Plot Twists - פיתולים בעלילה

את הגלויות האלה שמרתי לפרק האחרון בסאגת קיגן, כי אני חושבת שהן מגניבות למדי. יש כל מיני פרטים מוזרים שקצת מסבכים את הסיפור שהצלחנו להרכיב עד כה, וכל מיני דברים אחרים שלמדתי על התקופה מתוך החיפושים שלי, ובסוף יש גם הפתעה, כמו שרמזתי קודם.

I saved these cards for the last installment of the Keogan Saga because I think they're pretty awesome. There are all sorts of weird details that slightly complicated the story as it's been constructed so far, and all sorts of other things that I learned about the era during my research, and in the end there is the surprise that I have alluded to before.

נתחיל עם הצד הקדמי של שתי הגלויות - ברור מייד ששתיהן חלק מאותה סדרה, וכשראיתי אותן בחנות הן נראו לי מוזרות ובלתי מובנות לחלוטין. אני לא יכלתי לראות בדבר הזה שום משמעות, אבל ידעתי שבטח היתה לו משמעות, אי אז.

We begin with the fronts of the two postcards - they obviously both belong to the same series, and when I saw them at the store they seemed incredibly weird and unintelligible. It didn't mean anything to me. But I knew that back then, it had to mean something.

גלויה 1, צד קדמי:

Postcard #1, front:

גלויה 2, צד קדמי:

Postcard #2, front:

אז... מה זה הדבר הזה? למה הילדים המוזרים האלה אומרים 'I should worry'? כאמור, בהתחלה לא הבנתי כלום.
ואז חיפשתי - אני לא זוכרת איך בדיוק, כי מן הסתם רק הצירוף 'I should worry' היה מניב הרבה תוצאות לא רלוונטיות - והגעתי לתיאור שכאן, וממנו לכאן, ולמדתי קצת יותר. בקצרה, מסתבר שזה היה מעין ביטוי סלנג, בתחילת המאה ה-20, והמשמעות שלו היא בעצם הפוכה לגמרי: 'למה שאדאג?', פחות או יותר. תחשבו על זה בניגון יידישאי, וזה נעשה קצת יותר מובן. היה שיר פופולרי למדי ב-1913, היה אפילו סרט בשם 'I Should Worry' ב-1915, למרות שלא הצלחתי למצוא עליו שום פרטים, אז אני לא יודעת אם הוא באמת קשור. בעצם זה היה סוג של מֶם (meme), או קאצ'פרייז (מילוניי טוענים בעיקשות שהתרגום התקני הוא 'אמרת כנף', אבל המשלב שונה לחלוטין, אז אאלץ להכנע ללעז גם הפעם), כמו שלפני כעשור אנשים היו מצטטים נונסטופ מסיינפלד, רק שכאן זה מלפני כמאה שנה... ובעצם, לא מזמן אפילו ראיתי קטע מסרט מ-1940 ופתאום זיהיתי שהשתמשו בו בביטוי הזה - בצורה 'you should worry', אמנם, אבל בבירור באותה משמעות הפוכה - מה שאומר שהוא כנראה החזיק מעמד לא מעט זמן.

So... what is this? Why are these strange kids saying 'I should worry'? Like I said, at first the whole thing seemed completely unintelligible.
So I looked it up - I don't remember how exactly, because obviously just searching for 'I should worry' would give me a whole lot of junk results - and I got to the description here, and from there to here, and I learned a bit more. In short, this turns out to be an early-20th-century slang expression, with a completely opposite meaning: more or less 'why should I worry?'. Think of it spoken in a Yiddish accent, and it becomes clearer. It was a popular song in 1913, and there was even a 1915 film called 'I Should Worry', although I couldn't find any details about it so can't be sure it's actually related. So actually, this was like a kind of meme, or catchphrase, like how about ten years ago people would quote Seinfeld nonstop, except here it's from about a century ago... In fact, I recently saw a short clip from a 1940s film and suddenly realised it used this phrase (in the form 'you should worry', but still, it was obviously the same opposite meaning), which means it must have lasted quite a while.

לגבי סדרת הגלויות הספציפית, היו לא מעט כאלה, מסתבר. בערך הוויקיפדיה שבקישור לעיל אפשר לראות אחת בסגנון די דומה, ומצאתי עוד כמה באוסף הזה (צריך לגלול עד CHN865 - ואני ממליצה לגלול מהר, או להשתמש בחיפוש, כי יש שם כמה גלויות די קריפיות) שבבירור שייכות לאותה סדרה.

As for this specific postcard series, there seem to have been quite a few of them. In the Wikipedia entry linked above you can see a card that is in similar style, and I found a bunch more in this collection (scroll down to CHN865 - and I recommend scrolling fast, or using the search function, because there are some pretty creepy postcards on there) that obviously belong to this same series.

אגב, אם במקרה תהיתם לגבי הביטוי 'get the icy mitt' שבגלויה 2, והאם המשמעות שלו היא כמו 'the cold shoulder', אז אכן, המשמעות בהחלט דומה, ולשמחתי אפילו מצאתי קטע שמסביר אותה בדיוק בספר מ-1910. שזה בהחלט מגניב.
(למה מישהו הוסיף על הגלויה בכתב יד את המלים 'האם זו הסיבה', ומה זה אמור להביע? אין לי שמץ של מושג.)

And if, perhaps, you were wondering about the phrase 'get the icy mitt' in postcard #2, and whether it means the same as 'the cold shoulder', then yes, it's definitely a very similar meaning, and I was happy to actually find a short paragraph explaining it exactly, in a book from 1910. Which is definitely cool.
(Why did somebody add on this card in handwriting the words 'Is this why', and what it's supposed to mean? No idea whatsoever.)

כל זה טוב ויפה, והיה מעניין מאוד לגלות את החלון הקטן הזה לתרבות הפופולרית של ראשית המאה ה-20, אבל החלק המרתק באמת, עם כל הפיתולים בעלילה של סאגת קיגן, מתחיל בצד האחורי של הגלויות, שהפעם דווקא לא נשלחו למיני קיגן...

This is all well and good, and it was very interesting to discover this little window to popular culture in the early 20th century, but the really fascinating part, with all the Keogan Saga plot twists, begins with the back of the postcards, which this time were not sent to Minnie Keogan...

גלויה 1, צד אחורי:

Postcard #1, back:

Friend Hiram,
Received your letters. Call me up Sat. at 10:30 A.M. or 11:00 A.M. Am going to the masquerade to-morrow night. Call me up. No.: 509.
Friend Guess

ידידי היירם,
קיבלתי את מכתביך. צור איתי קשר בשבת ב-10:30 בבוקר או 11:00 בבוקר. אני הולכת[*] לנשף המסכות מחר בלילה. צור איתי קשר. המס': 509.
ידידתך, נַחֵשׁ מי

[*] יש סיבה שאני משתמשת בלשון נקבה; חכו ותראו בהמשך.

רגע רגע רגע. היירם קיגן? מאיפה הגיע פתאום היירם קיגן לסיפור? האם הוא קשור למיני? הכתובת שלו היא בצ'ימאקם, שכמו שאולי אתם זוכרים מהפרק הראשון בסאגה, ואולי לא, היא עיירה שקרובה מאוד לפורט האדלוק, שם מיני גרה. אבל עד כה הכרנו רק את קלארנס (למען האמת, אם קוראים את הרשומה הקודמת בעין ביקורתית אפשר לשים לב שהשתמשתי בעקביות בביטויים מסייגים נוסח 'ככל הידוע לנו' - וזו היתה הסיבה). אז... מה קורה כאן?

Wait wait wait. Hiram Keogan? Where did a Hiram Keogan come from? Is he related to Minnie? His address is in Chimacum, which, as you may or may not remember from the first installment, is very close to Port Hadlock, where Minnie lives. But so far, we've only known about Clarence (actually, if you look at the previous post with a critical eye, you will notice that I kept using phrases like 'as far as we know' - this is why). So... what's the deal here?

הפרט הראשון שמגלה את קיומו של היירם קיגן הוא מפקד התושבים הפדרלי מ-1910. אם אתם זוכרים, כשכתבתי על מיני שהיתה אלמנה ב-1910 הראיתי קטע קטן מאוד ממנו, מפני שהוא כולל את היירם, ולא רציתי להרוס את הפיתול הנחמד בעלילה. גם עכשיו אני מצרפת רק קטע, כי הדף המלא ענקי למדי, אבל הפעם הוא כולל את כל הפרטים הרלוונטיים לסיפור (קליק להגדלה):

The first item where we learn of Hiram's existence is the Federal Census of 1910. If you remember, back when I wrote about Minnie being a widow in 1910, I used a very small bit of it, because, well, it mentions Hiram, and I didn't want to spoil this lovely plot twist. I'm still only going to include a part of it here, because the whole page is pretty huge, but this time it has all the details relevant to our story (click to enlarge):

זה נראה קצת מוזר, כי חתכתי הכל חוץ מהשורה העליונה והשורות שמתייחסות למיני ומשפחתה. היחידה המשפחתית הזו בהחלט מסקרנת: מי שמוזכרת כראש המשפחה היא מרי רייטר, כובסת נשואה בת 35 (אבל איפה בעלה? כנראה בטאקומה, כי מצאתי את שניהם רשומים כתושבי טאקומה באותו מפקד תושבים בדיוק, אבל מכיוון שאני לא יודעת כמה זה מקובל שמישהו יירשם באותו מפקד פעמיים בשני מקומות שונים, קשה לי לדעת מה בדיוק קרה שם), ומיני רשומה כאחותה. אחריה רשומה גרטרוד רייטר, ביתה בת ה-15 של מרי, ואחריה היירם, חוטב עצים מובטל בן 17, שרשום כאחיין. כלומר, סביר להניח שהוא הבן של מיני. אם הוא בן 17, הוא נולד ב-1893, מה שמסביר למה הוא לא הופיע במפקד התושבים בטריטוריות מ-1891; ואם תסתכלו תראו גם שבסעיפים 10 ו-11 כתוב על מיני שיש לה שני ילדים (וששניהם בחיים). אז בסך הכל זה די מסתדר. אבל הנה פרט מעניין: סעיפים 12-14 הם מקום לידת הנרשם ומקומות הלידה של הוריו. אצל מיני ומרי, הן נולדו בוושינגטון, וגם אמא שלהן, והאב נולד בפינלנד - זה מתאים למה שאנחנו יודעים עד כה. אצל גרטרוד, האם (מרי) נולדה בוושינגטון והאב נולד בפנסילבניה (מפקד התושבים של טאקומה מאשר את זה). אצל היירם, האם (מיני) נולדה בוושינגטון, והאב הוא נורווגי. אבל אם תסתכלו רגע על הדף ממפקד התושבים שצירפתי לגבי קלארנס, בפעם הקודמת, תראו שאצלו מקום הלידה של האב הוא קליפורניה. אז מה בדיוק הסיפור כאן? מיני עדיין רשומה כאלמנה, וגם שם המשפחה שלה לא השתנה. גם שם המשפחה של היירם הוא עדיין קיגן. אבל האב אחר. יש כאן איזשהו רמז לסקנדל... האם היירם נולד מחוץ לנישואין?

It looks a bit weird, because I cropped away most of the page, except for the top and the lines about Minnie and her family. This family unit is definitely curious: the person listed as the head of the family is Mary Righter, a 35 year old married washer woman (so where is her husband? I guess he's in Tacoma, since I found both her and him listed in Tacoma in the exact same census, but since I don't know if it's usual for someone to be listed twice in two different places in the same census, I'm not sure what happened there), and Minnie is listed as her sister. Then there's Gertrude, Mary's 15 year old daughter, and then Hiram, a 17 year old out of work logger listed as a nephew. Which means he's probably Minnie's son. If he's 17, that means he was born in 1893, which explains why he wasn't in the 1891 Territorial Census; and if you look under sections 10 and 11, you'll see it says Minnie has two kids (both living). So all in all, it fits. But here's an interesting detail: sections 12-14 are the places of birth for the person listed and their parents. For Minnie and Mary, they were born in Washington, and so was their mother, and the father was born in Finland - which fits with what we know so far. With Gertrude, the mother (Mary) was born in Washington, the father in Pennsylvania (and the Tacoma census confirms this). With Hiram, the mother (Minnie) was born in Washington, and the father was Norwegian. But if you go and look at the census page I attached for Clarence, last time, you'll see that his father's place of birth was California. So what exactly is the story here? Minnie is still listed as widowed, and her last name is still unchanged. Hiram's last name is Keogan, too. But the father is different. There's a hint of a scandal, here... was Hiram born out of wedlock?

עוד פרט מעניין נמצא בסעיף 6, עם הכותרת 'צבע או גזע'. מרי ומיני הן HB, כלומר half-breed (אמא שלהן היתה משבט הסנוהומיש, כפי שכבר גילינו); גרטרוד והיירם זכו להיות רק QB, כלומר quarter-breed. בעיניי, גם הכינויים עצמם וגם ההקפדה לא רק על בני הכלאיים אלא גם על נכדי-הכלאיים מריחים גזעניים, ואפילו אאוגניים למדי. אבל בסך הכל, אנחנו מדברים על 1910, ולמרות כל השגשוג וההתקדמויות של תחילת המאה ה-20, זו עדיין היתה תקופה גזענית מאוד.
מה שהכי מעניין הוא שנראה כאילו הערכים האלה נרשמו מעל משהו אחר, שנמחק. האם פקיד הרישום הניח שהם לבנים, ואז גילה את הטעות וחזר לתקן אותה? האם הם אמרו לו שהם לבנים, ואז הוא חקר קצת יותר לעומק וגילה שזה לא מדויק לגמרי? האם הוא הביט בהם בבוז ואמר 'אה, אז אמך היתה אינדיאנית? המממ', ואז מחק בהפגנתיות את ה-W שרשם קודם, וכתב את האותיות הנכונות, ואמר בהטעמה 'Half-Breed'?
(אגב, שוב בדף שבו מופיע קלארנס, אצלו כתוב W. האם הפקיד שלו חקר פחות לעומק, או שלא ממש היה אכפת לו מדיוק של גזע בדור השלישי, או שפשוט נתנו לו את הפרטים של כל הדיירים והוא מילא את סעיף הגזע בברירת המחדל, שורה שלמה של W, כי למי אכפת בעצם? מי יודע מה באמת קרה.)

Another interesting detail is in section 6, titled 'Color or race'. Mary and Minnie are HB - Half-breed (their mother was full Snohomish, as we found out before); Gertrude and Hiram are only QB, quarter-breed. To me, both these titles and the strict observance of not only half but also quarter-breeds smell racist, and even pretty eugenicist. But we are, after all, talking about 1910, and despite all the wonderful advancements of the 20th century, it was still a very racist time.
The most interesting bit as that it looks like these were written on top of something else, that was deleted. Did the census clerk just assume they're white, and then found out he made a mistake and went back to fix it? Did they tell him they were white, and then he checked a bit more deeply and found out it wasn't completely accurate? Did he look at them scornfully, and said 'Ah, so your mother was an Indian? Hmmm', and then pointedly deleted the Ws he's written before, and wrote the correct abbreviations, and stressed it by saying out loud 'Half-Breed'?
(By the way, back on Clarence's page, he's listed as W. Was his clerk less inquisitive, or didn't really care about finding out the details of the race to the third generation, or maybe someone just gave him the main details for all the boarders and he just filled in the default race, a whole line of Ws, because who gives a crap? Who knows what really happened.)

לא מצאתי עוד הרבה על היירם, בחיפושים שלי. יש ב-ancestry.com רישום של היירם צ'ארלס קיגן ממחוז ג'פרסון בתעודות גיוס מ-1917-1918 (וזה סביר בהחלט שבחור בשנות ה-20 שלו יגויס ויישלח למלחמה הגדולה), והוא נמצא אצלם גם במפקד התושבים הפדרלי מ-1920, אבל זה אתר בתשלום אז אני לא יכולה לראות את המסמכים עצמם. בעקבות הגילוי הזה חיפשתי גם בארכיון הדיגיטלי של מדינת וושינגטון, ושם מצאתי תעודת פטירה של צ'ארלס היירם קיגן אחד שמת בפורט האדלוק ב-1926, אבל אני לא ממש בטוחה אם זה אותו אדם, כי (א) הגיל רשום כ-0, ואולי זה פשוט כי השאירו את זה ריק בטופס בטעות, אבל מכיוון שאין להם את המסמך המקורי סרוק, אין לי אפשרות לדעת את זה בוודאות, ו-(ב) שמות ההורים הם C J Keogan לאב, ו-Zeta Mary Williams לאם. שזה די מוזר. אולי אפשר להניח שמדובר בקלארנס וזיטה, שכזכור נישאו ב-1920 (ובמקרה הזה אפשר להניח שהילד מת בגיל צעיר מאוד, אולי אפילו בלידה), אבל מאיפה הגיעה לכאן מרי וויליאמס? זה היה שמה של אמה של מיני קיגן. שם הנעורים של זיטה היה בכלל גרדינר. מה קרה כאן? טעות במסמך? שוב, בלי לראות את המקור אני לא יכולה לדעת. אבל זה מוזר מאוד, כל הסיפור הזה.

I didn't find much more about Hiram in my research. On ancestry.com there's a listing of a Hiram Charles Keogan, from Jefferson County, in the World War I Draft Registration Cards from 1917-1918 (and it's pretty reasonable that a guy in his 20s would be drafted and sent to the Great War), and they also have him in the 1920 Federal census, but it's a paid subscription site so I can't see the actual documents. After discovering this, I tried looking in the Washington Digital Archives, and found a death certificate for a Charles Hiram Keogan who died in Port Hadlock in 1926, but I'm not really sure if it's the same person since (a) his age is listed as 0, and that might be just because they accidentally left it blank on the form, but since they don't have a scan of the original document, I can't know for sure, and (b) the parents names are C J Keogan for the father and Zeta Mary Williams as the mother. Which is odd. We can speculate that these are Clarence and Zeta, who as you remember married in 1920 (in this case we can assume the kid died very young, maybe even at birth), but where did Mary Williams get here? This was Minnie Keogan's mother's name. Zeta's maiden name was Gardiner. So what happened here? A mistake in the document? Again, without seeing the original, I have no way of knowing. This whole story is pretty weird.

אה, ודרך אגב, אפשר לראות על חותמת הדואר שהגלויה נשלחה ב-29 באוקטובר - ולמרבה הפלא, מסתבר שב-1915, אוקטובר היה בדיוק כמו השנה, כלומר התחיל ביום שישי ונגמר ביום ראשון - אז סביר להניח ש'נשף המסכות' שהוזכר, למחרת בלילה (שהיה שבת, ה-30 באוקטובר) היה אירוע לכבוד האלווין. נחמד.

Oh, by the way, you can see by the date stamp that this was sent on October 29 - and oddly enough, it turns out that in 1915, October was the same as this year, starting on a Friday and ending on a Sunday - so it's a fair assumption that the 'masquerade' mentioned as being on the next night (which was Saturday, October 30) is a Halloween event. Neat.

אבל עד כמה שכל הסיפור עד עכשיו היה די מוזר, זה עדיין לא החלק הכי מוזר. הגלויה השנייה היא החלק הכי מוזר - ולכן שמרתי אותה לסוף, למרות שכרונולוגית היא קודמת לגלויה שכיניתי 'גלויה 1' (אם מסתכלים היטב על חותמת הדואר אפשר לראות שהיא נשלחה ב-27 בספטמבר, וכזכור גלויה 1 נשלחה ב-29 באוקטובר). אבל... פשוט תסתכלו:

But as weird as everything so far has been, this is not the weirdest part. The second postcard is the weirdest part - which is why I left it till now, even though chronologically it came before what I called 'Postcard #1' (if you look closely at the date stamp you can see it was sent on September 27, while as you remember #1 was sent in October 29). But... well, take a look:

גלויה 2, צד אחורי:

Postcard #2, back:

8-1-21-9-13-7, 1, 7-14-14-4, 19-9-12-5, very 4-9-18-1-15-15-14-9-13-19-5-4, not to 18-5-5, 20-14-21, Sat night.
Hope to 18-5-5-20-14-21, [18]-14-14-13.
Your Friend 12-9-13[????]-5

זה כתוב בקוד.
הגלויה הזו בבירור נכתבה על-ידי אותו אדם מהגלויה השנייה, אבל הפעם היא נכתבה באיזשהו קידוד. עד כה נהניתי מהאופי הכמו-בלשי של מה שאני עושה כאן בבלוג, אבל עם הגלויה הזו פתאום הרגשתי שזה ממש כמו משהו מתוך סיפור בלשים.

It's in code.
It's quite obviously from the same person from the other postcard, but this time, it is written in some kind of code. I've been enjoying the somewhat detective-ish nature of what I do here on the blog, but with this card, it actually feels like something out of a detective story.

במקור, תכננתי להציב כאן אתגר, כי לא היה לי מושג מה כתוב בגלויה. הראיתי אותה לכמה אנשים, והגענו למסקנה שזה לא צופן החלפה פשוט של אות-למספר-התואם. ואז ניסיתי לבדוק אם המלה הראשונה היא 'friend', כי חשבתי שזה יכול להתאים, אבל אז המלה הבאה היתה צריכה להיות 'R', וזו לא באמת מלה, ובאופן כללי לא מתקבל משהו הגיוני במיוחד בהודעה. ובדרך כלל אני ממש גרועה בכל משחקי ההגיון האלה. אז התכנית היתה להשאיר את זה כאן בתקווה שאולי מתישהו יבוא קורא חכם ויפענח את הקוד.

This was originally meant to be posed as a challenge, since I had no idea what the card said. I showed it to a few people, and we managed to figure out that it's not a simple letter-to-respective-number substitution cipher. Then I tried checking if the first word was 'friend', since I thought it would fit, but that makes the second word 'R', which is not actually a word, and in general seems to make little sense of the whole message. And in general, I tend to be very bad with these logic puzzles. So this was going to be left here in the hopes some clever reader, someday, will figure it out.

אבל אז, אחרי שבהיתי בגלויה די הרבה כשכתבתי את הרשומה הזו, פתאום חשבתי שרגע, מה אם 18-5-5 זה S-E-E, וה-20-14-21 שאחריה זה Y-O-U? שתי המלים האלה חוזרות מייד אחר כך, ואז המשפט הבא הוא 'Hope to see you s...' - וזה soon, כמובן! ואז הכנסתי את האותיות שהיו לי למלים האחרות, ובהיתי בגלויה עוד קצת, ופתאום הכל נהיה הגיוני, והרגשתי ממש ממש חכמה.
אז אזהרת ספוילר; אם אתם רוצים לפענח את זה בעצמכם, אל תקראו הלאה.

But then, after staring at it for a long time while writing this very post, I suddenly thought hey, what if that 18-5-5 is S-E-E, and that 20-14-21 is Y-O-U? They repeat right after, and that'd make the next sentence 'Hope to see you s...' - soon, of course! And then I put these few letters in the other words, and stared at it a while more, and all of a sudden it all made sense, and I felt really really clever.
So, spoiler alert; if you want to figure it out yourself, don't read on.

Ha[v]ing a good time, very disappointed not to see you Sat. night.
Hope to see you soon.
Your Friend, Min[ni]e

אני נהנית כאן, אבל התאכזבתי מאוד לא לראות אותך ביום שבת בלילה.
מקווה לראות אותך בקרוב.
ידידתך, מיני

הופה.
מיני!? מה נסגר?
מצד אחד, הסיפור נעשה עכשיו הרבה פחות מלהיב. אין כאן שום הודעות סודיות על פגישות סודיות של הבונים החופשיים, או משהו; רק משחק קידוד קטן ומטופש (למעשה זה בעיקר צופן החלפה פשוט של אות-למספר-התואם, חוץ מאשר במקומות שזה לא כך). מצד שני, הכל נעשה הרבה יותר מוזר. אם מיני היא אמא של היירם, כמו ששיערתי קודם, למה היא שולחת לו הודעות כאלה? למה היא קוראת לו 'ידידי היירם'? אולי היא סתם שטותניקית. גם אמהות עושות שטויות לפעמים, ורק מפני שהיא אלמנה בת 54 זה לא אומר שהיא לא יכולה לשחק משחקים קטנים ומוזרים עם הבן שלה. או שאולי זו היתה מיני אחרת - בסך הכל, יכלה להיות יותר מאחת. או שאולי היא בעצם לא אמא שלו, וכל הסקנדל הקטן שדמיינתי לעצמי אף פעם לא קרה, והוא פשוט קרוב משפחה מצד איזשהו קיגן אחר. אין לי שמץ של מושג. תעלומה.

Whoa.
Minnie?! What the hell?
On one hand, this makes the story a bit less exciting. No secret messages about secret Masonic meeting places or something; just a silly little code game (which is mostly a simple letter-to-respective-number substitution cipher, except where it isn't). On the other hand, it just makes everything weirder. If Minnie is his mother, as I've assumed before, why would she send him messages like this? Why would she call him 'Friend Hiram'? Maybe she was just being silly. Mothers do that, sometimes, and just because she was a 54 year old widow doesn't mean she can't play weird little games with her son. Or maybe it was some other Minnie - there could have been more than one, after all. Or maybe she is not his mother, and this whole little scandal I imagined never happened, and he's related to some other Keogan. I simply do not know. It's a mystery.

ובעוד התעלומה הזו תלויה באוויר, הגענו לסוף של סאגת קיגן, ושל הגלויות שקניתי בחנות העתיקות בברמרטון. בפעם הבאה... נו, אני כבר אחשוב על משהו אחר.
למי שחוגגים האלווין, שיהיה לכם האלווין שמח ומסתורי. למי שלא, יום ראשון שמח! להתראות בפעם הבאה!

And with this mystery hanging in the air, this is the end of the Keogan Saga, and of my Bremerton antique store postcards. Next time... well, I'll have to think of something else.
To those who celebrate it, may you have a happy and mysterious Halloween. To those who don't, have a nice Sunday! See you next time!

Clarence - קלארנס

You remember Clarence Keogan. In the previous installments we've seen a bit about his life - first in that 1891 census, when he was 6, and the marriage certificate from 1920, and last time we saw him mentioned in that apple tree postcard to Minnie Keogan. And today, we find out a little more. Possibly. I mean, it doesn't actually say his name anywhere on the postcard, but... well, you'll see.

אתם זוכרים את קלארנס קיגן. בפרקים הקודמים ראינו כמה רסיסים מהחיים שלו - בהתחלה במפקד התושבים מ-1891, כשהיה בן 6, ותעודת הנישואין מ-1920, ובפעם הקודמת הוא הוזכר בגלויה ההיא למיני קיגן, עם עץ התפוחים. היום נגלה עליו עוד קצת. כנראה. כלומר, השם שלו לא ממש מופיע בגלויה, אבל... טוב, תכף תראו.

Anyway, we begin with the front of the postcard, which features a rather nice drawing of Snoqualmie Falls.

בכל אופן, מתחילים מהצד הקדמי של הגלויה, שעליו תמונה חביבה בהחלט של מפלי סנוקוואלמי.

Front:

צד קדמי:

Well, I don't have much to say about that. They're nice falls, but honestly there isn't really anything very interesting on this side of the postcard. The main reason I bought this (other than the strange and neat handwriting) was because the date stamp, on the back, said 'Rainier National Park Opens June 15', and I thought, wow, that's cool, is this postcard from back when Mount Rainier National Park first opened?

טוב, אין לי יותר מדי מה לומר עליהם. הם יופי של מפלים, אבל למען האמת הצד הזה של הגלויה לא מעניין במיוחד. הסיבה העיקרית שקניתי אותה (חוץ מכתב היד, שהוא מוזר ודי יפה) היתה שבחותמת הדואר נכתב 'הפארק הלאומי רייניר נפתח ב-15 ביוני', וחשבתי לעצמי וואו, זה ממש מגניב, יכול להיות שהגלויה הזו היא מהשנה שבה הפארק הלאומי מאונט רייניר נפתח לראשונה לקהל?

Back:

צד אחורי:

Dear Mother,
Received letters and card but have been working nights from 7.30 until 6 in the morning.
address all my mail: 329 Fairview Ave.

אמא יקרה,
קיבלתי את המכתבים והגלויה, אבל אני עובד במשמרות לילה לאחרונה, מ-7.30 עד 6 בבוקר.
שלחי את כל הדואר שלי לכתובת: שד' פיירוויו 329.

Long story short, my assumption was wrong; Mount Rainier was actually one of the first national parks opened in the US, back in 1899. I couldn't find anything special about June 15th, 1917, so I assume this is just when the park opened for summer - since weather conditions around there can be pretty bad in winter. Anyway, this non-story takes a back seat to something that now, within my little Keogan Saga thing, becomes a whole lot more interesting: the card, addressed to Minnie Keogan, begins 'dear mother'. So, this was from her son. Which, as far as we know, has to be Clarence.

בקצרה, טעיתי; מאונט רייניר היה אחד הפארקים הלאומיים הראשונים שנפתחו בארה"ב, וזה היה ב-1899. לא הצלחתי למצוא שום דבר מיוחד לגבי ה-15 ביוני 1917, אז אני משערת שאז הפארק פשוט נפתח למשך הקיץ - תנאי מזג האוויר באיזור יכולים להיות די גרועים בחורף. בכל אופן, הסיפור הזה הוא לא באמת סיפור, והוא תופס מקום הרבה יותר שולי לעומת משהו שעכשיו, במסגרת כל העניין הזה של 'סאגת קיגן', נראה הרבה יותר מעניין: הגלויה, שנשלחה למיני קיגן מיודעתנו, נפתחת במלים 'אמא יקרה'. כלומר, היא נשלחה מהבן שלה. ולפי כל מה שאנחנו כבר יודעים, זה צריך להיות קלארנס.

So there's Clarence, in July of 1917 (that's only a few months before Red October, over in Russia), working the night shift somewhere in Seattle (note the date stamp, marked 'Seattle Wash. Term. Sta.' - that'd be the train station, of course, back when trains were still important, and apparently there is still a post office right there). We can't really tell what his job is, but looking around, I found Clarence some years before that, in the 1910 Federal Census (click to enlarge; he's on line 78):

אז הנה קלארנס, ביולי של שנת 1917 (רק כמה חודשים לפני מהפכת אוקטובר ברוסיה), עובד במשמרת לילה איפשהו בסיאטל (שימו לב לחותמת, שעליה כתוב 'Seattle Wash. Term. Sta.' - זו תחנת הרכבת כמובן, בתקופה שבה לרכבות עדיין היתה חשיבות גדולה, ומסתבר שכיום עדיין יש שם סניף דואר). אי אפשר בעצם לדעת במה הוא עובד, אבל בחיפושים שלי מצאתי את קלארנס כמה שנים לפני כן, במפקד התושבים הפדרלי של 1910 (קליק להגדלה; הוא בשורה 78):

He was in King County back then, too, although it appears he didn't live in Seattle but in the area of Avondale, which nowadays is on the suburbs of Microsoft City, a.k.a Redmond.

גם אז הוא היה במחוז קינג, אבל נראה שאז הוא לא גר בסיאטל אלא באזור אבונדייל, שכיום נמצאת בפרברים של מייקרוסופט סיטי, הידועה בשם רדמונד.

View Larger Map

And he was one of a whole bunch of guys working mostly as laborers for a lumber company, all listed as boarders in the same place. I can imagine that must have been a hard life (workers rights weren't all that hot back then). And I can imagine that seven years later, when this card was written, he was still working as a laborer, the same hard work for long hours (this is a 10.5-hour shift he's talking about) with little pay, although this time it's probably in Seattle, since he gives his mother the address '329 Fairview Ave.' - which is a Seattle address, a little south of Lake Union. Below you can see the street on a map of the area from 1920 (in two halves, unfortunately; Fairview is basically the dividing line, so in the first half it's on the very right side of the map, and in the second half it's on the left), and 329 should be about a third of the way down from Harrison Street.

הוא היה אחד מתוך קבוצה של גברים שעבדו בעיקר כפועלים בחברת עץ, ושכולם רשומים כדיירים של אותו מקום. אני יכולה לנחש שאלו היו חיים די קשים (זכויות עובדים לא היו נושא אופנתי במיוחד אז). ואני יכולה גם לנחש ששבע שנים אחר כך, כשהגלויה הזו נכתבה, הוא עדיין עבד כפועל, עדיין בעבודה קשה למשך שעות ארוכות (שימו לב שהמשמרת שהוא מדבר עליה נמשכת 10.5 שעות) ובתשלום נמוך, אבל הפעם כנראה בסיאטל, כי הכתובת שהוא נותן היא 'שדרות פיירוויו 329' - וזו כתובת בסיאטל, קצת דרומית לאגם יוניון. להלן אפשר לראות את הרחוב במפה של האזור מ-1920 (בשני חלקים, למרבה הצער; פיירוויו הוא פחות או יותר על קו החצי, אז במפה הראשונה הוא נמצא בימין קיצון, ובמפה השנייה בשמאל קיצון), ומס' 329 צריך להיות בערך בשליש הדרך מתחת לרח' האריסון.

 
I don't think any of the original buildings are there anymore, today, although in this case I'm thinking it probably wasn't too much of a loss. It was an industrial area, a little way off the docks; usually not a place for pretty buildings (I am kinda interested, though, about some of the names - presumably of businesses, or maybe owners - that appear in the map, like Olive W Purdy or the something-I-can't-read-well-thal Frauenthal Bros. [Updated! see below], but I couldn't find anything about them on Google). Doesn't seem like there's anything very fancy there today, too. Right on 329 there's a little coffee shop, but the area in general doesn't look terribly inviting. Some large buildings and parking lots, a view of Queen Anne Hill, and if you stand on the right spot and look west, you get a half-obstructed view of the Space Needle, but that's about it, really:

אני לא חושבת שיש שם אף אחד מהבניינים המקוריים, כיום, למרות שבמקרה הזה נראה לי שזה לא כזה אובדן גדול. זה היה אזור מסחרי, לא רחוק מרציפי הנמל; בדרך כלל זה לא ממש מקום שטורחים לבנות בו בניינים יפים (מה שכן, מסקרנים אותי כמה מהשמות שמופיעים במפה - כנראה שמות של עסקים, או אולי של בעלי הבניין - כמו  אוליב וו. פּרדי, או האחים משהו-שאני-לא-מצליחה-לקרוא-כמו-שצריך-תַל פראונתל [עודכן! ר' למטה], אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר עליהם בגוגל). לא נראה שיש שם משהו מפואר במיוחד גם כיום. בדיוק במס' 329 יש בית קפה קטן, אבל באופן כללי האזור לא נראה מזמין במיוחד. כמה בניינים גדולים ומגרשי חניה, נוף של גבעת קווין אן, ואם עומדים במקום הנכון ומסתכלים מערבה יש ראות חלקית של הספייס נידל, אבל זה פחות או יותר הכל:

View Larger Map

That was probably where he lived. The Space Needle wasn't there yet, of course, so he probably didn't have much of a view at all. Just buildings and more buildings (and maybe some trees). And he probably mostly saw those in the dark, to boot. Still, Seattle was a pretty exciting place, back then. Growing and thriving and becoming an actual big city. I'd like to imagine that maybe there was opportunity in the air, and maybe even a simple laborer working nights could catch a whiff of it, now and then. That's the American Dream, isn't it?

כנראה ששם הוא גר. הספייס נידל עדיין לא היתה שם, כמובן, אז סביר להניח שלא היה נוף מיוחד. רק בניינים ועוד בניינים (ואולי קצת עצים). והוא בטח גם ראה אותם בעיקר בלילה, בנוסף לכל. אבל בכל זאת, סיאטל היתה אז מקום די מלהיב, משגשגת ומתפתחת והופכת עיר גדולה של ממש. נחמד לדמיין שאולי היה ריח של הזדמנות באוויר, ושאולי אפילו פועל פשוט שעובד במשמרות לילה יכול היה להריח אותו לפעמים. זה החלום האמריקאי, לא?

Oh, and one last little thing: the card was published by the Puget Sound News Company - not a big or important company or anything, as far as I know, but researching this card I found an picture of their building from 1900 and thought it was cool. So there you go.

אה, ועוד משהו קטן לסיום: את הגלויה הדפיסה ה-Puget Sound News Company - לא חברה גדולה או חשובה או משהו, למיטב ידיעתי, אבל בזמן שחקרתי את הגלויה מצאתי תמונה של הבניין שלהם מ-1900 וחשבתי שזה די מגניב. אז בבקשה.

Update (18 Aug 2011):
I was reading William Speidel's rather informative and enjoyable Sons of the Profits, which is about the early history of Seattle, and the idea that it might somehow intersect with this saga was always at the back of my mind, although I wasn't expecting much. Then, at some point near the end there was a list of important businessmen who went on a boat to Alaska, and it included one Jacob Frauenthal, merchant and building owner, and I decided to have another look at that 1920 map. And you know what, now that I looked at it again, it looked a lot like it said 'Frauenthal Bros."... so off to Google I went, and made some searches. The brothers themselves seem to still be listed as property owners (although mostly around Shoreline, quite a long way to the north from that map segment), but going back to more ancient history, you can find their shop listed in a few places, like the 1872 business directory or the 1883 phone(!) directory, and it even makes a guest appearance in two pictures from the same era (1, 2 - and do check the descriptions below!). None of these is on Fairview Ave., or from the relevant period of 1910-20 or so, but still, it's something. And that building on Fairview, right between John St. and Thomas St.? It's been the headquarters of the Seattle Times from about 1930 to earlier this year, apparently. So that another little mystery solved. Still nothing about Purdy, though.

עדכון (18 באוגוסט 2011):
לא מזמן קראתי בספר האינפורמטיבי והמהנה למדי של וויליאם ספיידל, 'Sons of the Profits', שמספר על ההסטוריה המוקדמת של סיאטל, וכל הזמן ישבה לי בראש המחשבה שאולי זה יתחבר איכשהו לסאגה הזו, למרות שלא ציפיתי ליותר מדי. ואז, מתישהו די לקראת הסוף היתה רשימה של כמה אנשי עסקים חשובים שעלו על ספינה לאלסקה, שכללה איש בשם ג'ייקוב פראונתל, סוחר ובעל-בתים, והחלטתי להסתכל שוב על המפה הזו מ-1920. ויודעים מה, כשהסתכלתי עליה שוב, ממש נראה כאילו כתוב שם 'האחים פראונתל'... אז קפצתי לגוגל והרצתי כמה חיפושים. נראה שהאחים פראונתל עדיין רשומים כבעלי נדל"ן (אם כי בעיקר בסביבות שכונת Shoreline, שהיא די הרבה צפונה מקטע המפה שלי), אבל אם נעבור להסטוריה קדומה יותר, אפשר למצוא רישומים של החנות שלהם בכמה מקומות, כמו במדריך העסקים מ-1872 או מדריך הטלפונים(!) מ-1883, ואפילו יש לה הופעת אורח בשתי תמונות מאותה התקופה (1, 2 - ושווה לבדוק את התיאורים מתחת לתמונות!).  אף אחד מהדברים האלה לא קשור לשד' פיירוויו, או לפרק הזמן הרלוונטי של סביבות 1910-1920, אבל גם זה משהו. אה, והבניין ההוא על שד' פיירוויו, בין רח' ג'ון ורח' תומס? הוא היה המשרד המרכזי של עיתון ה-Seattle Times מסביבות 1930 עד לתחילת השנה הנוכחית, מסתבר. אז הנה פתרנו עוד תעלומה קטנה. אם כי עדיין לא מצאתי כלום על פּרדי.

Out by an apple tree - בחוץ, ליד עץ תפוחים

המשך סאגת קיגן!
בפרק הקודם: גלויה עם תמונה של מלון בלוס אנג'לס נשלחה למישהי בשם מיני קיגן. באינטרנט יש המון מידע על המלון (שנהרס ב-1957) וגם, מסתבר, על אנשים שחיו במדינת וושינגטון לפני כמאה שנה. אני נעשית אובססיבית קמעה, ומוצאת כל מיני מסמכים ישנים יותר ופחות, ולומדת מהם כל מיני פרטים על מיני קיגן ומשפחתה. היא נולדה ב-1861 (לא הרבה לפני שפרצה מלחמת האזרחים בארה"ב), בשם מיני וויליאמס, לאב ממוצא פיני ואם שהיתה כנראה בת שבט הסנוהומיש, ומתישהו לפני 1891 נישאה לחקלאי בשם ג'ו קיגן, שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים. היה להם בן בשם קלארנס, ועליו אנחנו יודעים שב-1920 הוא התחתן עם בחורה בשם זיטה גרדינר.

The Keogan Saga continues!
Last time: a postcard with the picture of a hotel in LA was sent to a woman named Minnie Keogan. The internet has a lot of info about the hotel (Which was demolished in 1957) and as it turns out, also about people who lived in Washington State about a century ago. I become slightly obsessed, and find all sorts of documents - some older, some newer - and learn from them a bunch of details about Minnie Keogan and her family. She was born in 1861 (not long before the American Civil War began) under the name of Minnie Williams, to a Finnish father and a probably-Snohomish mother, and sometime before 1891 she married a farmer named Joe Keogan, who was three years her junior. They had a son namd Clarence, and about him we know that in 1920 he married a girl named Zeta Gardiner.

כל זה כבר די מרשים. ועכשיו יש לנו עוד גלויה, גם היא למיני קיגן. אני לא זוכרת אם שמתי לב, כשקניתי אותה, לעובדה שהנמענת זהה; אני כן זוכרת שהתמונה מצאה חן בעיניי, וגם הכתב על הצד האחורי, ועוד יותר מכך - מה שנכתב שם.

All of this is already pretty impressive. And now we have another postcard, also sent to Minnie Keogan. I don't remember if when I bought it I noticed that it was the same recipient; I do remember that I liked the picture, and the handwriting on the back, and more than that - what was written there.

צד קדמי:

Front:

למרות ההבעות החמוצות (שאליהן נגיע עוד מעט), אני חושבת שיש משהו מושלם בדיוקן המשפחתי הזה. משהו בהצבה של המשתתפים, ובתנוחות שלהם, מאוד מוצא חן בעיניי. האב במרכז נראה קצת עייף, 'שפוך' על הכסא שלו. אולי אפילו הוציאו את הכסא במיוחד, אחרי כמה צילומים, כי נמאס לו לעמוד? הבגדים שלו נראים רשמיים, עם החולצה מכופתרת עד למעלה, אבל לא רשמיים מאוד (הוא לא לובש עניבה או ז'קט, או כובע, שבתקופה ההיא היו פחות או יותר חובה); התמונה היתה הזדמנות חגיגית, אבל לא משהו יוצא דופן לגמרי. אשתו עומדת זקופה ומכופתרת, עם הידיים מאחורי הגב - אני יכולה לדמיין אותה בתור מורה, נניח. זה מתאים לה. הילדה דומה מאוד לאבא שלה, לפחות בהבעה, אבל מכל שלושת הילדים, אני הכי אוהבת את הצעיר, בצד שמאל. ההבעה שלו הכי פחות רצינית, ויש בה אפילו משהו שובבי. אני מדמיינת אותו כמין תום סוייר שכזה, שכמה דקות אחרי הצילום מיהר להוריד את הנעליים, לפתוח כמה כפתורים, ולרוץ לנחל לעשות בלגן.

Despite the dour expressions (which we will get to, soon), I think there's something perfect about this family portrait. There's just something about the people's arrangement and their poses that I really like. The father in the centre looks a bit tired, slumped over his chair. Maybe they even got a chair especially, after a few photo sessions, because he got tired of standing? His clothes seem kinda formal, with the shirt buttoned all the way up like that, but not very formal (he's not wearing a tie or a jacket, or a hat, which were practically mandatory around that time); this picture was probably a big occasion, but not something completely out of the ordinary. His wife is standing tall and buttoned-up with her hands behind her back - I can imagine her as, say, a teacher. It fits her. The girl looks a lot like her father, at least in her expression, but really, of all three kids, my favourite is the youngest, on the left. His expression is the least serious of the lot, even a little mischievous. I imagine him a a Tom Sawyer kind of kid, who soon after the photo session was done already had his shoes off, opened some of these buttons, and ran to the stream to make a mess.

כל זה, כמובן, הוא רק הדמיון שלי. אין לי שום דרך לדעת את כל  הדברים האלה - אני אפילו לא יודעת מי המשפחה הזו היתה. בצד האחורי אין יותר מדי פרטים עליהם, למען האמת. רק על הסיטואציה, קצת, וגם עוד כמה פרטים על משפחת קיגן.

All of this is, of course, just in my imagination. I have no way of knowing all these things about them - I don't even know who this family was. Actually, there aren't too many details about them on the back. Just a bit about this situation, as well as a few more details about the Keogans.

צד אחורי:

Back:

What do you think of this homly[?] bunch
It was taken out by an apple tree & the sun shining bright.
Joe & Clarence took the best pictures of all. Write soon.

מה דעתך על חבורת פרצופי הצנע[*] הזו
התמונה צולמה בחוץ ליד עץ תפוחים, בשמש חזקה.
ג'ו וקלארנס צילמו את התמונות הכי טובות. כתבי במהרה.

[*] הערה: התרגום כאן לא מדויק במיוחד, אבל המלה homely היא אחת מהמלים החמקמקות האלה שקשה להפליא למצוא להן מקבילה עברית - משהו בין פשוט וצנוע לבין מכוער. בהתחשב בעובדה שאני גם לא בטוחה ב-100% שזה אכן מה שנכתב כאן באנגלית, עשיתי כמיטב יכלתי למצוא משהו שיתאים לפחות בערך.

ועכשיו אנחנו יודעים למה ההבעות שלהן נראות חמוצות למדי - הם עומדים מול השמש, ומן הסתם מצמצמים עיניים בגלל האור הבוהק, ולכן הם נראים קצת כעוסים, והכותבת (למה נדמה לי שזו כותבת דווקא?) צוחקת על זה בעצמה. אבל כנראה שהיא חיבבה את התמונה הזו מספיק כדי לשלוח דווקא אותה, וזה נחמד.

And now we know what's up with the expressions - they're standing in front of the sun, and probably squinting because of the bright light, which is why they look a little grim, and the writer makes fun of this herself (I have a feeling it's a woman, for some reason). But I guess she liked this picture enough to decide to send it, ans that's nice.

קצת מסובך לתארך את הגלויה, כי אין עליה תאריך, או אפילו בול. ה-stamp box (שבאמת אולי כדאי שאמצא כבר את שמה העברי) נמצאת אמנם באתר הדלטיולוגיה שקישרתי אליו פעם, אבל טווח התאריכים די רחב: מ-1904 ועד שנות ה-20.

Dating this card is a bit tricky, what with not having a date, or even a stamp. While the stamp box appears on that deltiology site I linked to, once, the date range is pretty wide: 1904-1920s.

מה שכן, יש לי פריט מידע אחד נוסף, שעוזר לצמצם את הטווח: מיני קיגן מופיעה גם במפקד התושבים הפדרלי של 1910, ושם היא רשומה כאלמנה (מפקד התושבים הזה, אגב, יעשה הופעת אורח נוספת בהמשך, ולכן אצמצם בהסברים כרגע, אבל למרות שהכתב קצת מקושקש אפשר לראות במקטע שלמטה את שמה, את הגיל - 49, שמתאים בדיוק לפרטים שאנחנו יודעים עליה עד כה - ואת הקיצור Wd, שמציין Widowed, אלמנה).

I do, however, have another piece of information, which helps narrow it down a bit: Minnie Keogan appears in the Federal Census in 1910, and there she's listed as being a widdow (this census, by the way, will make another guest appearance later on, which is why I will not give many explanations right now, but despite the somewhat messy writing you can see on this bit below her name, her age - 49, which fits exactly with what we know about her so far - and the abbreviation Wd, which stands for Widowed).

לגבי ג'ו וקלארנס: כפי שאולי זכור לכם (ואם לא, אתם יכולים לגלול למטה עד לפוסט הרלוונטי ולהזכר) בין הדברים שמצאתי במחקר שעשיתי לפני הפוסט הקודם בסאגה היו רשומות ממפקד התושבים בטריטוריות ב-1891, שהיו כפולות משום מה, ושבעלה של מיני קיגן הופיע בהן תחת שני שמות: John ו-Jno. ובכל זאת כיניתי אותו ג'ו - בגלל הגלויה הזו, שבה כתוב במפורש Joe. אני לא ממש יודעת אם זה אכן אותו אדם, אבל זה נשמע סביר - ויכול להיות אפילו שג'ו הוא קיצור של ג'ון (גם אם זה לא קיצור נפוץ). אין לי מושג מה הקטע של ג'נו; אולי פשוט שגיאת כתיב.

Regarding Joe and Clarence: as you may remember (and if you don't, you can scroll down to the relevant post and check it there) among the things I found out researching the previous post on this saga were listings on the Territorial Census from 1891, which for some reason were double, and which had Minnie's husband's name in two forms: John and Jno. And yet, I called him Joe - because of this postcard, where it's clearly written this way. I can't actually be sure it's the same person, but it sounds reasonable - and it's even possible that Joe is short for John (although that's not very common, I think). And I have no idea what's Jno, but it might just be a typo.

לא כ"כ מצאתי אותו במסמכים האחרים שנגישים לי, אז אני לא יודעת מתי הוא מת. אבל נראה לי סביר להניח שהגלויה הזו נכתבה מתישהו בין 1904 ל-1910.
ניסיתי להעזר במדור החביב הזה לתארוך תמונות ובגדים באתר של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, אבל הוא מתמקד בבריטניה, ובבגדים של המעמדות הגבוהים יותר, אז חוששתני שהוא לא שימושי במיוחד לצורך התמונה הספציפית הזו, שמתעדת אנשים פשוטים למדי באזור נידח יחסית בארצות הברית. אמנם מעניין לציין שהשמלה של הילדה מזכירה מאוד את השמלה הזו, אבל זה לא אומר כלום; אולי בכלל הגזרה הרפויה יותר שהפכה אופנתית באותה תקופה (אחרי שהתחילה כמה עשורים קודם לכן בקרב החוג האמנותי, שהתנגד לנוקשות של המחוכים ושאר פריטי הלבוש הרשמי... למדתי לא מעט מעלעול באתר ההוא) הושפעה מהלבוש של שכבות נמוכות יותר, שנועד כמובן להיות פונקציונלי הרבה יותר (אני משערת שקצת קשה לעבוד עם מחוך, שלא לדבר על תחתוניות וקרינולינות למיניהן). או שאולי התמונה הזו באמת מאוחרת יותר, מתישהו בין 1910 ל-1920, וג'ו הוא לא בעלה של מיני אלא מישהו אחר. אולי חבר של קלארנס, או משהו.

I didn't really find him in any of the other documents that were accessible, so I don't know when he died. But it still seems reasonable to assume that this postcard was written sometime between 1904 and 1910.
I tried using this nice guide to dating clothes and photographs in the Victoria and Albert Museum website, but it's focused on Britain, and on clothes worn by the higher classes, so I'm afraid it's not very useful for this specific picture, which documents pretty regular people living in a fairly remote part of the US. It is interesting to note that the girl's dress looks a lot like this dress, but this doesn't mean anything; it could even be possible that this looser fit, which became popular around the time (although it started a few decades earlier among the artistic set, who were against the stiff corsets and other bits of formal wear... I learned quite a lot reading through that website) was influenced from clothes worn by the lower classes, which of course needed to be a lot more functional (I can imagine it's hard to work in a corset, not to mention petticoats and crinolines and whatnot). Or perhaps this picture really is later, from around 1910-1920, and Joe isn't Minnie's husband but someone else. Maybe a friend of Clarence, or something.

בכל אופן, כל הניחושים האלה קצת מצחיקים, בהתחשב במידע המועט שיש לי. אני בטוחה שיש כל מיני מומחים שיושבים במוזיאונים ומסתכלים על תמונות כאלה כל היום, ושהם יוכלו לזהות את התקופה כהרף עין, אבל אני לא ממש מוסמכת לתת תשובה. אז אני מנחשת, וממציאה לי סיפור קטן. על מיני קיגן שבעלה והבן שלה (הוא כבר בחור גדול, היא לא רואה אותו הרבה) נסעו לבקר חברים במקום אחר, והיא יושבת בביתה שבפורט האדלוק, ומקבלת גלויה פתאום, וקוראת עליהם. והיא בטח מסתכלת על התמונה, וקוראת את מה שמאחור, ומחייכת. אולי היא באמת מחליטה שהגיע הזמן לכתוב חזרה, והיא מחפשת גלויה משלה, וטובלת את העט בדיו, ויושבת לכתוב...

Anyway, all this guessing is pretty funny, considering how little information I actually have. I'm sure there are experts sitting in museums who look at pictures like this all day, and that they could place it in the right period in a flash, but me, I'm hardly qualified to answer that. So I guess, and make up a little story. About Minnie Keogan, whose husband and son (he's all grown up now, she doesn't see him often) went to visit friends somewhere, and she's sitting in her house in Port Hadlock, and suddenly she gets a postcard, and reads about them. And she probably looks at the picture, and reads the back, and smiles. And maybe she thinks it's really time to write back, and she looks for a postcard of her own, and dips a pen in ink, and sits down to write...

אני לא יודעת. אין לי את הגלויות שהיא כתבה, רק כמה מאלה שכתבו אליה. אבל זה סיפור נחמד.
והוא עוד לא נגמר! חכו לחלקים הבאים.

I don't know. I don't have any postcards she wrote, only a few that were written to her. But this is a nice story.
And it isn't over yet! Stay tuned for the next installments.

Bleak August: update - אוגוסט עגמומי: עדכון

My good friend Maria commented on 'A Bleak August' (the first photo I posted here), translating the Russian on the back for me. And since this post is old, and no longer on the front page, I figured I'll post the update separately.

חברתי הטובה מריה הגיבה לרשומה 'אוגוסט עגמומי' (התמונה הראשונה שהעליתי לבלוג), ותרגמה בשבילי את מה שכתוב ברוסית מאחורה. ומכיוון שזו רשומה ישנה, והיא כבר מזמן לא בעמוד הראשי, החלטתי לפרסם את העדכון שלה בנפרד.

So, turns out the place in the photo is Charlotte Square in Edinburgh. Here:

ובכן, מתברר שהתמונה היא מכיכר שרלוט באדינבורו. כאן:

View Larger Map

And, while the Street View option in the area is incomplete - so I couldn't 'walk' around the square and try to find the spot where the 1984 photo was taken - I did find this:

אמנם ה-Street View לא מכסה את כל האזור, אז לא יכלתי 'לטייל' מסביב ולנסות למצוא את המקום שבו צולמה התמונה ההיא ב-1984, אבל מצאתי את זה:

http://www.flickr.com/photos/79758931@N00/3765313318/

This is almost identical, only it seems to have been taken from a little further down the street. And the cars are different, of course (interesting, though, that there seem to be less cars there today than in the 80s; intuitively, I'd expect the opposite). It's pretty amazing how little has changed. Even the sky looks pretty much the same.
Also, the guy who took this new photo didn't place it exactly, but I am pretty sure that the house with the columns in the middle of the row on the right is Bute House, which means that this would make this street N Charlotte Square, looking west-ish.

התמונה כמעט זהה, חוץ מהעובדה שהיא צולמה קצת יותר מרחוק. והמכוניות שונות, כמובן (מעניין, אגב, שנראה שיש שם פחות מכוניות כיום מאשר בשנות ה-80; אינטואיטיבית, הייתי מצפה שיהיו יותר). מדהים כמה מעט השתנה בעצם. אפילו השמיים הם די אותו הדבר.
אגב, הבחור שצילם את התמונה החדשה לא סיפק מיקום מדויק, אבל אני די בטוחה שהבית עם העמודים באמצע שורת הבתים בצד ימין הוא Bute House, מה שאומר שהרחוב הוא זה שצפונית לכיכר, עם מבט מערבה (פחות או יותר).

So now we have a place, and maybe a little more of a reason for the picture (since this is not just a side street, as I thought before, but more of a tourist attraction). Still can't know who took the picture, and how it was lost - hell, I don't even remember where exactly it was that I found it - but we know a bit more, and that's pretty cool.

אז עכשיו יש לתמונה ההיא מקום, ואולי גם איזושהי סיבה (כי בניגוד למה שחשבתי, זה לא סתם רחוב צדדי, אלא מקום יותר תיירותי). אני עדיין לא יכולה לדעת מי צילם את התמונה, ואיך הוא איבד אותה - אני הרי לא זוכרת אפילו איפה בדיוק מצאתי אותה - אבל אנחנו יודעים קצת יותר, וזה די נחמד.

Thanks, Maria!

תודה, מריה!

Hotel Melrose - מלון מלרוז

זו הגלויה הראשונה בסדרה שקיבלה את הטאג הפומפוזי-במקצת 'Keogan Saga'. כמו השתיים הקודמות, מצאתי אותה בערמה של גלויות ותמונות ישנות בחנות העתיקות ההיא, ורק אחר כך שמתי לב שיש לי חמש גלויות שנשלחו לחברי משפחת קיגן, שחיו באזור פורט טאונסנד. הגלויה הנוכחית והשתיים שאחריה נשלחו למיני קיגן - אבל עליה אפרט אחר כך. קודם כל, הנה הצד הקדמי של הגלויה, ועליו תמונה של מלון מלרוז בלוס אנג'לס (וזו בעצם הסיבה שבגללה קניתי את הגלויה הזו, כי רציתי לחקור קצת ולגלות אם הוא עדיין קיים).

This is the first postcard in a connected series that got the somewhat pompous tag 'Keogan Saga'. Like the two previous cards, I found it in a pile of old postcards and photos at the antique store, and only later realised that I have five cards that have all been sent to members of the Keogan family, who lived in the area near Port Townsend. This card and the next two were sent to Minnie Keogan - but a bit more about her later on. For now, the front of the card, showing the Melrose Hotel in LA (which was the reason I picked this one, really, since I wanted to research it and find out if it's still around).

צד קדמי:

Front:

מסתבר שהמלון, ששכן באזור באנקר היל היוקרתי בדאונטאון אל-איי, כבר מזמן לא שם, אבל יש לו היסטוריה די מעניינת. אפשר לקרוא עליה לא מעט כאן - וגם אם אין לכם כוח לקרוא, אפשר לגלול לתמונה הרביעית, ולראות שזה אותו הבניין שבגלויה שלנו. הבניין הזה בעצם היה נספח של המלון המקורי, ולכן הכתובת המוזרה במקצת עם '120-130': הבניין המקורי היה מס' 130, והנספח היה מס' 120.

As it turns out, the hotel, located in the fancy downtown-LA Bunker Hill area, is long gone, but has quite an interesting history. You can read a lot about it here - and even if you don't bother reading, you can scroll down to fourth picture and see the building in the card. This was actually the annex of the original hotel, and hence the somewhat odd '120-130 So. Grand Ave.' address: the original was on 130, the annex on 120.

במשך השנים המלון איבד את רוב הזוהר שהיה לו, וב-1957 כל השטח נהרס, בשם הקדמה כמובן, כי צריך לפנות מקום לבניינים מודרניים. אבל ככה, בינתיים, עד שיבנו את המודרנים, בנו שם חניון. זמני.
רק ש, נו, הוא עדיין שם.

It lost a lot of whatever glamour it had along the years. Then, in 1957, the whole thing got demolished, because, in the name of Progress, you had to make room for some nice modern buildings. But until they put the modern buildings there, they built a parking structure. Temporarily.
Except, you, know, it's still there.

[הערה: בעת כתיבת שורות אלה, יש איזושהי בעיה עם ההטמעה של Street View, והתמונה יוצאת מטושטשת ואי אפשר לנווט בה; אל תדאגו, זו לא אשמתכם, זו אשמת גוגל, אבל אם לוחצים על הקישור 'view larger map' מתחת לתמונה אפשר לראות שם את הכל כמו שצריך.]

[Note: At the time of writing, there appears to be some problem with the Street View embedding feature, and the picture is blurry and can't be navigated; do not adjust your sets, it's Google's fault, but if you hit the 'view larger map' link at the bottom you can get a good view there.]

View Larger Map

בדיוק בצד השני של הרחוב שוכן אולם הקונצרטים ע"ש וולט דיסני, ולא צריך להסתכל יותר מדי על כל המתכת המקומרת הזו כדי לדעת שהאדריכל הוא פרנק גרי, או חקיין-גרי כלשהו. במקרה הזה, מדובר באופציה א'. מתברר גם שהחניון הזמני ההוא אמור, בתיאוריה, לפנות מקום לאיזה בניין יקר-להפליא בעיצוב אותו גרי עצמו. אבל בינתיים, הוא עדיין שם. במקום הבניין הנפלא הזה:

On the other side of the street is the Walt Disney Concert Hall, and you only need to take one look at all this curved metal to figure out that the architect was either Frank Gehry or a Gehry-copycat. Well, it's the real thing, in this case. And supposedly, the parking structure will eventually be demolished as well, to make place for some terribly expensive condo also designed by Gehry, but for now, it's still there. When we could have had this:

הצד האחורי של הגלויה הוא בעצם תחילתה של 'סאגת קיגן', עם מכתב קצר למיני קיגן, כנראה מידיד/ה שלה מלוס אנג'לס.

And the back side is where the Keogan Saga begins, with a message to Minnie Keogan, by - probably - some friend from LA.

צד אחורי:

Back:

Aug 16 -13
My dear Minnie
Just to say Hello. Have been here for a week from Los Angeles. Write to Langley, Island, [W]ash, [???]rl E. Drake.
[unclear: maybe 'Pop. 62', referring to Langley?]

16 באוגוסט, 13'
מיני היקרה,
רק רציתי לומר שלום. אני כאן כבר שבוע, מלוס אנג'לס. כתבי ללאנגלי, מחוז איילנד, [וו]שינגטון, ל[???]רל א. דרייק.
[משהו לא ברור: אולי 'Pop. 62', בהתייחס לאוכלוסיית לאנגלי?]

הכתובת היא בפּורט האדלוק, שכפי שצוין לעיל שוכנת בצפון האולימפיק פנינסולה (סליחה על הלעז, אבל 'חצי-האי האולימפי' נשמע כמו סוג של ספורט), לא רחוק מפורט טאונסנד (לא באמת צריך עוד הפסקת-הטמעה, נכון? מי שרוצה יכול לחפש לבד). וכשהתחלתי לחפש את מיני קיגן מפורט האדלוק, מצאתי את השם שלה מופיע בדי הרבה מקומות, כי האינטרנט זה דבר מגניב לאללה.

The address is in Port Hadlock, which, as mentioned above, is in the northern Olympic Peninsula, near Port Townsend (we don't really need another embedding break, do we? You can just look it up if you want to). And when I started to look for this Minnie Keogan from Port Hadlock, I actually found her name in a whole bunch of places. The internet is awesome.

קודם כל, מצאתי את מפקד התושבים בטריטוריות, מחוז ג'פרסון, מ-1891. צריך לגלול קצת למטה (או לעשות קונטרול-F ולחפש), אבל היא מופיעה שם, בגיל 30 - מה שאומר שכשהגלויה הזו נכתבה היא היתה בת 52 - יחד עם בעלה ג'ו (27, חקלאי) והבן שלה קלארנס (6). נחזור אליו בהמשך.
למעשה, עושה רושם שהם מופיעים במפקד התושבים פעמיים [אם הקישור לא עובד, אפשר לחפש את שם המשפחה 'Keogan' ב-'1891 Jefferson County Census', תחת 'Census Records'; סליחה מראש על הטרטור, ועל ההנחה שכולם פסיכים כמוני ומתעניינים בחיפושים האלה]; בעלה מופיע פעם אחת בשם ג'ון ופעם אחת בשם 'Jno' (אז איך אני יודעת ששמו ג'ו? חכו ותראו!), אבל השמות האחרים הם אותו דבר. מכיוון שאני פסיכית, גם טרחתי והסתכלתי במסמכים המקוריים הסרוקים, ואכן נראה שיש שתי רשומות נפרדות של אותם אנשים. למה יש רשומות כפולות, ומה הקטע עם השמות? אין לי מושג. תשאלו את פקידי הרישום מ-1891.

First of all, there's the Jefferson County 1891 territorial census. You need to scroll down a bit (or just hit ctrl+F and search for it), but she's there, aged 30 at the time - which means she was 52 when this postcard was written - along with her husband Joe (27, farmer) and her son Clarence (6). We'll get back to him later.
Actually, they seem to appear in this census twice [if the link doesn't work, just search for 'Keogan' as last name in the 1891 Jefferson County Census, under 'Census Records'; and I apologise for the hassle, and for assuming everybody gets as obsessed about these things as I do]; the husband's name appears once as 'Jno' and once as 'John' (so how do I know it's 'Joe'? wait and see!), but the other names are the same. Because I am insane, I actually looked at the scanned original documents, and these are indeed two separate records of the same people. I have no idea why there are double records, or what's up with the names. Ask the 1891 census clerks.

יש גם את הרשימה הזו, באתר גנאולוגיה פיני (שוב, צריך לגלול או לחפש כדי למצוא את שמה, תחת '1922'). למה היא שם? כי מסתבר שאבא שלה, צ'רלס וויליאמס, נולד בפינלנד. מהרשומה הזו אפשר גם ללמוד שהיא נולדה ב-5 בינואר 1861, ושהיא נקברה בצ'ימאקם, עוד עיירה באזור פורט טאונסנד. וגם שאמא שלה היתה אינדיאנית, מה שאמר שכשנתקלתי במסמך הממשלתי הארוך (272 עמ') הזה על שבט הסנוהומיש (אזהרה: לוקח לו המון זמן לעלות), לא ויתרתי ישר, אלא חיפשתי את שמה גם שם - והיא אכן מופיעה בו. כלומר, מופיעים בעיקר ג'ק וקלייטון קיגן, שני צאצאים שרואיינו שם, אבל בעמ' 140 מסופר שהיא דיווחה שאמא שלה, מרי וויליאמס, אכן היתה סנוהומישית טהורה, ובעמ' 155 לומדים גם שהיתה לה אחות בשם אנני מקמילן, וגם בן אחד שלה מוזכר - אולי קלארנס.
זוכרים את קלארנס? יש תיעוד שב-1920 הוא התחתן עם בחורה בשם זיטה גרדינר (ניסיתי לקשר למסמך גם כאן אבל זה לא עובד לי, אז תצטרכו להאמין לי). ניתן לשער שקלייטון (1921-2003) וג'ק (1923-2002) הם הבנים שלהם. יש תיעוד של עוד כל מיני קיגנים, אבל באיזשהו שלב כבר קשה לעקוב אחרי קשרי המשפחה, אז חסכתי מכם את כל השאר.

Then there is this list, on a Finnish genealogy site (again, scroll or search until you find her under '1922'). Why is she there? Because, it turns out, her father, Charles Williams, was from Finland. We also find out that she was born in January 5th 1861, and that she was buried in Chimacum, also a town near Port Townsend. And that her mother was an Indian, which meant that when I ran into this 272-page government document about the Snohomish tribe (warning: takes ages to load), I didn't give up on it, but searched for her there as well - and she is there. Well, mostly Jack and Clayton Keogan, the descendants who were interviewed there, but on page 140 she is documented as reporting that her mother, Mary Williams, was indeed full Snohomish, and on page 155 we learn she had a sister named Annie McMillan, and there is also one son mentioned - possibly Clarence.
Remember Clarence? There's documentation that in 1920 he married a girl named Zeta Gardiner (I tried linking to that document, but the website won't let me, so just trust me on that one). I assume Clayton (1921-2003) and Jack (1923-2002) are his sons. But there are a bunch of other documented Keogans, and at some point it gets a bit hard to trace the family links, so I'll save you the rest.

אז אתם מבינים למה הטאג כ"כ פומפוזי? במובן כלשהו באמת יש כאן מין סאגה. משפחה שלמה שאפשר לעקוב אחריה לאורך הדורות - לפחות חלקית - וסיפור שהוא רחב הרבה יותר מההודעה בגלויה שאיתה התחלנו. דורות שלמים של אנשים שחיו ועבדו ונלחמו והתאהבו והתחתנו ומתו, שמן הסתם הסיפורים שלהם היו יכולים למלא רומן אפי עב-כרס, וכאן, בצד השני של האינטרנט, אפשר לראות רק חלק מהסימנים שהשאירו אחריהם, ולנסות לדמיין חלק מהסיפורים האלה.

So now you see why I went all pompous in that tag? In a way, there is kind of a saga there. There's this family, that can be tracked through the ages - partially at least - and there's a story that is much wider than what we started with in this postcard. Whole generations of people who lived and worked and fought and loved and married and died, who probably have enough stories to fill a thick epic novel, and here on the other side of the internet you can only see some of the marks they left behind, and try to imagine some of these stories.

שתי הגלויות הבאות נשלחו גם הן למיני, ואז... הפתעה. תקפצו לבקר בהמשך, ותראו!

The next two postcards were also sent to Minnie, and then... well, that's a surprise. Stop by later on and find out!