Hotel Melrose - מלון מלרוז

זו הגלויה הראשונה בסדרה שקיבלה את הטאג הפומפוזי-במקצת 'Keogan Saga'. כמו השתיים הקודמות, מצאתי אותה בערמה של גלויות ותמונות ישנות בחנות העתיקות ההיא, ורק אחר כך שמתי לב שיש לי חמש גלויות שנשלחו לחברי משפחת קיגן, שחיו באזור פורט טאונסנד. הגלויה הנוכחית והשתיים שאחריה נשלחו למיני קיגן - אבל עליה אפרט אחר כך. קודם כל, הנה הצד הקדמי של הגלויה, ועליו תמונה של מלון מלרוז בלוס אנג'לס (וזו בעצם הסיבה שבגללה קניתי את הגלויה הזו, כי רציתי לחקור קצת ולגלות אם הוא עדיין קיים).

This is the first postcard in a connected series that got the somewhat pompous tag 'Keogan Saga'. Like the two previous cards, I found it in a pile of old postcards and photos at the antique store, and only later realised that I have five cards that have all been sent to members of the Keogan family, who lived in the area near Port Townsend. This card and the next two were sent to Minnie Keogan - but a bit more about her later on. For now, the front of the card, showing the Melrose Hotel in LA (which was the reason I picked this one, really, since I wanted to research it and find out if it's still around).

צד קדמי:

Front:

מסתבר שהמלון, ששכן באזור באנקר היל היוקרתי בדאונטאון אל-איי, כבר מזמן לא שם, אבל יש לו היסטוריה די מעניינת. אפשר לקרוא עליה לא מעט כאן - וגם אם אין לכם כוח לקרוא, אפשר לגלול לתמונה הרביעית, ולראות שזה אותו הבניין שבגלויה שלנו. הבניין הזה בעצם היה נספח של המלון המקורי, ולכן הכתובת המוזרה במקצת עם '120-130': הבניין המקורי היה מס' 130, והנספח היה מס' 120.

As it turns out, the hotel, located in the fancy downtown-LA Bunker Hill area, is long gone, but has quite an interesting history. You can read a lot about it here - and even if you don't bother reading, you can scroll down to fourth picture and see the building in the card. This was actually the annex of the original hotel, and hence the somewhat odd '120-130 So. Grand Ave.' address: the original was on 130, the annex on 120.

במשך השנים המלון איבד את רוב הזוהר שהיה לו, וב-1957 כל השטח נהרס, בשם הקדמה כמובן, כי צריך לפנות מקום לבניינים מודרניים. אבל ככה, בינתיים, עד שיבנו את המודרנים, בנו שם חניון. זמני.
רק ש, נו, הוא עדיין שם.

It lost a lot of whatever glamour it had along the years. Then, in 1957, the whole thing got demolished, because, in the name of Progress, you had to make room for some nice modern buildings. But until they put the modern buildings there, they built a parking structure. Temporarily.
Except, you, know, it's still there.

[הערה: בעת כתיבת שורות אלה, יש איזושהי בעיה עם ההטמעה של Street View, והתמונה יוצאת מטושטשת ואי אפשר לנווט בה; אל תדאגו, זו לא אשמתכם, זו אשמת גוגל, אבל אם לוחצים על הקישור 'view larger map' מתחת לתמונה אפשר לראות שם את הכל כמו שצריך.]

[Note: At the time of writing, there appears to be some problem with the Street View embedding feature, and the picture is blurry and can't be navigated; do not adjust your sets, it's Google's fault, but if you hit the 'view larger map' link at the bottom you can get a good view there.]

View Larger Map

בדיוק בצד השני של הרחוב שוכן אולם הקונצרטים ע"ש וולט דיסני, ולא צריך להסתכל יותר מדי על כל המתכת המקומרת הזו כדי לדעת שהאדריכל הוא פרנק גרי, או חקיין-גרי כלשהו. במקרה הזה, מדובר באופציה א'. מתברר גם שהחניון הזמני ההוא אמור, בתיאוריה, לפנות מקום לאיזה בניין יקר-להפליא בעיצוב אותו גרי עצמו. אבל בינתיים, הוא עדיין שם. במקום הבניין הנפלא הזה:

On the other side of the street is the Walt Disney Concert Hall, and you only need to take one look at all this curved metal to figure out that the architect was either Frank Gehry or a Gehry-copycat. Well, it's the real thing, in this case. And supposedly, the parking structure will eventually be demolished as well, to make place for some terribly expensive condo also designed by Gehry, but for now, it's still there. When we could have had this:

הצד האחורי של הגלויה הוא בעצם תחילתה של 'סאגת קיגן', עם מכתב קצר למיני קיגן, כנראה מידיד/ה שלה מלוס אנג'לס.

And the back side is where the Keogan Saga begins, with a message to Minnie Keogan, by - probably - some friend from LA.

צד אחורי:

Back:

Aug 16 -13
My dear Minnie
Just to say Hello. Have been here for a week from Los Angeles. Write to Langley, Island, [W]ash, [???]rl E. Drake.
[unclear: maybe 'Pop. 62', referring to Langley?]

16 באוגוסט, 13'
מיני היקרה,
רק רציתי לומר שלום. אני כאן כבר שבוע, מלוס אנג'לס. כתבי ללאנגלי, מחוז איילנד, [וו]שינגטון, ל[???]רל א. דרייק.
[משהו לא ברור: אולי 'Pop. 62', בהתייחס לאוכלוסיית לאנגלי?]

הכתובת היא בפּורט האדלוק, שכפי שצוין לעיל שוכנת בצפון האולימפיק פנינסולה (סליחה על הלעז, אבל 'חצי-האי האולימפי' נשמע כמו סוג של ספורט), לא רחוק מפורט טאונסנד (לא באמת צריך עוד הפסקת-הטמעה, נכון? מי שרוצה יכול לחפש לבד). וכשהתחלתי לחפש את מיני קיגן מפורט האדלוק, מצאתי את השם שלה מופיע בדי הרבה מקומות, כי האינטרנט זה דבר מגניב לאללה.

The address is in Port Hadlock, which, as mentioned above, is in the northern Olympic Peninsula, near Port Townsend (we don't really need another embedding break, do we? You can just look it up if you want to). And when I started to look for this Minnie Keogan from Port Hadlock, I actually found her name in a whole bunch of places. The internet is awesome.

קודם כל, מצאתי את מפקד התושבים בטריטוריות, מחוז ג'פרסון, מ-1891. צריך לגלול קצת למטה (או לעשות קונטרול-F ולחפש), אבל היא מופיעה שם, בגיל 30 - מה שאומר שכשהגלויה הזו נכתבה היא היתה בת 52 - יחד עם בעלה ג'ו (27, חקלאי) והבן שלה קלארנס (6). נחזור אליו בהמשך.
למעשה, עושה רושם שהם מופיעים במפקד התושבים פעמיים [אם הקישור לא עובד, אפשר לחפש את שם המשפחה 'Keogan' ב-'1891 Jefferson County Census', תחת 'Census Records'; סליחה מראש על הטרטור, ועל ההנחה שכולם פסיכים כמוני ומתעניינים בחיפושים האלה]; בעלה מופיע פעם אחת בשם ג'ון ופעם אחת בשם 'Jno' (אז איך אני יודעת ששמו ג'ו? חכו ותראו!), אבל השמות האחרים הם אותו דבר. מכיוון שאני פסיכית, גם טרחתי והסתכלתי במסמכים המקוריים הסרוקים, ואכן נראה שיש שתי רשומות נפרדות של אותם אנשים. למה יש רשומות כפולות, ומה הקטע עם השמות? אין לי מושג. תשאלו את פקידי הרישום מ-1891.

First of all, there's the Jefferson County 1891 territorial census. You need to scroll down a bit (or just hit ctrl+F and search for it), but she's there, aged 30 at the time - which means she was 52 when this postcard was written - along with her husband Joe (27, farmer) and her son Clarence (6). We'll get back to him later.
Actually, they seem to appear in this census twice [if the link doesn't work, just search for 'Keogan' as last name in the 1891 Jefferson County Census, under 'Census Records'; and I apologise for the hassle, and for assuming everybody gets as obsessed about these things as I do]; the husband's name appears once as 'Jno' and once as 'John' (so how do I know it's 'Joe'? wait and see!), but the other names are the same. Because I am insane, I actually looked at the scanned original documents, and these are indeed two separate records of the same people. I have no idea why there are double records, or what's up with the names. Ask the 1891 census clerks.

יש גם את הרשימה הזו, באתר גנאולוגיה פיני (שוב, צריך לגלול או לחפש כדי למצוא את שמה, תחת '1922'). למה היא שם? כי מסתבר שאבא שלה, צ'רלס וויליאמס, נולד בפינלנד. מהרשומה הזו אפשר גם ללמוד שהיא נולדה ב-5 בינואר 1861, ושהיא נקברה בצ'ימאקם, עוד עיירה באזור פורט טאונסנד. וגם שאמא שלה היתה אינדיאנית, מה שאמר שכשנתקלתי במסמך הממשלתי הארוך (272 עמ') הזה על שבט הסנוהומיש (אזהרה: לוקח לו המון זמן לעלות), לא ויתרתי ישר, אלא חיפשתי את שמה גם שם - והיא אכן מופיעה בו. כלומר, מופיעים בעיקר ג'ק וקלייטון קיגן, שני צאצאים שרואיינו שם, אבל בעמ' 140 מסופר שהיא דיווחה שאמא שלה, מרי וויליאמס, אכן היתה סנוהומישית טהורה, ובעמ' 155 לומדים גם שהיתה לה אחות בשם אנני מקמילן, וגם בן אחד שלה מוזכר - אולי קלארנס.
זוכרים את קלארנס? יש תיעוד שב-1920 הוא התחתן עם בחורה בשם זיטה גרדינר (ניסיתי לקשר למסמך גם כאן אבל זה לא עובד לי, אז תצטרכו להאמין לי). ניתן לשער שקלייטון (1921-2003) וג'ק (1923-2002) הם הבנים שלהם. יש תיעוד של עוד כל מיני קיגנים, אבל באיזשהו שלב כבר קשה לעקוב אחרי קשרי המשפחה, אז חסכתי מכם את כל השאר.

Then there is this list, on a Finnish genealogy site (again, scroll or search until you find her under '1922'). Why is she there? Because, it turns out, her father, Charles Williams, was from Finland. We also find out that she was born in January 5th 1861, and that she was buried in Chimacum, also a town near Port Townsend. And that her mother was an Indian, which meant that when I ran into this 272-page government document about the Snohomish tribe (warning: takes ages to load), I didn't give up on it, but searched for her there as well - and she is there. Well, mostly Jack and Clayton Keogan, the descendants who were interviewed there, but on page 140 she is documented as reporting that her mother, Mary Williams, was indeed full Snohomish, and on page 155 we learn she had a sister named Annie McMillan, and there is also one son mentioned - possibly Clarence.
Remember Clarence? There's documentation that in 1920 he married a girl named Zeta Gardiner (I tried linking to that document, but the website won't let me, so just trust me on that one). I assume Clayton (1921-2003) and Jack (1923-2002) are his sons. But there are a bunch of other documented Keogans, and at some point it gets a bit hard to trace the family links, so I'll save you the rest.

אז אתם מבינים למה הטאג כ"כ פומפוזי? במובן כלשהו באמת יש כאן מין סאגה. משפחה שלמה שאפשר לעקוב אחריה לאורך הדורות - לפחות חלקית - וסיפור שהוא רחב הרבה יותר מההודעה בגלויה שאיתה התחלנו. דורות שלמים של אנשים שחיו ועבדו ונלחמו והתאהבו והתחתנו ומתו, שמן הסתם הסיפורים שלהם היו יכולים למלא רומן אפי עב-כרס, וכאן, בצד השני של האינטרנט, אפשר לראות רק חלק מהסימנים שהשאירו אחריהם, ולנסות לדמיין חלק מהסיפורים האלה.

So now you see why I went all pompous in that tag? In a way, there is kind of a saga there. There's this family, that can be tracked through the ages - partially at least - and there's a story that is much wider than what we started with in this postcard. Whole generations of people who lived and worked and fought and loved and married and died, who probably have enough stories to fill a thick epic novel, and here on the other side of the internet you can only see some of the marks they left behind, and try to imagine some of these stories.

שתי הגלויות הבאות נשלחו גם הן למיני, ואז... הפתעה. תקפצו לבקר בהמשך, ותראו!

The next two postcards were also sent to Minnie, and then... well, that's a surprise. Stop by later on and find out!