Election Special - ספיישל בחירות

הבטחתי פוסט מיוחד לבחירות, ונראה שאפילו אצליח לקיים. יש גלויה אחת, חביבה, שבערך מאז שמצאתי אותה תכננתי להעלות אותה אחרי הבחירות (מסיבות שתכף תראו בעצמכם), ויש גם בונוס קטן בסוף. קדימה לגלויה:

I promised a special post for the election, and looks like I'm actually going to keep that promise. There's one neat postcard that I've been planning, pretty much ever since I found it, to post after the election (for reasons that will soon be obvious), and there's also a little bonus at the end. To the postcard at hand:

צד קדמי:

Front:

זו תמונה די מוצלחת (אני חושבת שיש לי קטע עם תמונות שבהן צופים במושא התמונה דרך דלת או חלון - יש משהו בקומפוזיציה כזו שממש מוצא חן בעיניי), וכפי שמוסבר בצד האחורי של הגלויה, רואים בה את קתדרלת גרוסמונסטר בציריך דרך השער של כנסיית פראומונסטר (או, כפי שהוא נקרא שם, ה-Fraumünsterportal, מה שקצת גורם לי לחשוב על גברות-מפלצת בין-ממדיות, אבל נו, אני מוזרה). בכל אופן, כן כן, תמונה מוצלחת, אבל לא לשם כך נתכנסנו. נתכנסנו בשביל המסר בצד האחורי.

That's a very nice picture (I think I have a thing about pictures where the main object is viewed through a door or window - there's just something I really like about that sort of composition), and as the details on the back point out, it is a view of the Grossmünster church in Zurich, as seen from the gate of Fraumünster Abbey (or, as they call it, Fraumünsterportal, which kinda makes me think of interdimensional monster ladies, but, well, I'm weird). Anyway, yes yes, very nice, but it's not really what we're here for. We're here for the message on the back.

צד אחורי:

Back:

18.5.77
הילו, הילו,
הגעתי בשלום ועדיין מזועזע לגמרי מתוצאות הבחירות. א"י השלמה והכפייה הדתית ישתוללו כעת וסיכויי המלחמה גדֵלים.
מחר כאן חג והיום "עֵרב חג", מה שלא ידעתי, והכל נסגר ב-4. אך את רוב הדברים הספקתי.
מחר אני ממשיך לפריז, בה לא הייתי המון שנים. ציריך לא השתנתה, פרט למחירים. ד"ש לשמעון ופולט, מהם לא הספקתי להפרד.
[אני לא מצליחה לקרוא את שתי המלים האחרונות]

18.5.77
Hello, hello,
I made it safe and sound, and still reeling from the election results. Greater Israel and religious oppression will now go wild, and the probability of war is growing.
Tomorrow is a holiday here, and today is the 'holiday eve', which I was not aware of, and everything closes at 4. But I got most things done in time.
Tomorrow I'll be heading on to Paris, where I haven't been for ages. Zurich hasn't changed, except for the prices. Say hello from me to Shimon and Paulette, I never got the chance to tell them goodbye.
[I can't read the last two words]

כל כך דרמטי!
כפי שיהיה ברור לרובם ככולם של הקוראים הישראלים, אולי אפילו בלי להציץ בתאריך, מדובר כאן על המהפך של בחירות 1977, שאכן היה זעזוע די קשה להרבה אנשים אז, כפי שסיפרו לי מכרים שחיו באותו זמן. אגב, אני חושבת שבשלב זה כדאי לציין שאני כותבת את הפוסט לפני תום הבחירות הנוכחיות (ומתזמנת כך שיעלה רק ברביעי בבוקר), ואני לא יודעת מה יהיו התוצאות, אבל בכל אופן, סביר להניח שלא יקרה בהן זעזוע של ממש - ובוודאי שלא בסדר הגודל של 1977.

So dramatic!
This will probably be very clear to my Israeli readers, but for those who don't understand what this guy is so upset about, the date indicates the 1977 election, when the right wing took over after decades as the opposition party (Wikipedia insists on translating that as 'revolution', which is a rather terrible translation - something around the lines of 'overturning' would be more accurate - but I don't think I'll go fix it for fear of falling into some political edit war or something). It was a big shock for many people, as I was told by some folks I know who were alive back then. By the way, this is probably a good point to mention that I'm writing this post before the current election has ended (and queuing it to be posted Wednesday morning), so don't know what the results will be, but they're not likely to be shocking - not on this scale, anyway.

האם הדאגות של כותב הגלויה היו מוצדקות? קשה לי לומר, ואני גם רוצה לנסות להשאיר את המקום הזה נייטרלי ככל הניתן, ולפיכך רק אציין (אם כי מבחינת הקוראים הישראלים אני ככל הנראה מציינת את המובן מאליו) שהממשלה של מנחם בגין היתה זו שחתמה על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, וגם זו שיצאה למלחמת לבנון ב-1982. ואם מפלגה אחרת היתה בשלטון, האם היה קורה משהו אחר? והאם זה היה לטובה או לרעה? אלה שאלות 'מה היה קורה אילו' מורכבות למדי, ואני לא יכולה לענות עליהן (ולא רוצה לנסות אפילו), ולמעשה אני לא יודעת אם בכלל אפשר לענות עליהן. בכל אופן, כפי שאמרתי, בלי קשר לדעות שלי-עצמי, אני משתדלת להשאיר את המקום הזה נייטרלי. כי כל העניין כאן הוא הגלויות הישנות.

So, was our writer right to be worried? I can't really say, and want to try and keep this place as neutral as possible. I'll just mention that Menachem Begin's government was the one who signed the peace treaty with Egypt in 1979, as well as the one that went into the Lebanon War in 1982. And under another government, would things have gone differently? And would it have been better or worse? These are fairly complex What-If questions, and I can't answer them (and don't want to even try), and in fact I doubt anyone can answer them for sure. And like I said, regardless of my own views, I want to try to keep this place neutral. Because this is all about the old postcards.

אז הבה נעבור לשאר מה שמסופר בגלויה. החג שהוא מדבר עליו הוא חג עלייתו של ישו לשמים, כפי שאפשר לראות כאן. ואיך היתה ציריך באותה תקופה? אין לי מושג. בערך שלה בוויקיפדיה האנגלית, החלק של 'היסטוריה מודרנית' מתייחס בעיקר למאה ה-19 (הערך בעברית מצומצם עוד יותר). כשניסיתי סתם חיפוש גוגל על 'ציריך ב-1977' מצאתי בעיקר אזכורים של הופעה של להקת ג'נסיס (אם אתם בקטע של פרוג רוק, אפשר לשמוע אותו כאן, אלא אם כן כמובן יוטיוב יחליטו להוריד אותו מתישהו) ומועדון כדורגל מקומי שעלה לחצי גמר אליפות אירופה (אם אתם בקטע של ספורט, הנה, מצאתי סרטון גם בשבילכם). וחוץ מזה לא נתקלתי במשהו מעניין במיוחד. כנראה שגם כותב הגלויה לא.

So let us go back to the rest of what the postcard says. The holiday mentioned is apparently the Ascension, as can be seen here. And what was Zurich like back then? No idea. In the Wikipedia article, the section on 'modern history' is mostly about the 19th century. Just trying to search for 'Zurich in 1977' on Google mostly finds me mentions of a Genesis concert (if you're into prog rock, here it is, unless YouTube takes it down at some point of course) and a local football club that got into the UEFA semi-finals (if you're into sports, here, there's a video for you too). Other than that, I didn't really see anything very interesting. I guess neither did the writer.

מה לגבי הנמענת? ניסיתי קצת לחפש, ומצאתי בגוגל כל מיני שולמית ברגר-יות, כולל אחת שהיא לא אופציה סבירה במיוחד אבל יש לה תפקיד מגניב: אוצרת האוספים המיוחדים בספריית ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. למרבה הצער, האופציה הכי סבירה והכי עדכנית שמצאתי היא שולמית ברגר ז"ל, שמופיעה בשתי רשומות בענייני ירושה מ-2010. ולמה היא הכי סבירה? תסתכלו על הרשומה השנייה: שם המבקשת הוא פולט גורן. ופולט הוא לא שם נפוץ במיוחד, אז מיד חשבתי על שמעון ופולט, מהגלויה (חיפוש נוסף גם העלה שאכן יש שמעון ופולט גורן שגרים או התגוררו ברמת גן). זה לא הרבה, אבל זה משהו.
אגב, כשחיפשתי את פולט גורן גיליתי שהיא כתבה ספר - או ליתר דיוק, היא רשומה כמחברת של הספר הזה, שהוא אסופה של ציורים ורישומים שלה. למי שמתעניין אבל אין לו גישה לספר, מצאתי גם גלריה מקוונת. איזה יופי. אני לומדת כל מיני דברים מעניינים, מתוך החיפושים האלה.

What about the person this was sent to - Shulamit Berger? I tried doing some Google searches, and came up with a few Shulamit Bergers, including one which is not a likely option but has a cool job: Curator of Special Collections at the Yeshiva University library in New York. Unfortunately, the most likely and most recent option I saw was a late Shulamit Berger, who is mentioned in two records [Hebrew links] about inheritance matters from 2010. Why is this the most likely option? In the second record I linked to, the applicant is listed as Paulette Goren. And Paulette is not an especially common name, and it made me think about Shimon and Paulette from the postcard (another search found a Shimon and Paulette Goren who live, or used to live, in Ramat Gan). It isn't much, but it's something.
By the way, when I tried searching for Paulette Goren I found out she wrote a book - or rather, she is listed as the author of this book, which is a collection of her paintings and sketches. For those who might be interested but can't get the book, I also found an online gallery. How lovely. I learn all sorts of neat things, through these searches.

ואחרון חביב, הבונוס הקטן שצוין לעיל, וגם הוא קצת קשור לבחירות, אם כי די בעקיפין. בזמנו, כשהעליתי את סדרת האנונימים שלי, זו היתה אחת התמונות שחשבתי לכלול שם (אבל אז קצת נמאס לי והפסקתי את הסדרה). שני גברים, בתמונת שחור-לבן לא רעה:

And lastly, the little bonus I mentioned, which is also kinda election-related, although a bit less directly. Back when I was doing my anonym series, this was one of the photos I was going to use (but then I got a bit tired of doing the series and stopped it). Just two guys, in a rather nice black and white photo:

אין לי שום מידע עליהם - אין שמות, אין ארץ, אין תאריך. אבל משהו בתמונה הזו נראה לי קצת מוכר, וגרם לי לחשוב על פוליטיקאים. אולי הממושקף בצד שמאל הזכיר לי את בגין? המשקפיים שלו קצת דומים, אבל זה רחב מדי, ולא מספיק. זה לא זה. העניין הציק לי במשך זמן מה, עד שבסוף עליתי על זה:

Can't really know anything about them - no names, no nationalities, no date. But something about this photo seemed sorta familiar, and made me keep thinking about politicians. I couldn't figure it out, at first. Was the bespectacled guy on the left reminding me of Begin? Well, the glasses are sorta similar, but that's too wide, and really not enough. Can't be it. It was bugging me for a while, until finally I figured it out:

נכון? נכון?! זה ממש אותו פרצוף!
אני מקווה שזה משעשע אתכם כפי שזה משעשע אותי.
ובזאת נשלם ספיישל הבחירות הקטן שלי. עד הפעם הבאה (מתי שלא תהיה) - תישארו אופטימיים, אופטימיות זה חשוב.

Right? Right?! Practically the same face!
Hope you're as amused by that as I am.
And this concludes my little election special. Till next time (whenever that ends up being) - stay optimistic, optimism is important.

Brother Kapp - האח קאפ

The nice thing about antique stores in the US is that you can find there postcards and photos which are really old and really cool (not that I can't find any in Israel, and this for example is one I like a lot, but usually it's rather hard to find postcards from before the sixties or so, while in the States I've seen a whole lot which dated to the start of the century). So unsurprisingly, in my latest Stateside visit I made sure to go through several good antique stores, and hunt for all sorts of postcards and photos - and I think this gentleman might be my favourite find.

מה שנחמד בחנויות עתיקות בארה"ב זה שאפשר למצוא בהן גלויות ותמונות ישנות ממש ומגניבות (לא שבארץ אין בכלל, זו למשל דוגמא שאני מאוד אוהבת, אבל בדרך כלל לא מוצאים גלויות מלפני שנות השישים בערך, ובארה"ב כבר ראיתי המון שהן מתחילת המאה ממש). אז כמובן שגם בביקור האחרון שלי דאגתי לעבור בכמה חנויות עתיקות מוצלחות, ולדוג כל מיני גלויות ותמונות - ואני חושבת שהאדון הזה הוא המציאה החביבה עליי.

I mean, just look at him. You do not mess with this guy.

באמת, תסתכלו עליו. זה בן אדם שלא מתעסקים איתו.

Not saying he isn't a polite, affable man, but he just demands respect. Everything from the way he stands, through the polished bald head proudly on display, to that awe-inspiring moustache - Brother Kapp just exudes a sort of powerful respectability. I absolutely love this picture.

אני לא אומרת שהוא לא אדם מנומס וחביב, אבל הוא פשוט מישהו שחייבים לכבד. בכל פרט - מהיציבה שלו, דרך הקרחת המבהיקה המוצגת לראווה, ועד לשפם האימתני - האח קאפ משדר שילוב של מהוגנות ועוצמה. זו פשוט תמונה נהדרת בעיניי.

Ah, but why 'Brother Kapp'? Well, the 'brother' part is simple - if you click to magnify the picture you will see a lapel pin with such a distinct shape that even in this old blurry picture I could recognise the square-and-compass emblem of the Freemason fraternity. Unfortunately I have no way to identify any of the other pins (somebody get me a magic Enhance Button [warning, TV Tropes link] already!). 'Kapp' is also rather easy,since someone, probably at the antique store, wrote the name Jon Kapp (possibly Jonn, I'm not sure) on the back. Here's a close-up of the writing, maybe you can figure it out better.

אה, למה 'האח קאפ'? טוב, 'האח' זה פשוט - אם תקליקו על התמונה ותגדילו אותה, תוכלו לראות סיכת דש עם צורה כ"כ אופיינית שאפילו בתמונה ישנה ומטושטשת כזו יכלתי לזהות את סמל המחוגה ומד-הזווית של אחוות הבונים החופשיים. לצערי אין לי שום דרך לזהות את הסיכות האחרות שלו (שמישהו ישיג לי כבר את כפתור-הקסם שמחדד תמונות! [זהירות, לינק לטי-וי טרופס]). וגם השם 'קאפ' היה יחסית קל, פשוט כי בצד האחורי של התמונה מישהו, ככל הנראה בחנות העתיקות, כתב את השם Jon Kapp (אולי Jonn, אני לא בטוחה). הנה הכיתוב בהגדלה, אולי אתם תצליחו להבין יותר טוב ממני.

However, that didn't help me too much. Unlike the luck I had with the Keogans, when I found all sorts of scanned records from the Washington census, I couldn't find anything relevant online from Bozeman MT (in fact, I'm not even sure this guy really is from Bozeman, maybe he just took that picture there); or more precisely, there are a few records which might possibly be relevant on ancestry.com, but I can't see them without purchasing a membership. If any of my readers happens to have a membership already (or has free access through library computers, or something like that), and feels like searching for Jon Kapp for me, Godspeed.

אבל זה לא עזר לי יותר מדי. בניגוד למזל שהיה לי עם משפחת קיגן, כשמצאתי כל מיני רשומות סרוקות ממרשם התושבים של וושינגטון, לא הצלחתי למצוא ברשת משהו רלוונטי מבוזמן, מונטנה (ולמעשה, אני אפילו לא בטוחה שהוא אכן מבוזמן, יכול להיות שהוא סתם הצטלם שם); ליתר דיוק, באתר ancestry.com יש כמה רשומות שעשויות אולי להיות רלוונטיות, אבל אני לא יכולה לראות אותן בלי לעשות מנוי בתשלום. אם במקרה למישהו מהקוראים כבר יש מנוי (או גישה חופשית דרך שרתי ספרייה או משהו כזה), ובא לכם לחפש לי את ג'ון קאפ, תבוא עליכם הברכה.

What I did manage to find through free databases is pretty weak. There's a WWI draft record which includes two John Kapps, one of whom is from Lemhi, Idaho - which is not too far from Bozeman - and there are two South Dakota birth records where the father's name is John Kapp (or a variation on that, but it's obviously the same guy), which are from the wonderfully-named Minnehaha, a little bit further, but still not an awfully long way away. I suppose one or both of those might be him.

מה שהצלחתי למצוא במאגרים החינמיים הוא דל למדי. יש רשומת גיוס למלחמת העולם הראשונה שכוללת שני ג'ון קאפ, שאחד מהם הוא מלֶמְהַיי, איידהו - וזה לא רחוק במיוחד מבוזמן - ויש שתי רשומות לידה מדקוטה הדרומית שבהן שם האב הוא ג'והן קאפ (או וריאציה על השם, אבל זה בבירור אותו האיש), והן ממקום עם השם הנפלא מינֶהָאהָא, שהוא אולי רחוק קצת יותר, אבל עדיין לא מאוד. אני מניחה שאחת משתי הרשומות האלו, או שתיהן, עשויה להתייחס אליו.

Of course, it would have been easier if I had any way to date that photo, but I find that rather hard, since I know next to nothing about old fashion (or actually, fashion in general). I tried using the Victoria and Albert Museum resource, but it's rather low on men's clothes. I tried looking to see if there a specific era when pork-pie hats (like the one Mr. Kapp is holding in this photo) were especially popular, but while this little tidbit suggested the 30s, they seem to have been around for quite a long time - and as for other nuances of the outfit, such as jacket length and lapel size and the type of collar and tie... oof, it all gets very confusing to me after a while. I ended up on the Museum of the Rockies Photo Archive (a wonderful resource!) just trying to look at portraits of men from various years and trying to see if they look similar somehow. It was fun, but not very productive (I think this one is a little similar, but it's from the 1880s which feels like it'd be way too early; also, the hat is wrong).

כמובן שכל העניין היה קל יותר לו יכלתי לתארך את התמונה איכשהו, אבל זה די קשה לי, כי אני מבינה קטנה מאוד באופנה ישנה (או באופנה באופן כללי, תכל'ס). ניסיתי להשתמש במשאב התארוך של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, אבל אין שם כ"כ מבחר של בגדי גברים. ניסיתי לחפש אם יש תקופה ספציפית שבה כובעי פורקפיי (מין מגבעת שטוחה, כמו זו שמר קאפ מחזיק בתמונה) היו פופולריים במיוחד, ואמנם המאמרצ'יק הזה כיוון אותי לשנות ה-30, אבל נראה שהם היו בסביבה לאורך די הרבה זמן - ובכל הנוגע לשאר הניואנסים של התלבושת, כמו אורך המקטורן ורוחב הדש וסוג הצווארון והעניבה... אוף, זה מתחיל כבר לבלבל אותי, אחרי זמן מה. בסופו של דבר מצאתי את ארכיון התצלומים של מוזיאון הרי הרוקי (משאב מצוין!) ושם פשוט עברתי על פורטרטים של גברים מכל מיני שנים וניסיתי לראות אם הם אולי דומים קצת. זה היה כיף, אבל לא הועיל במיוחד (אני חושבת שהתמונה הזו די דומה, אבל היא מסביבות 1880 ונדמה לי שזה כבר מוקדם מדי; חוץ מזה, הכובע לא מתאים).

I did find one cool thing - another photo taken at the Elite studio in Bozeman (had a pretty hard time looking for the place on Google). The guy even has a similar moustache! So, this is from around 1900 - mine might be from around that time, perhaps. The studio's logo is quite different, though, and I have a feeling that in my photo it's a later version, because it seems more stylised and less hand-written. Again, I'm far from an expert. Just guessing.

מה שכן, מצאתי משהו אחד מגניב - עוד תמונה שצולמה בסטודיו Elite בבוזמן (היה לי די קשה לחפש את המקום בגוגל). ואפילו יש לאיש שם שפם די דומה! ובכן, התמונה הזו היא מסביבות 1900 - יכול להיות ששלי היא מאותו הזמן בערך. אבל הלוגו של הצלמניה די שונה, ויש לי הרגשה שזה שבתמונה שלי הוא גרסא מאוחרת יותר, כי הוא נראה יותר מסוגנן ופחות כמו כתב-יד. אבל גם כאן, אני ממש לא מומחית. סתם מנחשת.

Maybe I'll write this photo archive, at some point. They might be able to help me date the picture, perhaps even find out something about Jon[n] Kapp. Might even want my photo for their archives, which would be pretty cool. I'll make sure to update here if I get any answer.

אולי אנסה לכתוב לארכיון התצלומים הזה, מתישהו. יכול להיות שהם יוכלו לעזור לי לתארך את התמונה, ואולי אפילו לגלות משהו על ג'ון קאפ. אולי הם אפילו ירצו להוסיף את התמונה שלי לארכיון שלהם, זה יהיה די מגניב. אדאג לעדכן כאן אם תתקבל מהם תשובה.

But for the time being, let us enjoy this glorious picture for what it is: Brother Kapp, standing confidently and nonchalantly, looking right at us from across the decades - and let's admit it, probably quietly disapproving. Doesn't he make you sit up a little straighter, just looking at him? Don't you imagine him sounding just a little bit like this (but maybe more old-timey)? What an awesome man. What an awesome picture.

אבל לעת עתה, הבה נהנה מהתמונה המרהיבה הזו בזכות מה שהיא: האח קאפ, עומד בבטחון עצמי ובנונשלנטיות, מסתכל ישר אלינו ממרחק העשורים שחלפו - ואם להודות על האמת, כנראה חש מורת רוח שקטה. אתם לא מיישרים קצת את הגב, כשאתם מסתכלים עליו? אתם לא מדמיינים אותו נשמע קצת ככה (אבל אולי יותר בסגנון של פעם)? איזה איש נהדר. איזו תמונה נהדרת.

Hoping to update faster this time - got a sort of election special planned, so (if I get around to it) there might actually be something here as soon as a little later this week. Stay tuned!

אני מקווה לעדכן מהר יותר, הפעם - יש לי תכנונים לעשות ספיישל בחירות, אז (אם אגיע לזה) יכול להיות שאשכרה יהיה כאן משהו כבר בהמשך השבוע הקרוב. השארו עימנו!

---

Update 26 Jan 2013: Sent a query to the Museum of the Rockies (via Facebook), and got an answer back pretty quickly:

Hello Yael - I forwarded your message to our photography curator and his best estimate on the date of the photo is circa 1880, based on the clothing the man is wearing. Unfortunately he does not have any other information on the Elite Photo Studio, or any leads on the name on the photo. Hope that helps you!

And as I wrote back, that is really awesome. I didn't realise this photo was so old - it's quite possibly the oldest photo I have. So, even if they couldn't find out any more info, even just this is very cool.
I also got corrected, by Tamar in the comments, about Mr. Kapp's name: she pointed out that it's quite likely 'Tom' rather than 'Jon', and I suspect that's right, I'm just terrible with cursive. So I tried a few more searches, mostly on RootsWeb; didn't come up with much for 'Tom Kapp', but Thomas Kapp was a bit better. There's a Thomas Kapp here, for example (you'll need to scroll a bit, or use the search function, but he's there), which is pretty good, although if he died in 1931 at age 69, that means he was born in 1862, and the man in the picture doesn't really look like he's in his twenties (I suppose it's possible he wore 1880s fashion after the 1880s, but that's too much speculation for me). There's also this list of other Thomas Kapps, with a few likely candidates (at least two of these people are definitely not from Montana, but of course, as I said earlier, getting his photo taken in Bozeman doesn't mean that's where he's from), but that's really as far as I can get. So the mystery is still a mystery. And Mr. Kapp is still very cool, and even more old-timey than I originally suspected.

עדכון, 26.1.2013: שלחתי שאילתא למוזיאון הרי הרוקי, ודי מהר גם קיבלתי תשובה חזרה:

שלום יעל - העברתי את המסר שלך לאוצֵר אגף הצילום שלנו, ולמיטב הבנתו אפשר להעריך את תאריך התמונה לסביבות שנות ה-80 של המאה ה-19, על פי הבגדים שהאיש לובש. למרבה הצער אין לו מידע נוסף על צלמניית Elite, או רמזים כלשהם בעניין השם שעל התמונה. מקווה שזה עוזר לך!

וכפי שעניתי להם, זה ממש מעולה. לא חשבתי שהתמונה ישנה עד כדי כך - סביר למדי שזו התמונה הכי עתיקה שיש לי. אז גם אם הם לא הצליחו למצוא שום מידע נוסף, אפילו המעט הזה מגניב מאוד.
כמו כן, תמר בתגובות תיקנה אותי לגבי השם של מר קאפ: היא ציינה שככל הנראה כתוב שם Tom ולא Jon, ונראה לי שהיא צודקת, אני פשוט די גרועה בכתב מחובר. אז ניסיתי לחפש עוד קצת, בעיקר ב-RootsWeb; השם 'טום קאפ' לא העלה הרבה, אבל 'תומאס קאפ' הצליח לי יותר. יש למשל תומס קאפ אחד כאן (צריך לגלול קצת למטה, או להשתמש בפונקציית חיפוש, אבל הוא שם), וזה לא רע, אם כי אם הוא מת ב-1931 בגיל 69 זאת אומרת שהוא נולד ב-1862, והאיש שבתמונה לא נראה כאילו הוא בשנות העשרים שלו (אני מניחה שיכול להיות שהוא לבש את אופנת שנות ה-1880 אחרי שנות ה-1880, אבל כאן כבר נכנסים ליותר מדי ספקולציות). והגעתי גם לרשימה הזו של כל מיני תומאס קאפים אחרים, שבה יש כמה מועמדים סבירים (לפחות שניים מהאנשים האלה הם בוודאות לא ממונטנה, אבל כמובן שכפי שציינתי קודם, רק מפני שהוא הצטלם בבוזמן זה לא אומר בהכרח שהוא משם), אבל לא נראה לי שאני יכולה להגיע מעבר מזה. אז התעלומה היא עדיין תעלומה. ומר קאפ עדיין מגניב מאוד, ואפילו יותר 'מפעם' מכפי שחשדתי בתחילה.

The View of Notre Dame - הנוף מנוטרדאם

הרשומה הזו מוקדשת לידידתי הציירת המגניבה והמאבק שלה בקומפוזיציות משעממות, כי לא מזמן יצא לי לקרוא משהו מעניין על קומפוזיציה בציור, אז חשבתי עליה, וגם על הגלויה הזו. ובעצם, זה משהו שאני באופן כללי אוהבת בגלויות - כשלא הולכים על התמונה התיירותית הסטנדרטית אלא בוחרים זווית (או קומפוזיציה) לא שגרתית. ולמיטב זכרוני, זו אכן היתה הסיבה העיקרית שבחרתי את הגלויה הזו, בגלל הגרוטסקות (לא גרגוילים!) האלה שיושבות לא בפוקוס בקדמת התמונה והופכות אותה פתאום למשהו הרבה יותר מעניין מסתם נוף עירוני פריזאי רגיל.

This post is dedicated to my awesome artist friend and her struggle against boring composition, because I recently happened to read an interesting thing about composition in painting, so I thought about her, and about this postcard. And really, this is something that I like in postcards, in general - when they don't go for the standard touristy photo but choose an unusual angle (or composition). And as far as I remember, this really was the reason I picked this card, because of these grotesques (they're not gargoyles!) sitting out of focus in the foreground, which suddenly make it into something much more interesting than a regular city view of Paris.

צד קדמי:

Front:

הגרוטסקות האלה שייכות כמובן לקתדרלת נוטרדאם-דה-פארי - ואני אומרת 'כמובן' לא כי אני כזו מומחית לפאריס אלא כי הפרטים מופיעים בצד האחורי של הגלויה. אבל תכל'ס, נוטרדאם (והגרוטסקות שלה) באמת נורא מפורסמת, ויכול להיות שהייתי מנחשת בעצמי. אגב, אם כבר אני מספקת פרטים לפי הכיתוב בצד האחורי, ברקע אפשר לראות את גבעת מונמארטר ובזיליקת הסקרה קר, את מגדל סן ז'אק, ואת כנסיית סן-ונסן-דה-פול. סה מניפיק!
בכל אופן, מכיוון שכבר הזכרתי את הצד האחורי, הגיע הזמן לראות מה נכתב שם.

These grotesques belong, of course, to the cathedral of Notre Dame de Paris - and I say 'of course' not because I'm much of a Paris expert, but because the details are written on the back. But to be honest, Notre Dame (and its grotesques) really is very famous, so I probably would've guessed it on my own, too. By the way, since I'm telling you details from the caption on the back, in the background you can see the Sacré-Cœur Basilica on Montmartre hill, the Saint-Jacques Tower, and the Church of Saint-Vincent-de-Paul. C'est magnifique!
Anyway, since I've mentioned the back, it's about time to see what's written there.

צד אחורי:

Back:

פאריס, 5/6/70
עידית החמודה!
אני כותב מגן ציבורי נחמד ליד ה-Concorde. בפריס אני עושה חיים נפלאים ואפילו נהנה מהקורס אליו נשלחתי. מה נשמע אצלך? איך החיים בירושלים. אנא, כתבי לי מכתב ארוך ומעניין על הנעשה בי-ם.
שלך: עמוס

Paris, 5/6/70
Idit sweetie!
I am writing from a nice park near the Concorde. I am having a wonderful time in Paris, and even enjoying the course I was sent to. How are you doing? How's life in Jerusalem. Please write me a long interesting letter about all that's going on in Jlm.
Yours: Amos

הבילושים שלי לא עזרו הרבה, הפעם. חשבתי שהשם עמוס סופר מוכר לי, אבל כנראה שהתבלבלתי, כי לא מצאתי אף אחד שנראה רלוונטי בין כל העמוס-סופר-ים שעלו בגוגל (ביניהם אחד עם פרצוף רציני שמתעסק במשהו עם מחשבים, אבל רק גמר ב"א בשנות השמונים אז לא נראה לי שהוא זה שביקר בפריס ב-1970, יקיר העיר נתיבות בתחום המסחר והתעשייה לשנת 2012, שב-1970 בדיוק פתח נגריה בנתיבות - לא מוזכר קורס בפאריס, ובכלל, מטון הגלויה נשמע שעמוס סופר 'שלי' התגורר בירושלים -ועוד כמה שנראים צעירים מדי ו/או בלתי קשורים בעליל. בקיצור, אין לי מושג). לעומת זאת, גוגל כן מצא לי את "פקידת הסעד הגב' עידית נתנאל, מנהלת התחנה לטיפול בחיי המשפחה ונישואין, אזור דרום ירושלים" שנשמעת כמו אופציה הגיונית למדי. באתר עיריית ירושלים אפילו מצאתי את כתובת הדוא"ל שלה, וניסיתי לכתוב לה ולשאול על הגלויה, אבל לא קיבלתי תשובה (אני יכולה לשער שהיא עסוקה למדי). 
עדכון, 6.12.2012: כל כך מהר! איזה קוראים מגניבים יש לי. אחד מהם, יובל, קרא את השיחה בתגובות והחליט לעשות מעשה ולפנות לגיל חובב (שבילדותו - באותה התקופה בערך - גר גם הוא במבוא יורם, בבניין ממול) דרך האתר החדש שלו, FoodSpy (אגב, מסתבר שזה אתר כיפי ממש, שמזכיר את הימים הטובים של המדור[ים] של גיל חובב בעיתון, למי שמכיר והתגעגע). זו התשובה שקיבל:

שלום יובל,
עד כמה שזכור לי, עידית נתנאל אכן גרה בקומה האחרונה של מבוא יורם 7. אם זכרוני אינו מטעני (מדובר בלפני 40 שנה), היא הייתה רווקה ויפה.
אולי כדאי שתתעניין אצל משפחות גולן ושיינין שגרו בקומה הראשונה.
ברכות,
ג"ח

טוב, אז אני לא הולכת לבדוק את המשפחות מהקומה הראשונה (לא בזמן הקרוב, בכל אופן), אבל עדיין, איזה יופי!

My detective work didn't do much good, this time. The name Amos Sofer sounded kinda familiar, but I guess I was wrong, because I couldn't find anyone that seemed relevant among all the Amos-Sofer-s that came up on Google (including one serious-looking dude who does something with computers, but only finished his BA in the 80s so I doubt he was the guy who went to Paris in 1970, one 2012 Patron of the City of Netivot in the field of trade and industry [Hebrew link, sorry!], who in 1970 just opened his carpentry shop in Netivot - no course in Paris is mentioned, and besides, from the tone of the postcard it sounds like 'my' Amos Sofer lived in Jerusalem - and a few others who looked too young and/or totally unrelated. I have no idea, is what I'm saying). On the other hand, Google did find a welfare officer named Idit Netanel, head of the Center for Marriage and Family Life [my translation, because I couldn't find the official term; if I'm wrong, please let me know] in south Jerusalem, which sounds like a pretty logical option. I even found an email address for her, in the Jerusalem Municipality website, and I tried writing her to ask about the postcard, but got no answer (I can imagine she's a busy lady).
Update, Dec 6 2012: So soon! My readers are really cool. One of them, Yuval, read the conversation in the comments (where another reader, - translator and all-around awesome person Inbal Saggiv-Nakdimon - suggested asking Gil Hovav, who as a kid lived right across the street at around that time, if maybe he knew Idit, and I replied that if I ever meet him I might ask), and decided to do something about it. So he turned to Gil Hovav through his new website, FoodSpy (nothing in English as of time of writing, but you can read a bit about it, and other stuff in this interview). Here's a translation of the answer he got:

Hello Yuval,
As far as I remember, Idit did live on the top floor of Mevo Yoram 7. If I remember correctly (we are talking about 40 years ago), she was single and pretty.
You might want to check with the Golan and Scheinin families, who lived on the first floor.
Regards,
G.H.

Well, I don't intend to check with those families who lived on the first floor (not any time soon, anyway), but still, how lovely!

ואפילו את המלון לא הצלחתי למצוא (ובד"כ זה קל הרבה יותר). כתובת יש - ולמטה אפשר לראות גם את תמונת הבניין ב-Google Street View - אבל לא ראיתי שום דבר על 'מלון דורוק', רק דברים על מלונות בסביבה שמציינים שהם קרובים לתחנת המטרו 'דורוק' (שאכן נמצאת ממש שם ליד). בתי העסק היחידים שאני רואה בכתובת הזו כיום הם שני מכוני יופי, והמלון היחיד שנמצא כיום ברחוב הוא Hôtel Mayet במספר 3, ואני לא חושבת שזה זה. הדבר הכי קרוב שמצאתי הוא דירות הנופש האלה; מכיוון שאני בעצם לא בדיוק יודעת למה הכוונה בצירוף hotel residence, יכול להיות שזה העניין. אם כן, סחתיין למר סופר [יו, אולי בגלל זה השם שלו נשמע לי מוכר?!], כי הן נראות די מדהימות.

And I couldn't even find the hotel (which is usually much easier). I got the address - and below you can see a Google Street View of the building - but couldn't see anything about a Hotel Duroc, only stuff about hotels in the area which say they are close to the Duroc Metro station (which is indeed nearby). The only businesses I can see at this address today are a couple of beauty salons, and the only hotel on the street seems to be Hôtel Mayet at no. 3, but that's probably not the one. Closest I found is these holiday apartments; since I actually don't know what a 'hotel residence' is exactly, maybe that's what it is. If so, good on Mr. Sofer, because they look pretty amazing.

View Larger Map

וזה הכל, בעצם. אני אפילו לא עד כדי כך מאוכזבת מכך שהחקירות שלי לא ממש הצליחו; כרגיל, הייתי שמחה לדעת את שאר הסיפור, אבל גם אם לא אדע, יש לי תמונה חביבה של פאריס (עם גרוטסקות), וגם קפסולת-זמן קטנה של מה שנשמע כמו רגע נעים מאוד: מישהו יושב בפארק, 'עושה חיים נפלאים' בעיר יפהפייה, ומשרבט כמה מלים לילדה אחת, שבטח ממש התרגשה כשקיבלה את הגלויה. זה ממש נחמד, כל זה.

So, that's all, really. I'm not even all that disappointed about the failed research; as always, I'd love to know the rest of the story, but even if I can't, I have a neat picture of Paris (with grotesques), and a little time capsule of what seems to be a really good moment: someone sitting out in a park, having a wonderful time in a beautiful city, and scribbling down a few words to a girl who must have been really excited to receive this card. That's all really nice.

~*~

ועכשיו, עדכוניאדה! יש כמה וכמה עדכונים, אז הפעם שמתי אותם בסוף ולא בהתחלה, אבל הם לא רעים בכלל אז אל תפספסו.
קודם כל, ידידתי צועניית המדרכות מצאה ברחוב רסיסים מהחיים של מישהי, וכתבה עליהם רשומה יפהפייה שמומלץ מאוד לקרוא. אגב, זה אולי המקום להבהיר שעד כמה שאני מעריכה אנשים שמוצאים גלויות משפחתיות ישנות, או חפצים אלמוניים, וישר חושבים עליי (וזה ממש נהדר מצדכם!), בבקשה אל תציעו לי אותם. הבלוג הזה הוא האוסף שלי - הדברים שמצאתי (בין אם זה בערימת גלויות משומשות בחנות ספרים או סתם ככה ברחוב) ושדיברו אליי ובחרתי בהם ספציפית. אולי זו תחושה לא כל כך רציונלית, אבל אם אלה דברים שמישהו אחר מצא, אני מרגישה שהם כבר לא שלי, מה שקצת הורס את כל הקטע של הבלוג. משהו כזה, בכל אופן. אבל תמיד אשמח לקשר לרשומות שמדברות עליהם - כמו זו הנהדרת של המרצדת, לעיל.

And now, update time! There's a bunch, so I put them at the end instead of the beginning, but they're good, so don't miss them.
First of all, my friend the Sidewalk Gipsy found fragments of someone's life out on the street and made a lovely post about them [Hebrew only, I'm afraid, but with photos], which you should check out. By the way, this is probably a good place to explain that as much as I appreciate it when people find old family postcards, or anonymous objects, and immediately think of me (and that's so wonderful of you!), please don't offer them to me. This blog is for my collection - for things I found (whether in the pile of old postcards in a book store, or just lying in the street) and had some sort of connection with, so I picked them specifically. It might not be very rational of me, but I feel that if it's stuff that somebody else found, then they aren't mine, which undermines the point of the blog. Something like that, anyway. However, I will always be delighted to link to other people's posts about that stuff - like that lovely one above.

עכשיו, כמה עדכוני בלוג, ובראש ובראשונה עדכון אחד מוצלח ממש - מישהו שלצערי לא הזדהה מצא לי את עלי בראון מהגלויה הקודמת והסיפור שלו פשוט נפלא. טיזר: מסתבר שהכתובת הזו ברחוב הנביאים קשורה לרחל המשוררת, ולשיר היפהפה שלה 'עץ אגס'. לכו לקרוא!

And now, some blog updates, starting with the best one - someone who unfortunately remains anonymous found Eli Brown from the previous postcard, and his story is simply marvelous. Teaser: it turns out that this address on HaNevi'im St. is related to the Hebrew poet Rachel, and one of her beautiful poems, 'Pear Tree'. Go read it!

וגם חזרתי לרשומה אחרת, ישנה יותר, ועדכנתי אותה עם כמה סרטונים וכד'.

I also went back to an older post, and updated with some videos and such.

כמו כן, הנה עוד תזכורת מדיה חברתית, בתקווה שלא נמאס לכם: הבלוג בפייסבוק.
יתרון אחד של פייסבוק, אגב, הוא שיותר נוח לי לפרסם שם עדכונים קטנים, ולכן מי שמנוי לעמוד הפייסבוק לא היה צריך לחכות חודשים עד שאגמור לכתוב רשומה, אלא ראה את שני העדכונים שלעיל מיד כשנשלמו.

And also, here's another social media reminder, and I do hope you're not tired of them yet: the blog on Facebook.
One advantage of Facebook, by the way, is that it's more convenient to post little updates there, so those who are subscribed to the page didn't have to wait for months until I'm done writing a new post, and just saw the two blog updates above as soon as they were done.

ובאמת באמת אחרון: אמרתי לאחד מידידיי שאעזור לפרסם את הכנס הגיקי הקטן והמגניב שיתרחש פה בירושלים ממש בקרוב, אז ששת קוראיי היקרים - אם לא ידעתם על העניין הזה, ואם אתם מתעניינים במדע ו/או מדע בדיוני, שווה להקליק על הקישור שלהלן ולקרוא על הכנס, וגם שווה ללכת אליו. יהיה כיף. אני אהיה שם.

Now really finally, I told a friend I'd help advertise this awesome little geek-con that's happening in Jerusalem very soon, so for the, like, six people who read this, if any of you was not aware of this thing, and if you're interested in science and/or science fiction, you should click the link below and check it out, and you should go. It'll be fun. I'll be there.

Absinthe and biscuits - אבסינת וביסקוויטים

I've recently returned from a vacation in the US, but this is not the reason I chose this New York postcard (I actually chose it ages ago, but stuff - including being abroad - kept me from updating, as often happens). No, I chose it for the regular reasons: interesting picture, interesting little story in the message, and mainly one thing that sparked my interest: absinthe.

חזרתי לא מזמן מחופשה בארה"ב, אבל זו לא הסיבה שבחרתי את הגלויה הניו-יורקית הזו (למעשה, בחרתי אותה ממש מזמן, אבל היו כל מיני דברים - כולל הנסיעה לחו"ל - שבגללם לא עדכנתי, כרגיל). בחרתי אותה מהסיבות הרגילות: תמונה מעניינת, סיפור קטן ומעניין במסר הכתוב, ובעיקר בגלל דבר אחד שמשך את תשומת הלב שלי: אבסינת.

I remember some of the stories about artists and absinthe, back from when I studies some art history in highschool. And I've seen Heston Blumenthal getting a massive absinthe hangover during one of his culinary experiments. I know how alluring, and dangerous, it was - but I didn't know that in the 60s, there was an Absinthe House in New York City, and this is probably the main reason that I decided to get this card to begin with.

אני זוכרת את הסיפורים על אמנים ואבסינת, אי אז כשלמדתי תולדות האמנות בתיכון. וראיתי את הסטון בלומנטל מקבל האנגאובר נוראי מאבסינת במהלך אחד הניסויים הקולינריים שלו. אני יודעת על הקסם של המשקה הזה, והסכנה שבו - אבל לא ידעתי שבשנות ה-60 היה 'בית אבסינת' בניו יורק, וזו כנראה הסיבה העיקרית שבכלל החלטתי לקנות את הגלויה הזו.

Front:

צד קדמי:

The picture is a bit misleading, however: this is in fact not the NYC Absinthe House (which I'll get to, shortly), but the New Orleans establishment, which apparently still exists today. The picture in the website I just linked to is unmistakable. Did the New York place look like that? I suspect it didn't, but couldn't find out. I'll get to that later, as well.

מה שכן, התמונה קצת מטעה: זה בעצם לא 'בית האבסינת' בניו יורק (שאגיע אליו עוד מעט), אלא המוסד בניו אורלינס, שמסתבר שעדיין קיים כיום. התמונה באתר שבלינק היא ללא ספק אותה תמונה. האם גם המקום בניו יורק נראה כך? אני חושדת שלא, אבל לא הצלחתי לברר. גם לזה אגיע בהמשך.

But first, the message on the back. This is where the biscuits from the post title come into the picture - as well as a little family story, most of which remainds pretty vague.

אבל קודם כל למסר שכתוב בצד האחורי. שם כבר נכנסים לתמונה גם הביסקוויטים מכותרת הפוסט - וגם סיפור משפחתי קטן, שרובו נשאר מעורפל למדי.

Back:

צד אחורי:

13/7/65
שלום לכם,
בטח כבר שמעתם מדוד שאבי הסכים - בשעה טובה!
הגענו לכאן אחרי נסיעה נעימה מאוד. המשפחה די בסדר ואנו כבר נהנים על ספת [כך במקור!] הים.
האם דפנה יצאה בסדר?
אבי מודה לך, אהרון, מאד ששלחת לו את הבסקוטים - הוא אומר שהם טעימים מאוד. ד"ש חמה לכולם
להתראות - חנה, יעל ודני

13/7/65
Hello everyone.
You probably already heard from David that Avi [/ my father (could be either in Hebrew, can't really tell from context)] agreed - congratulations!
We arrived here after a very pleasant ride. The family is quite alright, and we are already having a good time on the beech [sic!].
Did Daphna come out alright?
Avi [/ my father] thanks you, Aharon, very much for sending him the biscuits - he says they are delicious. Send a warm hello to everyone
See you - Hannah, Yael and Danny

The biscuit thing can be explained by the fact that Mr. Lippman is probably one of the Lippmans that owned the Hadar bakeries [Hebrew link! Sorry, couldn't find any English ones] in Jerusalem (their locally-famous biscuits are still being produced under the Hadar name, but from what I managed to understand, I think it's being done by another company, who bought the brand, or something like that). There's also something about shares in the Hadar Mall [Another Hebrew link, sorry again], and in case all this financial-pages talk hasn't bored you silly yet, there's a company called Lipman Electronic Engineering (or was, looks like they changed their name), and I think one of the owners might be the same Aharon Lipman/Lippman, maybe. So that's him, and those are probably the biscuits sent abroad, but that doesn't really tell me anything about Daphna, Hannah, Yael or Danny, and I couldn't really look them up. I assume they're family, or perhaps close friends - something about the tone of the writing suggests more than a casual acquaintance. And the handwriting is interesting: it's a bit crude and unpracticed, and with that misspelling in there it makes me think that the writer was either pretty young, or not a native speaker of Hebrew, but more probably the latter. There has to be a story there. I wish I knew it.

את עניין הביסקוויטים ניתן להסביר בכל שמר ליפמן הוא ככל הנראה אחד הליפמנים שהיו בעלי מגדניית הדר בירושלים (הביסקוויטים היחסית מפורסמים שלהם עדיין מיוצרים תחת השם 'הדר', אבל לפי מה שהצלחתי להבין נראה לי שחברה אחרת קנתה את המותג ומייצרת אותם עכשיו, או משהו כזה). יש גם משהו שקשור למניות בקניון הדר, ולמקרה שכל ידיעות המוספים הכלכליים האלה עוד לא שיעממו אתכם למוות, יש גם חברה בשם 'ליפמן הנדסה אלקטרונית' (טוב, הייתה, הם שינו את השם) ואני חושבת שהבעלים עשוי להיות אותו אהרון ליפמן מהגלויה, אולי. אז זה מה שיש לגביו, וכנראה שגם לגבי הביסקוויטים שנשלחו לחו"ל, אבל מכל זה לא גיליתי כלום לגבי דפנה, חנה, יעל או דני, ולא ממש הצלחתי לחפש אותם. אני משערת שהם קרובי משפחה, או חברים קרובים - יש משהו בטון של מה שנכתב שם שמעיד על יותר מהיכרות סתמית. וכתב היד די מעניין: הוא קצת פשוט, כמו של מישהו שלא מתורגל בכתיבה, וביחד עם שגיאת הכתיב שם יש לי הרגשה שהכותב היה או צעיר מאוד או לא דובר עברית כשפת אם, וסביר יותר שמדובר באפשרות השנייה. בטח יש פה סיפור. הלוואי וידעתי מהו.

As for the actual place - looking up the address quickly shows that the building that stood there back in the 60s is no longer there:

לגבי המקום עצמו - חיפוש של הכתובת מגלה שהבניין שהיה שם בשנות ה-60 כבר לא שם:

View Larger Map

The building you're looking at, in the above Street View image, is the News Corp. Building (also known by the much less imaginative name 1211 Avenue of the Americas), built in the early 70s. I've been trying to find an earlier picture of that part of the street - hopefully one which might also show the Absinthe House - but to no avail. The closest I could get to 130 W 48th St. were this picture of a church at no. 143, and this picture of a theater (I thought at first it might be the Cort Theater at no. 138, which still stands today, but judging from the name 'Never Say Die' on the marquee, it's apparently the 48th Street Theater, further down the street at no. 157, which apparently was destroyed back in 1955 and is now a very ugly car park). Both pictures are from very early in the 20th century, anyway; nothing from the 60s. That's too bad.

הבניין שאתם רואים בתמונה שב-Street View לעיל הוא בניין ניוז קורפ (News Corp. Building, הידוע גם בשם הלא מקורי במיוחד 1211 Avenue of the Americas), שנבנה בתחילת שנות ה-70. ניסיתי למצוא תמונה מוקדמת יותר של הקטע הזה ברחוב - ואפילו קיוויתי למצוא תמונה שבה מופיע 'בית האבסינת' - אבל כל חיפושיי היו לשווא. הכי קרוב שהצלחתי להגיע לכתובת הדרושה, רח' 48 מערב מס' 130, היו התמונה הזו של כנסייה במס' 143, והתמונה הזו של אולם תיאטרון (חשבתי בהתחלה שמדובר בתיאטרון קוֹרְט במס' 138, שעדיין עומד על מכונו, אבל לפי שם המחזה שמופיע שם, Never Say Die, עולה שמדובר בתיאטרון רחוב 48, ששכן בהמשך הרחוב, מס' 157, ושנהרס ב-1955, ובמקומו עומד עכשיו חניון מכוער להפליא). בכל אופן, שתי התמונות הן ממש מתחילת המאה ה-20; אין לי כלום משנות ה-60. וזה חבל.

So out of all this long and link-heavy paragraph above, the bottom line is that I have no idea what the place really looked like. Actually, I barely know anything about it, except for the (lovely, mind you!) information in the paragraph below, taken from a New York restaurant guide from 1959 (I'm supplying a full quote - and translation - because the page I linked to has a long list of places and it takes a bit of scrolling to get to the Absinthe House, but it's a fun read for those who like that sort of stuff, or who have a time machine and are planning to drop by 1959 New York and grab some dinner):

אז מכל הפסקה הארוכה ועתירת-הלינקים הזו, מה שיצא זה שאין לי מושג איך המקום נראה באמת. למעשה, אני לא יודעת עליו כמעט שום דבר, מלבד המידע (המקסים, יש לציין) בפסקה שלהלן, מתוך מדריך מסעדות בניו יורק מ-1959 (אני מצטטת - ומתרגמת - כי בעמוד המקושר יש רשימה ארוכה של מקומות, וצריך לגלול די הרבה עד שמוצאים את 'בית האבסינת', אבל בהחלט נחמד לקרוא שם, למי שאוהבים דברים כאלה, או שיש ברשותם מכונת זמן ומתכננים לקפוץ לניו יורק של 1959 לאכול משהו):

Absinthe House, at 130 W. 48th St., gets its name from a famous old New Orleans institution, though there is no connection. It does feature New Orleans decoration and some French Creole dishes. Operated and co-hosted by Marc Reuben and his pretty wife Edith, who strikingly resembles Lauren Bacall. Favorite hangout for showfolks and newspapermen, TV executives, etc. Originally across the street, it became necessary to seek another location, so Marc financed it, as many Broadway shows are financed, with a group of 90 backers, all clients.

בית האבסינת, ברחוב 48 מערב מס' 130, קיבל את שמו מהמוסד הניו-אורלינסי הוותיק, אם כי אין ביניהם קשר. עם זאת, יש שם דקורציה בסגנון ניו-אורלינס וכמה מנות של המטבח הקריאולי-צרפתי. הבעלים והמארחים הם מארק רובן ואשתו אדית, הדומה באופן מפתיע ללורן באקול. זה מקום בילוי מועדף על אנשי תיאטרון ועיתונאים, בכירים בחברות הטלוויזיה, וכיו"ב. במקור המסעדה שכנה בצד השני של הרחוב, אבל היה צורך למצוא מקום חדש, ומארק מימן אותו באותה שיטה שבה ממומנות הרבה הצגות בברודוויי - בעזרת קבוצה של 90 משקיעים, כולם מלקוחות המקום.

And these few lines are enough to give some sort of picture of the place. Mid-sixties New York (I know some people who will get royally mad if I don't add a reference to that famous show that I don't watch), alcohol and cigarette smoke, a strange mix of buttoned-down or semi-buttoned-down businessmen and of beatnik theater-people, in a world that is just starting to change, a moment before the era of Counter Culture. I wonder if our Israeli tourists (and their biscuits) actually spent time in there, or just found the card somewhere else and used it without really thinking about it - and if they did spend time in there, I wonder what did they do, who did they see, what did they think. And just in general, how was their time in New York? Israel in the sixties was a pretty small place (in many ways), and it must have been pretty impressive to visit such a big cosmopolitan city. But maybe they were frequent fliers (and according to what they say in the card, they apparently visited family or friends in the States), and it was all routine for them. And I wonder if they drank absinthe, and if they noticed that Edith Reuben looks like Lauren Bacall, and if they whispered about it (and maybe also about the frog legs, if there were any in the French Creole menu) around the table, in Hebrew so that the people around can't understand. I wonder what they looked like, what they wore. I wonder about everything. As usual, I have no answers, and I probably never will, and as usual, it's nice to imagine the whole story out of the little piece I'm holding.
And as usual, I already have plans for the next post, but we'll see when I get to that. Until then, a happy new (Jewish) year and happy holidays to anyone celebrating, and one little necessary(?) reminder: the blog has a Facebook page. You should use it if you like using Facebook things.

והשורות הספורות האלה כבר מספיקות לצייר תמונה של המקום. ניו יורק של אמצע שנות השישים (אני מכירה כמה אנשים שיצלבו אותי אם לא אכניס כאן את הרפרנס המתבקש לסדרה המפורסמת שאני לא רואה), אלכוהול ועשן סיגריות, תערובת מוזרה של אנשי עסקים מכופתרים או מכופתרים-למחצה ושל אנשי תיאטרון ביטניקים, בעולם שבדיוק מתחיל להשתנות, רגע לפני התקופה של 'תרבות הנגד'. אני תוהה אם התיירים הישראלים שלנו (והביסקוויטים שלהם) אכן בילו בו, או שסתם מצאו גלויה במקום אחר והשתמשו בה בלי לחשוב יותר מדי - ואם בילו שם, אני תוהה מה עשו, את מי ראו, מה חשבו. ובכלל, איך היה בניו יורק? ישראל של שנות השישים הייתה מקום די קטן (בכל מיני מובנים), ובטח היה די מרשים לבקר בעיר גדולה וקוסמופוליטית שכזו. אבל אולי הם היו נוסעים מתמידים (ולפי המתואר בגלויה כנראה שהם ביקרו משפחה או חברים בארה"ב), ומבחינתם זה היה עניין שגרתי. ומעניין אם הם שתו אבסינת, ואם הם שמו לב שאדית רובן דומה ללורן באקול, ואם הם התלחשו על זה (ואולי גם על רגלי הצפרדעים, אם הייתה מנה כזו בתפריט הקריאולי-צרפתי) ליד השולחן, בעברית כדי שמי שמסביב לא יבין. מעניין איך הם נראו, ומה לבשו. הכל מעניין. כרגיל, אין לי תשובות, וכנראה שגם לא יהיו, וכרגיל, נחמד לדמיין את הסיפור מתוך הקטע הקטן שברשותי.
וכרגיל, יש לי כבר תכניות לרשומה הבאה, אבל נראה מתי אגיע אליה. עד אז, שנה טובה וחגים שמחים לכל החוגגים, וגם תזכורת קטנה ונדרשת(?): יש לבלוג עמוד פייסבוק. אתם מוזמנים להשתמש בו, אם אתם אוהבים להשתמש בדברים כאלה בפייסבוק.

Out of principle - מתוך פרינציפ

ונפתח בשתי הודעות מנהלתיות:
א. לבלוג יש עכשיו גם עמוד פייסבוק. אז מי שמעדיף להתעדכן בפייסבוק - בבקשה. ולא אכחיש שקצת צומי (בדמות לייק, שייר וחבריהם) תעשה לי טוב על הלב. [הערה: חשבתי לעשות איזה וידג'ט כזה עם קישור רשמי-למראה לפייסבוק, אבל לא הצלחתי למצוא איך עושים את זה בלי מה שנראה לי כמו המון ווג'ערא'ס. אם אתם מכירים דרך קלה ופשוטה לארגן את העניין, אשמח לשמוע. עד אז, פשוט הוספתי עוד קישור לרשימת הקישורים.]
ב. כפי שכבר עדכנתי בעמוד הנ"ל, הוספתי לאחרונה כמה פרטי מידע מגניבים למדי לרשומה 'האדונית מסקערניעוויץ', אותם תוכלו למצוא כאן.
ועכשיו, גלויה! האח!

To start, two administrative announcements:
1. The blog now has a Facebook page. So those who prefer to get their updates that way - go ahead. Also, I will not deny that a certain amount of gratuitous attention (in the form of likes, shares, and all that stuff) will be rather nice. [Note: I thought of making one of those official-looking Facebook button side widget things, but couldn't find a way to do it without what looks like a lot of hassle. If you find a quick and simple way, let me know. Until then, it's just another link on my link list.]
2. As has already been updated in the aforementioned page, I recently added a few pretty cool details to the post 'The Lady from Skierniewice', which you can find here.
And now, a postcard! Hurrah!

אני לא בטוחה אם שמתי לב לראשונה לגלויה הזו בגלל התמונה או בגלל מה שכתוב בה, אבל התמונה באמת נחמדה. די יוצאת דופן - לא רואים כ"כ הרבה גלויות שמציגות אמצעי תחבורה יומיומיים.

I'm not sure if I first noticed it because of the picture or the writing, but the picture is nice. Sort of unusual - you don't see that many postcards depicting mundane means of transportation.

צד קדמי:

Front:

הכתובית בתחתית התמונה (Rorschach-Heiden Bergbahn: מסילת הרכבת ההררית רורשאך-היידן, וזה גם שם של חברת רכבות ישנה, כפי שאפשר לראות בראשי התיבות RHB על קרון הרכבת עצמו - אפשר לקרוא קצת על החברה באנגלית כאן, או, למי שקורא גרמנית, אפשר לקרוא ערך הרבה יותר מפורט כאן) מביאה אותנו היישר אל הפינה הצפון-מזרחית של שווייץ, על שפת ימת קונסטנץ, היא ה-Bodensee (ר' מפה למטה). נראה כמו מקום חביב למדי, ובכלל, נראה לי שמתאים לחזור להרים הקרירים של שווייץ עכשיו כשבחוץ נהיה כבר קיץ וחם.

The caption at the bottom (Rorschach-Heiden Bergbahn: the Rorschach-Heiden mountain railway, and also the name of an old railway company, as seen in the initials RHB on the actual train car - you can read about it here, or, if you read German, there seems to be a much more detailed entry here) places us right in the northeastern corner of Switzerland, on the shore of Lake Constance, or Bodensee (see map below). Seems like a rather lovely place, and it kinda feels right to return to the cool mountains of Switzerland now that it is getting hot and summery out again.

View Larger Map

אבל כמו שקורה לעתים קרובות, החלק החביב עליי הוא מה שכתוב בצד האחורי. חוששתני שהסריקה לא יצאה משהו, אבל כרגיל צירפתי תעתיק ותרגום מתחת.

But as is often the case, my favourite part is on the back. The scan isn't great, I'm afraid, but as usual I got the transcription and translation right below.

צד אחורי:

Back:

12/8/61
עלי שלום!
כרגע נזכרתי שרק לך עוד לא כתבתי. באמת לא בסדר. היום בדיוק ה 12/8 ואני כבר חודש פה, וחודש וחצי מאז שנפרדנו. ברכבת זו אני נוסעת לRorschach או ל St Gallen. מקדימה זו מחלקה ראשונה ואחורנית השניה. ההבדל במחיר לא גדול, אבל אני תמיד בשניה מתוך פרינציפ. - עלי, אם אתה רוצה משהו מיוחד שאוכל להביא לך, אז על [כך במקור!] תתביש ותכתוב לי, טוב? אולי יש משהו שאין להשיג בארץ, או שהוא כאן זול יותר.
שלום, ויטה[?]

12/8/61
Hello, Eli!
I just remembered now that you are the only one I have not written yet. How dreadful of me. Today is exactly 12/8 [for any American readers: that means August 12, not December 8] and I am already here a month, and it's been a month and a half since we said goodbye. This is the train that I take to Rorschach or to St Gallen. At the front is the first class, at the back the second. The price difference isn't very big, but I am always in the second, out of principle. - Eli, if you want anything special that I can bring you, then dont [sic!] be shy and write me, alright? Perhaps there is something that can't be found back home, or that is cheaper here.
Goodbye, Vita[?]

ניסיתי לחפש את עלי בראון, אבל לא מצאתי שום דבר שנראה כמו זיהוי מוחלט של הבנאדם. יהיה קשה עוד יותר לחפש את הכותבת, כי אני אפילו לא בטוחה שאני מצליחה לקרוא את השם שלה כמו שצריך. בכל אופן, זה לא ממש משנה; העיקר כאן הוא הסיפור, מה שנאמר כאן, ואיך הוא נאמר. ותכל'ס, נכון שזה מגניב? יש כאן איזה טון דיבור שעולה מהכתיבה די בבירור - אפשר ממש לדמיין אותה, לא? יש פה משהו חמור-סבר כזה, שגורם לי לחשוב על אישה קצת מבוגרת, קצת דודתית או מורתית, מאלה שתמיד יודעות מה הן רוצות ולמה, שיש להן סיבות ספציפיות ותכניות מסודרות (קצת מזכיר לי את האמא מ'להתראות לנין', ואם לא ראיתם את הסרט הזה כדאי שתראו כי הוא נהדר). מה היא עושה בשווייץ, לתקופה של לפחות חודש, ואולי יותר? ועוד בתחילת שנות ה-60, כשנסיעות לחו"ל לא היו עניין נפוץ במיוחד פה בארץ? האם היא נסעה לאיזה בית הבראה, או אולי ללימודים (יש אוניברסיטה בסנט גאלן)? בכל אופן, אני משערת שהיא נהנתה שם, ושגם אם היא בסך הכל היתה שם בחופשה נינוחה, היא בכל זאת הלכה לכל מקום בקצב נמרץ, תמיד עם מטרה ברורה לפניה, כי היא פשוט היתה בנאדם כזה.

I tried looking for Eli Brown/Braun/Bar-On, but didn't come up with anything that feels like it might definitely be the guy. Would be even harder to search for the writer, since I'm not even sure I'm reading her name right. Anyway, this doesn't really matter; it all about the story, all about what is being told, and how. And really, isn't it neat? There's a certain tone of voice that comes so clearly through the writing - you can just imagine her, can't you? (At least, I tried to capture in the translation what she sounded like to me.) There's a sort of severity about it that makes me think of a somewhat older woman, a little like a teacher, the kind who always knows what she wants and why, the kind who has specific reasons and orderly plans (it sort of makes me think about the mother from Goodbye Lenin, which you should see if you haven't because it's a lovely film). What is she doing in Switzerland, for at least a month, and possibly longer? And back in the early 60s, when trips abroad weren't very common around here? Is she there for her health, or maybe for study (there's a university in St. Gallen)? Anyway, I'm assuming she enjoyed herself, and that even if she was there on a leisurely vacation, she walked briskly everywhere, always with a clear purpose, just because that's the sort of person she is.

אבל כמובן, זה רק הדמיון שלי - זה רק מה שאני רואה, כשאני מסתכלת על הגלויה. אנשים אחרים אולי יראו דברים אחרים. אם יש לכם סיפורים משלכם, אתם מוזמנים לחלוק.

But of course, that's just my imagination - just what I see, when I look at this card. Other people might see other things. If you have your own stories, go ahead and share them.

---

עדכון (12 באוקטובר 2012): תגובה אנונימית אחת מצאה לי את עלי בראון מהגלויה - ואני ממש שמחה על זה, כי זה סיפור נפלא. הנה הקישור שקיבלתי שם, ואתם יכולים פשוט ללכת ולקרוא, אבלאם לא בא לכם, התקציר הוא כזה: בבית שבכתובת הזו, ברחוב הנביאים 64, התגוררה רחל המשוררת אחרי שנאלצה לעזוב את קיבוץ דגניה בגלל השחפת שלה. את השיר הלירי העצוב-אך-אופטימי והיפהפה שלה 'עץ אגס' - אחד השירים העבריים האהובים עליי (בקישור אפשר לקרוא גם את התרגום האנגלי החיוור שלו) - היא כתבה שם, על עץ האגס שגדל בחצר מחוץ לחלונה.
אז מה לכל זה ולעלי בראון, מלבד הכתובת המשותפת? ובכן, אחרי שרחל עברה לתל אביב, אבא של עלי, וולפגנג בראון (אני די בטוחה שהוא מופיע בעוד כמה גלויות שהעליתי פעם; אבדוק את העניין אחר כך) התגורר בבית במשך הרבה שנים. למעשה, הוא מת שם ב-2009, בגיל 94. הוא היה מאוד קשור לסיפור של רחל, וכשעץ האגס שהונצח בשיר מת לפני כמה שנים, הוא ובנו עלי נטעו עץ אגס חדש במקומו. מקסים, לא?

Update (Oct 12 2012): Some anonymous in the comments found me the Eli Braun from the postcard - and I'm so glad s/he did, because it's a  wonderful story. The link there is to an article in Hebrew (and I suppose most of the story will speak more to the Hebrew-speakers, but it's still wonderful), but the gist of it is that the house at this address, 64 HaNevi'im Street, was for a while the home of one of the most famous Hebrew women poets, Rachel. She moved there from the kibbutz after she was diagnosed with tuberculosis and was no longer allowed to work with children (a work she loved, by all accounts). Yes, she basically fulfilled the stereotype of the frail, lonely poet dying from consumption. But she wrote beautiful poetry. During the time she spent in Jerusalem she also wrote one of my favourite poems, the lyrical, sad-yet-optimistic Pear Tree (alas, so much is lost in this translation - you'll just have to trust me that in the original Hebrew it's just beautiful), about an actual pear tree growing in the courtyard, outside her window.
But while all this introduction was probably necessary for my non-Hebrew readers, at this point you are probably asking yourselves what it all has to do with Eli Braun, except for that address. Well, after Rachel moved to Tel Aviv, Eli's father, Wolfgang Braun (who I'm pretty sure appeared in some previous postcards I had here; I'll look it up later) lived in that house for many years. In fact, he died there in 2009, at the age of 94. He cared a lot about the story of Rachel, and when the pear tree immortalised in the poem died some years ago, he and Eli planted a new pear tree in its place. Isn't that sweet?
Thank you, Anonymous!

והנה המקום עכשיו - או לפחות, פיסת הגינה שאפשר לראות כשמסתכלים מהרחוב:

And here's the place now - or at least, the bit of the garden you can see from the street:

View Larger Map

Be Prepared - היה נכון

It's not like I'm going to make a new tag just for 'I found this inside a book' or something, but, well, I found this inside a book. Was just reading some Agatha Christie novel I picked up in a use book store, and this piece of paper was inside.

זה לא שאני הולכת ליצור תגית חדשה רק לנושא 'מצאתי את זה בתוך ספר' או משהו כזה, אבל, נו, מצאתי את זה בתוך ספר. סתם קראתי לי איזה בלש של אגתה כריסטי שמצאתי בחנות ספרים משומשים, וחתיכת הנייר הזו היתה בפנים.

Of course, I got really excited about it, because it's so neat to me to think that it's just been sitting in a book since the early 60s (when it was probably used as a temporary bookmark by someone who just picked up the first piece of paper lying around, because he knew better than to leave the book open page-side down, because you do not do that to a book, dammit, but I'm getting carried away), with the book changing hands who knows how many times, until it ended up on my shelf. And I left it in the book, because someday in the future that book will move on again, and so will this thing. It might be used as a bookmark again; it might be noticed, and enjoyed, and maybe even treasured; it might be thrown away. For now, it's here, in the permanent temporary collection that is the internet. Have a look.

וכמובן שזה ממש הלהיב אותי, כי זה ממש מגניב בעיניי שדבר כזה פשוט ישב בתוך הספר מאז אי-אז בתחילת שנות ה-60 (כשמישהו בטח השתמש בו כסימניה זמנית, כי הוא היה מספיק חכם כדי לא להשאיר את הספר פתוח עם הדפים למטה, כי לא עושים דבר כזה לספר, לעזאזל, אבל אני נסחפת), ובינתיים הספר החליף ידיים מי יודע כמה פעמים, עד שבסופו של דבר מצא את עצמו על המדף שלי. ואני השארתי את הנייר בספר, כי מתישהו בעתיד הספר ימשיך את המסע שלו, והנייר ביחד איתו. אולי שוב ישתמשו בו כסימניה; אולי ישימו לב אליו, ויהנו ממנו, ואפילו ישמרו אותו; אולי יזרקו אותו לפח. בינתיים, הנה הוא כאן, באוסף הקבוע והזמני של האינטרנט. בואו תראו.

Front:

צד קדמי:

Okay, so it's a smiling Israeli kid (he actually looks kinda Aryan, but you can tell he's Israeli because if the tembel hat), with a... medal? First prize ribbon? Flower? What is that thing? Also, he appears to be signalling a semaphore P (or, assuming it's in Hebrew, a semaphore samekh). Or perhaps trying to say 'Halt! Look over there!' or 'He went that way!'. It's an odd piece of clip-art, and that enough would have been a reason to love this thing, even without what's on the back.

אוקי, אז זה ילד ישראלי מחייך (יש לו דווקא מראה די ארי, אבל רואים שהוא ישראלי, הוא חובש כובע טמבל), עם... מדליה? דבר כחול כזה [כמעט כתבתי 'סרט כחול', כי באנגלית זה ribbon. אבוי.] של מקום ראשון כמו בתחרויות עוגות אמריקאיות? פרח? מה זה הדבר הזה? אה, והוא כנראה גם מאותת P בסמאפור (או, בהנחה שהוא מאותת בעברית, ס בסמאפור). או שאולי הוא מנסה לומר 'עצור! תסתכל הצידה!' או 'הוא הלך לשם!'. זו פיסת קליפ-ארט מוזרה למדי, ורק היא כשלעצמה היתה יכולה להיות סיבה מצוינת לאהוב את הפתקה הזו, אפילו בלי מה שכתוב מאחורה.

Back:

צד אחורי:

לכב' דיירי הבית מס' __12__ ברח' __הגדוד העברי__

        מועדים לשמחה

בביקור שערכנו בביתכם מצאנו, כי
[א.] החצר אינה מוחזקת במצב תקין
[ב.] אין גינה מטופחת
ג. פחי אשפה אינם מכוסים
[ד.] השטח מסביב לפחי האשפה אינו נקי
ה. חדר המדרגות מוזנח

אנו בטוחים, כי תדאגו לבריאותכם וכי אתם מעונינים בסדר ובנקיון ולא תחכו שיבואו מפקחי העיריה ויטילו עליכם קנסות-ברירה בהתאם לחוק.
                                     צופי ירושלים
ירושלים, חול המועד סוכות תשכ"ג

For the residents of house no. __12__ on __HaGdud HaIvri__ St.

        Happy Holidays

On a visit to your house we have found, that
[a.] The yard is not properly maintained
[b.] No well-kept garden
c. Trash bins are not covered
[d.] The area around the trash bins is not clean
e. Stairwell is dilapidated

We are certain, that you will take care of your health and that you are interested in order and cleanliness and will not wait for the municipal inspectors to come and issue a fine or alternative penalty as required by law.
                                                  Jerusalem Scouts
Jerusalem, Chol HaMoed Sukkot, 1962

But the back, oh, it's marvellous. I think my favourite part is the phrasing in that last, underlined sentence, which kinda makes me think of a protection racket ('Now you're a nice guy, yaknow. We're sure you're a reasonable man, and you'll... take care of business, before some folks come around to give you trouble'). I'm sure they didn't mean it, because after all, they're just Scouts [Note to non-Israeli readers: the Israel Scouts are not divided into Boy/Girl Scouts, but it's basically sorta the same thing. I think. I wasn't in the Scouts]. They wanted to keep the neighbourhood pretty, so they patrolled the streets and left people notes, to let them know that - if I'm correct in reading the combination of circling and striking there - their yard is not properly maintained and the area around their trash bins isn't clean. With a nice picture of a smiling boy in a tembel hat. But still, there's something so disturbingly passive-aggressive about it.

אבל אוי, הצד האחורי פשוט מופלא. אני חושבת שהחלק שהכי מוצא חן בעיניי הוא הניסוח של המשפט האחרון, המודגש בקו, שקצת מזכיר לי פרוטקשן ('אתה דווקא נחמד, אתה. אנחנו בטוחים שאתה בן אדם הגיוני ושאתה... תטפל בעניינים, לפני שיבואו אנשים שיעשו לך בעיות'). אני בטוחה שלא זו היתה הכוונה, כי בכל זאת, סה"כ צופים. הם רצו לשמור על פני השכונה, אז הם סיירו ברחובות והשאירו לאנשים פתקים אינפורמטיביים כדי להודיע להם ש--אם הבנתי נכון את השילוב של הקפה בעיגול ומחיקה בקו שיש שם--החצר שלהם אינה מוחזקת במצב תקין והשטח מסביב לפחי האשפה שלהם אינו נקי. עם ציור חביב של ילד מחייך בכובע טמבל. אבל בכל זאת, יש בזה משהו כ"כ מטריד, פאסיבי-אגרסיבי כזה.

Well, it was a different time. To be honest, I can't imagine the Scouts nowadays walking around the streets and telling people they need to clean up. You can see it as a loss of community spirit and that feeling that we're all a part of society and have to pull together to make it work; or perhaps you can see it as higher awareness of people's right to privacy and to not have self-appointed committees telling them if their house is nice enough. Any way you choose to look at it, it definitely marks a different era.

טוב, זו היתה תקופה אחרת. למען האמת, אני לא יכולה לדמיין את הצופים כיום מסתובבים ברחובות ואומרים לאנשים לנקות את החצר. אפשר לראות בזה אובדן של הערבות ההדדית, של התחושה הזו שכולנו חלק מהחברה ואנחנו צריכים לעבוד ביחד כדי שהיא תצליח; או שאולי אפשר לראות בזה מודעות גבוהה יותר לזכותם של אנשים לפרטיות, ולזכות שלא יבואו כל מיני ועדות-מטעם-עצמן ויחליטו להם אם הבית שלהם נראה מספיק מטופח. איך שלא בוחרים להסתכל על זה, בהחלט מדובר כאן על סימן של עידן שחלף.

Now, how about taking a look at the place? I'm pretty sure this is the first post where I get to use Google Street View in Israel, and look, you can see the actual building this note has been talking about!

ועכשיו, בואו נסתכל על הבית. אני די בטוחה שזו הרשומה הראשונה שבה יוצא לי להשתמש ב-Google Street View בישראל, ותראו, אפשר לראות ממש את הבניין שמצוין בפתקה!

View Larger Map

Actually, it's probably not the same building - looks a bit too new, to me, although I'm not a very good judge of that. I have no idea what it all looked like back in 1962. Perhaps a little less well-kept. It's a pretty nice place to live nowadays, anyway.

טוב, בעצם זה בטח לא ממש אותו הבניין - הוא נראה לי קצת חדש מדי, אם כי אני לא מבינה בזה יותר מדי. אין לי מושג איך האזור נראה בכלל בתשכ"ג. אולי קצת פחות מטופח. בכל אופן, כיום זה אזור שדי נחמד לגור בו.

Well, that's all for today. Next post, a return to postcards? Yeah, I think so. Been a while since I did a postcard.

וזהו להיום. ברשומה הבאה חוזרים לגלויות? נראה לי שכן. מזמן לא העליתי גלויות.

Don't talk to me about life - אל תספרו ל י על החיים

ראשית, הבהרה - הכותרת לא קשורה במישרין לתוכן הרשומה, מעבר לרמה הכללית, כלומר העובדה שבכל הרשומות כאן אני בעצם מספרת לכם על החיים של מישהו אחר (או לפחות על המעט שאני מצליחה לראות מהם במקרה בגלויה או בתמונה). הסיבה העיקרית לכותרת היא שמדובר בציטוט מ'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' (ציטוט של מרווין, כמובן), ושהיום ה-11 במאי - יום השנה למותו של דגלאס אדאמס - וזו הרשומה הארבעים ושתיים שלי [יכול להיות שעכשיו בלבלתי את חלקכם, כי כתבתי ברשומה הקודמת שהיא מס' 42, אבל זה מפני שהתבלבלתי בעצמי; היא הייתה מס' 41, וכשגיליתי את זה תזמנתי את הבאה בתור לתאריך המתאים] ורציתי לעשות מחווה קטנה לאחד הספרים האהובים עליי. זה הכל. לענייננו:

First, a clarification - the post title isn't directly related to the content, beside the general level, that is, the fact that in all the posts here I'm actually talking to you about somebody's life (or at least the bit of it I can maybe see in a postcard or a photo). The mainreason for this title is that this is a quote from the Hitchhiker's Guide to the Galaxy (said by Marvin, of course), and that today is May 11th - the anniversary of Douglas Adams' death - and this is my forty-second post [I might have just confused some of you, because I wrote in my previous post that it was no. 42, but this is because I was confused myself; it was no. 41, and once I realised that I made sure the next one is on a fitting date] and I wanted to make a little homage to one of my favourite books. That's all. Now to the matter at hand:

יש המון תמונות ברשומה הזו, אבל יש ביניהן קשר ישיר. זו בוחטה אחת של תצלומים - כולם בבירור מאותו טיול של כמה חברים בסין - שמצאתי לפני כמה שנים ברחוב, מונחים ליד פח אשפה. אני לא יודעת למה הם היו שם. אולי התברר שמדובר בתמונות כפולות, או סתם בגרסאות לא מוצלחות של תמונות אחרות (אוי, אני זוכרת כשהיינו מצלמים על פילם, ואז חיכינו שיפתחו את התמונות, ורק אז גילינו שחלקן לא משהו). אולי זה איזשהו הסבר יותר דרמטי: מערכת יחסים רומנטית שעלתה על שרטון, וגרמה לאחד מבני הזוג (ואוף עם השפה הסקס-מניאקית הזו שלא נותנת לי לנסח כאן משהו נטול מגדר מובהק כמו באנגלית...) לזרוק תמונות שעוררו זכרונות כואבים. אולי זו היתה איזו טעות מתסכלת, והם בכלל לא התכוונו לזרוק את התמונות, ואחר כך היו צריכים ללכת לעשות עותקים חדשים מהתשלילים, כי עד שהם קלטו שהם שמו את התמונות מהטיול בקופסא של 'להוציא לזבל', מישהו אסף אותן והלך. מי יודע? אני בטח שלא.

Got a whole bunch of pictures in this one, but they're all directly connected. It's a single batch of photos - all obviously from the same trip of some group of friends to China - which I found some years ago in the street, next to a trash bin. I don't know why they were there. Maybe they ended up being duplicates, or worse versions of other pictures in the batch (oh, I remember the times when we took photos on film, and waited to have them developed, and only then found out that some of them didn't turn out so great). Maybe it's some sort of more dramatic explanation: a romantic relationship that went sour, causing one person to throw out pictures that brought up painful memories. Maybe it was a really frustrating mistake, and they never meant to throw out the pictures, and later had to go and make new copies from the negative, because by the time they realised they put their vacation pictures in the 'out to the trash' box, somebody picked them up and left. Who knows? I sure don't.

אז אתם יכולים להמציא סיפור משלכם על מה שקרה שם; בכל אופן, הנה קבוצת אנשים (שני בחורים ובחורה אחת, נדמה לי) בטיול למקום זר ומופלא, שם בטח עברו כל מיני הרפתקאות. אני לא יודעת מי היו, או איפה הם עכשיו, או באופן כללי מה הסיפורים שלהם [דרך אגב, כרגיל - אם התרחש משהו בלתי-סביר ואת/ה, קורא/ת יקר/ה, בין האנשים שבתמונות, ובא לך לתת לי עוד מידע על הסיפור, אשמח מאוד; ואם נראה לך שעדיף שאוריד את התמונות מהבלוג, אשמח פחות, אבל אכבד את רצונך.], אבל זכיתי בהצצה קטנה להרפתקאות שלהם, וזה יופי מבחינתי.

So, make up your own story, about what happened there; anyway, here is a group of people (two guys and one girl, looks like) out on a trip to a strange and wondrous place, probably having all sorts of adventures. I don't know who they were, or where they are now, or generally what their stories are [by the way, as usual - if by some odd stroke of improbability you, dear reader, are one of these people in the photos, and would like to give me any more information about the story, I will be delighted; if you prefer that I remove them from the blog, I will be less delighted, but will respect that.], but I got a little glimpse of those adventures, and I'm happy with that.

אז מתחילים עם איזשהו בניין, או אולי מתחם, עם מין כיפה עתידנית כזו ועם דגל ישראל. אין לי מושג במה מדובר. ניסיתי את חיפוש התמונות ההפוך, אבל לא מצאתי כלום. שגרירות ישראל, אולי?

We begin with some sort of building, or perhaps a compound, with a futuristic dome and an Israeli flag. I have no idea what it is. I tried the reverse image search thing, but nothing came up. Israeli embassy, perhaps?

מכאן והלאה יש סדרת תמונות שנראות כמו שאפשר לצפות שתצלומי-חופשה ייראו: קצת נוף ותמונות טבע, קצת מקומיים, קצת תמונות 'הנה אנחנו במקום זה-וזה'. הן נחמדות בהחלט.

And from here on out, it's just a series of what you would expect vacation photos to look like: some scenery and nature, some locals, some 'here we are at this-and-that place' shots. They're pretty nice.

וזה כל מה שיש לי בעצם. כרגיל, אם מי מקוראיי יוכל להוסיף מידע, יופי. עד הפעם הבאה, סוף שבוע נעים, ואל תשכחו את המגבת שלכם.

And that's all I have, really. As usual, if any of you readers has any information to add, please do so. Until next time, have a good weekend, and don't forget your towel.