Beth Alpha - בית אלפא

בזמן שעבר מאז הרשומה הקודמת הייתי עסוקה בעיקר בענייני הגשת תזה, ולכן היה לי ברור לגמרי שכשאביא את עצמי לחזור לכתוב כאן, הגלויה שאציג תהיה גלויה אחת מסוימת שנחרטה לי בזכרון בזכות המשפט 'היום סוף סוף מסרתי את העבודה'. חשבתי שזה מתאים.

In the time since I wrote the last post I was mostly working on things relating to my thesis, so it was absolutely clear to me that when I bring myself to write here again, the postcard I will be showing will be the one specific card that remained in my memory thanks to the sentence 'Today I finally turned in that paper'. It felt fitting.

ובכן, הריהי לפניכם. התמונה שעל הגלויה היא מקטע קטן מהפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא, ומתואר בה ארון קודש שלצידיו מנורות, ציפורים ואריות. כמו בשאר חלקי הפסיפס, הציורים הם פשוט... נו, אין מלה אחרת: הם חמודים נורא. יש בעולם (ובארץ) פסיפסים משוכללים יותר, ריאליסטיים יותר - אבל אני אוהבת את הפסיפס הזה דווקא מפני שהוא מזכיר קצת ציורי ילדים. הוא מקסים בעיניי (ויש לו כמובן חשיבות הסטורית וכו', אבל על זה אתם יכולים לקרוא אצל אנשים שמבינים יותר ממני).

Well, here it is. The picture on the front is a small part of the mosaic floor of the Beth Alpha synagogue, and it shows a Torah Shrine surrounded by menorahs, birds and lions. Like in the other parts of this mosaic, the pictures are just... well, there's no other way to say it: they are simply adorable. Elsewhere in the world (and here in Israel) there are fancier, more realistic mosaic works - but I like this one exactly because it looks a little like children's drawings. I think it's lovely (and of course it has historical significance and so on, but about that you can go read what people who know more than me wrote).

צד קדמי:

Front:

בכל אופן, הסיבה שרציתי את הגלויה הזו היא, כרגיל, בעיקר בגלל הצד האחורי. אפילו לפני שקראתי את הכל, אהבתי מאוד את צורת הכתיבה: כתב קטן וצפוף שמתפתל מסביב-סביב לגלויה, מנצל כל פיסת מקום להכניס עוד כמה מלים. גם אני כותבת כך (ויעידו כל מי שאי פעם ניסו לשאול ממני סיכומי שיעור), ואפילו רק בזכות זה כבר הרגשתי חיבור עם הכותבת. כשקראתי, אהבתי גם את הנימה שלה באופן כללי (איזה סטודנט לא מכיר את ההרגשה שאפשר להספיק הכל אם רק לא היה צריך להשחיל את שעות השינה האלה באמצע?), נימה אופטימית ופעלתנית מאוד. הרגשתי שאני יכולה כמעט לדמיין אותה, מתרוצצת בסמטאות העיר העתיקה, מטפסת במדרגות של כנסיית הגואל הגרמנית הלותרנית, נשארת ליד השולחן עד מאוחר כדי לגמור רק עוד משהו אחד... והיא מצאה חן בעיניי.

Anyway, the reason I wanted this card is, as usual, mainly because of what's on the back. Even before I read the whole thing, I loved the way it was written: in tiny crowded handwriting, crawling all around the card, using every little bit of space to squeeze in a few more words. I write like this, too (as anyone who ever tried to borrow class notes from me could testify), and even just this got me to feel a connection with the writer. When I read it, I also liked her tone in general (what student is not familiar with the feeling that you can do everything if only you didn't need to find room for sleep in the middle of it?), a very optimistic and bustling sort of tone. I felt I could almost imagine her, running around the alleys of the Old City, climbing the stairs of the German Lutheran Church of the Redeemer, staying up late at her desk to finish up just one more thing... and I liked her.

צד אחורי:

Back:

ירושלים, 30.6.68
שלום אמא, ואבא אם גם אתה בגרמניה זה טוב, לפחות בענין קריאת הגלויה.
היום סוף סוף מסרתי את העבודה. אני מקווה שלמרות המהירות שבה היא נעשתה, היא בסדר.
בסוף כבר לא יכולתי להסתכל על הביצורים למיניהם.
היום זה יום התארגנות וממחר רק יונית[?].
איך היה בחתונה, אני ממש מתה מסקרנות לשמוע. למרות המירוץ הגדול הספקתי בשבת להיות בעיר העתיקה על המגדל המרובע של הכנסיה הלותרנית - ממש יופי מפה חיה. כמו כן הייתי אצל איזה סוחר עתיקות עם נגב ורנטה ובדיוק הגיעו כל הפלחים עם הסחורה שלהם, מטבעות, חרסים כדים, חרבות עתיקות. היה ממש מרתק לראות איך המסחר הזה נעשה. ההספק שלי לאחרונה ממש מדהים אותי, אמנם אני ישנה מעט אבל בינתיים זה הולך. נקוה שיחזיק מעמד לפחות עד ה19.
ד"ש מברטה ומרוזלאר[?].
ביום רביעי טלי נוסעת לצרפת - כֵף.
ירשתי סלַיד פרוז'קטור, אם תמצאו שקופיות מענינות - אפשר יהיה לסדר ערב שקופיות בבית.
אני מקוה שתצליחו לקרוא.
שלכם, רות.
ד"ש לאולגה ושות'

Jerusalem, 30.6.68
Hello mum, and dad if you're in Germany as well that's good, at least as far as reading the postcard is concerned.
Today I finally turned in that paper. I hope that in spite of being done so quickly, it's okay.
Around the end I just couldn't look anymore at all sorts of fortifications.
Today is one day for getting organised, and starting tomorrow just Greek[?].
How was the wedding, I'm just dying of curiosity to hear about it. Despite the great race, I managed on Saturday to be in the Old City on that square tower of the Lutheran church - it's just lovely, a living map. In addition, I went to an antique seller with Negev and Renata just when all the local farmers came in with their wares, coins, pottery, jugs, ancient swords, it was just fascinating to see how this trade is being done. My capacity lately is simply astonishing me. It's true I don't sleep much, but in the meanwhile it's going fine. Let's hope it'll last at least until the 19th.
Berta and Roselaar[?] say hello.
On Wednesday Talli is going to France - fun.
I inherited a slide projector, if you find any interesting slides we could arrange a slide-show night at home.
I hope you can read this.
Yours, Ruth.
Say hello to Olga and co.

אבל עכשיו מגיע הקטע המגניב באמת. כשהתחלתי לכתוב את הרשומה, החלטתי לנסות לחפש את הכותבת. לרוב החיפושים האלה לא מעלים הרבה מידע (המקרה הזה היה די יוצא מן הכלל); לכל היותר, אני מוצאת איפשהו אזכור של מישהו עם שם דומה, אבל אין לי שום דרך לדעת אם זה אכן מי שבגלויה או לא. אז התחלתי את החיפושים בלי הרבה ציפיות. משום מה חיפשתי בהתחלה את השם באנגלית, Ruth Jacoby, ומצאתי כל מיני נשים מעניינות בשם זה (אחת דיפלומטית בכירה ב-OECD, למשל, ועוד אחת שעוסקת בחינוך), אבל הן לא נראו מתאימות. ואז חיפשתי בעברית, 'רות יעקבי', ומצאתי כמה ספרים שמישהי בשם זה כתבה בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה ויודאיקה, וזה כבר התחיל לצלצל לי יותר טוב.

But now comes the really cool part. When I started writing this post, I decided to try and find the writer. Usually, these searches don't turn up a lot of information (this is a notable exception); at the most, I might find somewhere a mention of somebody with a similar name, but have no way of knowing if it's the person from the postcard or not. So I started searching with fairly low expectations. For some reason I started by looking for the name in English, and found a number of interesting women named Ruth Jacoby (one of them is some high-level diplomat at the OECD, for instance, and another works in education), but they didn't seem right. Then I looked for the name in Hebrew, and found a few books that someone of the same name wrote that were about subjects related to archaeology and Judaica, and that started sounding better already.

אחד הספרים האלה (בעצם, חוברת עזר לשיעור על הארכיאולוגיה של ירושלים) יצא באוניברסיטה העברית, וחשבתי לעצמי שהיי, אולי נבדוק ב'חיפוש אנשים' באתר האוניברסיטה ונראה אם היא מופיעה שם, ואם כן - אם יש לה כתובת דוא"ל. ולשמחתי, אכן מצאתי את הכתובת!
במקביל חיפשתי אותה גם בקטלוג הספריה, ושם הופיעה שנת הלידה 1942 - כלומר, היא היתה בת 26 כשהגלויה נכתבה - וגם זה התאים, אז כבר ממש הסתקרנתי. לא ידעתי אם היא עדיין מלמדת, וכמה סביר שהיא תענה לדוא"ל, אבל בסופו של דבר החלטתי לאזור אומץ ולנסות לכתוב.

One of these books (more of a textbook really, for a class about the archaeology of Jerusalem) was published by the Hebrew University, and I figured hey, let's try and check the Hebrew U staff directory, see if she's listed, and if so, whether she has an email address. And to my great joy, I did find an address!
At the same time, I also looked her up in the library catalogue, where her birth year was given as 1942 - meaning she was 26 when this card was written - and that fit as well, so I really got curious. I didn't know if she's still teaching, and how likely she would be to answer an email, but eventually I decided to muster the courage to try and drop her a note.

היא ענתה די בזריזות, ואישרה שאכן זו גלויה ששלחה להוריה, והוסיפה: 'נדמה לי שהתמונה היא מאוסף הגלויות הישן של המכון לארכיאולוגיה שחפר בזמנו בבית אלפא'. נחמד לדעת - לא חשבתי בכלל שזה פרט בסיפור, בעצם לא חשבתי הרבה על התמונה באופן כללי, ואני אוהבת שבחירת הגלויה גם היא קשורה, ולו בעקיפין, ללימודים שמוזכרים בחטף בטקסט. מכיוון שלא רציתי לפגוע בפרטיות שלה ביקשתי גם אישור מצידה לפרסם את הרשומה, ואחרי שתיארתי בקווים כלליים את מה שאני מתכוונת לכתוב היא הסכימה ברצון. בכל זאת, לא רציתי לתחקר אותה על פרטים נוספים (כמו השמות האחרים שמופיעים בגלויה), כי יש גבול כמה אפשר לנג'ס לבנאדם על גלויה שנכתבה לפני יותר מארבעים שנה. אני פשוט שמחה שהיא החזירה לי תשובה וחלקה איתי את פיסת ההיסטוריה הזו.

She replied pretty fast, confirming that this was, indeed, a postcard she sent to her parents, and added: 'I think the picture is from the old postcard collection of the Institute of Archaeology, that did some digging in Beth Alpha at the time'. And that's nice to know - I didn't think it's a part of the story, I actually didn't think all that much about the picture at all, and I like that the choice of postcard is also related, even if it's in a round-about sort of way, to the studies that are briefly mentioned in the text. Since I didn't want to be invading her privacy I asked for her approval to post this, and after I described the general outline of what I wanted to say she graciously agreed. Still, I didn't want to ask her about any further details (such as the other names mentioned in the card), because there's a limit to how much you can bug someone about a postcard written over forty years ago. I'm just very happy that she wrote me back and shared this bit of history with me.

וזהו. סיפור קטן על סטודנטית עסוקה אחת, שכותבת להורים שלה באמצע תקופת בחינות והגשות ומנסה לדחוס כמה שיותר חוויות לתוך גלויה אחת קטנה, לפני ארבעים-ומשהו שנה. ועל סטודנטית אחרת שמצאה את הגלויה, ועל ההזדהות שאפשר להרגיש גם מעבר למרחק השנים. ועל צירופי מקרים קטנים כמו זה שבזכותו הצלחתי למצוא את ד"ר יעקבי וליצור איתה קשר.
זה בדיוק מה שאני אוהבת בגלויות האלה. זו בדיוק הסיבה שאני כותבת כאן בבלוג.

And that's it. A little story about one busy student, who writes her parents in the middle of an exam period and paper deadlines, trying to squeeze as much as she can into one little postcard, forty-something years ago. And about another student who found the postcard, and about the way you can identify with someone even from the distance of years. And about little coincidences like the one that helped me find Dr. Jacoby and contact her.
That's just what I like about these postcards. That's just why I'm writing in this blog.