזור מסמינר למורים או משהו כזה. זה פשוט מה שקפץ לי לראש כשהסתכלתי עליהם.

Front:
צד קדמי:
(As always, click to enlarge - כרגיל, קליק להגדלה)

I definitely recommend clicking-to-enlarge, because it's pretty cool to have a closer look at all the different people and their different expressions. Look at how smug the military guy on the right is; I don't know if it's because of all these medals or because he has a really good moustache going (that fourth-from-right guy with the two-tone sweater definitely looks jealous of it). Also smug: the guy on the far left, who seems to be thinking 'yup, I'm handsome' - or maybe he's just constipated, hard to tell. And I like how optimistic and sweet the girl sitting to the left of the old guy in the middle (the professor? the principal?) seems, especially since all the other ladies in the picture look really jaded - especially the short broad-faced one sitting to the right of Trotsky's dad there (another professor? assistant principal?), who looks like she's pretty much used to being shoved to the back by other people. Although the girl on the far left has a good case of 'Ugh, I cannot believe we're doing this' and the one girl in the back row has a nice 'I hate you all, burn in hell' face going on, so it's quite a competition there. There also seem to be two cases of 'Wait, we're taking a picture? Why didn't anyone tell me?' in the back row: lanky guy, third from the right, who appears to have just butted in a moment ago, and that young-looking dude in the middle still fixing his hair.
So many things to look at. I could go on, but I think this'll do. You can share your favourite interpretations in the comments, if you want to.

אני באמת ממליצה להגדיל את התמונה, כי ממש מגניב לחקור מקרוב את כל האנשים השונים וההבעות שלהם. תראו כמה הבחור הצבאי בקצה הימני נראה זחוח; אני לא יודעת אם זה בגלל כל המדליות שיש לו, או מפני שהשפם שלו ממש מוצלח (הבחור הרביעי-מימין עם הסוודר בשני צבעים בהחלט נראה כאילו הוא מקנא בשפם הזה). עוד זחיחות: הבחור בקצה השמאלי, שנראה כאילו הוא חושב 'כן כן, אני חתיך' - אם כי אולי הוא סתם סובל מעצירות, קשה לדעת. אני גם אוהבת עד כמה הבחורה שיושבת משמאל לאיש המבוגר באמצע (פרופסור? מנהל?) נראית אופטימית ומתוקה, בייחוד מפני שכל שאר הבנות בתמונה נראות ממש מבואסות - במיוחד הנמוכה עם הפרצוף הרחב שיושבת מימין לאבא של טרוצקי (עוד פרופסור? סגן המנהל?), שנראית כאילו היא די רגילה לזה שאנשים אחרים דוחפים אותה אחורה. עם זאת, הבחורה בקצה השמאלי של השורה כנראה די סובלת מאיזה 'אוף, אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה', ולבחורה היחידה בשורה האחורית יש חתיכת פרצוף 'אני שונאת את כולכם, תמותו', אז זו בהחלט תחרות עזה. ויש גם שני מקרי 'רגע, אנחנו מצטלמים? למה אף אחד לא אמר לי?' בשורה האחורית: הגרום השלישי מימין נראה כאילו הוא בדיוק השתחל לשורה לפני רגע, והבחור הצעיר-למראה באמצע שעדיין מסדר את השיער.
יש כ"כ הרבה דברים שאפשר להסתכל עליהם. אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל נראה לי שמספיק. אתם יכולים לחלוק את הפרשנויות החביבות עליכם בתגובות, אם מתחשק לכם.

Anyway, let's have a look at the writing on the back, even though like I said before, I can't understand much of it, except for the year, and a Roman numeral which is either a III or a IV (probably IV, but hard to tell from the writing).

בכל אופן, בואו נציץ בכיתוב מאחור, למרות שכמו שאמרתי קודם אני לא מבינה הרבה ממנו, מלבד השנה וספרה רומית שהיא או III או IV (כנראה IV, אבל קשה לי להחליט עם הכתב הזה).

Back:
צד אחורי:

Like I said above, I think it's Russian, but it's pretty hard for me to read any of it, so I might be completely on the wrong track here. Anyone can maybe help me figure it out?

כאמור לעיל, נדמה לי שזו רוסית, אבל די קשה לי לקרוא את הכתב, אז יכול להיות שאני ממש לא בכיוון הנכון. מישהו יכול אולי לעזור לי להבין מה כתוב פה?

Anyway, it's interesting that there seem to be three separate parts here: the top looks like a sort of title, telling us (well, telling the people who can read it...) what is up with these people in general. You know, like 'Trotsky's Dad's Teachers College, group IV, class of 1949' or something like that. Then below that you have what looks like a more personal message, in a slightly different hand. And at the bottom, upside-down, there's one more word (maybe a name?) - here it is in close up, so you won't have to turn your screens upside down:

בכל אופן, מעניין לראות שיש כאן כנראה שלושה חלקים נפרדים: השורה העליונה נראית כמו מעין כותרת, שמספרת לנו (טוב, מספרת לאנשים שיכולים לקרוא אותה...) מה הסיפור של האנשים האלה באופן כללי. נו, אתם יודעים, נגיד 'הסמינר למורים של אבאשלטרוטסקי, קבוצה IV, מחזור 1949' או משהו כזה. ואז מתחתיה יש משהו שנראה כמו מסר יותר אישי, בכתב קצת אחר. ולמטה, הפוך, יש עוד מלה אחת (אולי שֵׁם?) - הנה היא מקרוב, כדי שלא תצטרכו לסובב את המסך:


And I wonder whether these were really all written by different people, or maybe just at different times (with different pens), and what it's saying. And as usual, I wonder who these people are, and what they were thinking when this picture was taken, and what happened to them afterwards. And as usual, I guess I'll never know.

ואני תוהה אם כל אלה אכן נכתבו בידי אנשים שונים, או אולי רק בזמנים שונים (ועם עט שונה), ומה כתוב שם. וכרגיל, אני תוהה מי היו האנשים האלה, ומה הם חשבו כשהתמונה צולמה, ומה קרה להם אחר כך. וכרגיל, כנראה שאף פעם לא אדע.



Update (March 17): Hooray! One of my little band of readers found someone who translated most of the message from Russian. Hebrew readers can just check the comments, but here's a translation of the translation:
[???] class [note: this indicates something like a sewing or drama class, rather than an academic course], third year [of university], 1949-50.
Sitting on the left - Goldenberg Inna, class administrator and the best [???].
[upside-down at the bottom:] Boy

עדכון (ה-17 במארס): הידד! אחת מקוראיי הספורים מצאה מישהו שתרגם(/ה) מרוסית את רוב הכיתוב. אם תגללו טיפה למטה תראו את התרגום בתגובה הראשונה - לא נראה לי שיש טעם להעתיק אותו לכאן.

So, some mystery cleared, some not so much. That 'boy' thing is really rather odd, since I can't think of a circumstance where anyone would write that on the back of a photo. As for Inna Goldenberg, I tried some searches, but predictably didn't come up with much, and nothing that I did find could be positively linked to the woman in the picture. The closest I got was a mention of the name as a silver medalist (of what?) in 1957 in a Talinn gymnasium. I needed to view the site through Google Translate, so it's been a bit hard to figure out much about it, but they have a pretty neat 'photo album' section, so I tried looking through the 1947-1960 pictures. Doesn't look like it's the place from 'my' picture. Probably a different Inna Goldenberg, I guess.

אז חלק מהמסתורין הוברר, וחלק לא כל כך. החלק עם 'ילד' די מוזר לי, כי אני לא יכולה לחשוב על סיטואציה שבה מישהו יכתוב משהו כזה בצד האחורי של תמונה. בכל הנוגע לאינה גולדנברג, ניסיתי לחפש קצת, אבל כצפוי די העליתי חרס בידי, וגם את מה שכן מצאתי אי אפשר לקשור באופן ברור לאשה בתמונה. התוצאה הכי קרובה היתה אזכור של השם כאחת הזוכות במדליית כסף (על מה?) ב-1957 בגימנזיון בטאלין. נאלצתי לקרוא את האתר דרך גוגל תרגום, אז היה לי די קשה להבין הרבה על המקום, אבל יש להם 'אלבום תמונות' די מגניב, אז ניסיתי לדפדף בתמונות של 1947-1960. לא נראה לי שזה המקום שבתמונה 'שלי'. נראה לי שזו בטח איזו אינה גולדנברג אחרת.

This was fun, though. And I like knowing even a little bit more about the picture. Thanks, Hannah!

אבל זה היה כיף. ונחמד לי לדעת אפילו רק קצת יותר על התמונה. תודה, חנה!