Friendship remains - הידידות נשמרת

גם התמונה הזו שכבה אצלי כבר די הרבה זמן. מכיוון שאני עושה עכשיו מין סדרה של אלמונים, החלטתי שזמנו הגיע. הוא מוצא חן בעיניי... טוב, מן הסתם אני אומרת דברים כאלה די הרבה, כי בסך הכל, כשאני בוחרת את הגלויות או התמונות מתוך הערמה הגדולה בחנות הספרים המשומשים, בסופו של דבר זה תמיד מפני שמשהו בהן דיבר אליי - הן תמיד מוצאות חן בעיניי. בכל זאת, אני אוהבת כל אחת בצורה קצת אחרת, מסיבות קצת אחרות.

This is another photo that I had lying around for a long time now. Since I'm doing this series of anonymous people now, figured his time has come. I like him... I guess I end up saying this a lot, because after all, when I pick these postcards or photos from the big pile in the used book store, it's always because something in them speaks to me - it's always because I like them. Still, I like each one a little differently, for slightly different reasons.

והאיש הזה פשוט נראה ממש נחמד. הוא נראה רציני וידידותי וישר . אני לא יודעת אם הוא באמת היה משהו מכל אלה, אבל הפרצוף שלו פשוט נראה ממש נחמד, והוא מוצא חן בעיניי. הוא גם השאיר מסר מקסים.

This man, well, he just looks really nice. He looks serious and friendly and candid. I don't know if he really was any of these things, but he just has a really nice face, and I like him. He left a lovely message, too.

In Memory of your Sincere father Love. Time passes but friendship remains.
Mamo Azmera
22/10/67 A.A Ethiopia

לזכר אהבת-האב הכנה שלך. הזמן חולף אך הידידות נשמרת.
מאמו אזמרה
22/10/67 א.א אתיופיה

בהתחלה לא הייתי בטוחה אם כתוב שם 4.4 או A.A; ואז הסתכלתי על זה שוב, ופתאום קלטתי ש-אה, כן, זה בטח קיצור של אדיס אבבה, והרגשתי קצת אהבלה שלא קלטתי את זה קודם. גם לקח לי זמן עד שהצלחתי לקרוא כמו שצריך את השם שלו, כי כל הזמן ראיתי שם 'מאוקו', ולא הצלחתי להבין אם זה שם אמיתי או לא (העובדה שזה כנראה שם משפחה צרפתי, ושיש שתי עיירות בצרפת בשם Haut-Mauco ו-Bas-Mauco, וגם העובדה שיש איזה Mauco אחד שהוא שם של חברה ניגרית לעיצוב אתרים - כל זה לא ממש עזר לי להבין). בסופו של דבר מצאתי רשימה טובה של שמות אתיופיים נפוצים, ועברתי עליה, ונתקלתי בשם 'מאמו', והיה לי קליק בראש. ובכן, מאמו אזמרה. גוגל לא ממש מצא אף אחד, חוץ מאיזה אזמרה מאמו, קרוב משפחה של איש אריתראי מת בקנדה (תאורטית יכול להיות שזה הוא, אני משערת, אבל אני בספק אם כך הדבר), אבל גם לא ממש ציפיתי ליותר מדי.

For a while, I wasn't sure whether it said 4.4 or A.A; then I looked at it again, and suddenly realised that oh, of course, it must stand for Addis Ababa, and felt a bit silly for not realising it earlier. Also took me a while to read the man's name correctly, since I kept seeing it as 'Mauco', and couldn't figure out if that's a real name or not (the fact that apparently it's a French surname, and there are two French towns called Haut-Mauco and Bas-Mauco, as well as one Mauco which is some Nigerian web design company, didn't help). Eventually I found a good list of common Ethiopian names and went through it, and ran into 'Mamo', and it clicked. So, Mamo Azmera. Google didn't come up with anyone, except an Azmera Mamo, some family member of a dead Eritrean man in Canada (theoretically might be him, I suppose, but I doubt it), but I wasn't expecting much.

אבל נו, זו סדרה של אלמונים, בסופו של דבר. רק מפני שבמקרה יש לאיש הזה שם זה לא אומר שאני יכולה למצוא מידע עליו. הוא לא נעשה פחות אלמוני כהוא זה. וכמובן, אין לי מושג מי האיש שקיבל את התמונה הזו, עם ההקדשה המקסימה. אין לי מושג מה הוא עשה בשביל מר אזמרה, שזיכה אותו בהכרת התודה הזו. אין לי מושג אם הידידות אכן נשמרה, כשהזמן חלף.

Well, this is the series of anonyms, after all. Just because this man happens to be supplied with a name doesn't mean I can find out anything about him. It doesn't make him any less anonymous. And of course, I have no idea who is the person that was given this picture, with the lovely dedication. No idea what he did for Mr. Azmera to receive such gratitude. No idea if the friendship did indeed remain, when time passed.

אני מקווה שכן. הוא נראה איש כל כך נחמד.

I hope so. He seems like such a nice man.

The Mysterious Maria - מריה המסתורית

When I just decided to start this blog, this was the first picture I scanned. I bought it quite a long time ago, and I've always really loved it.

כשרק החלטתי להתחיל את הבלוג הזה, זו היתה התמונה הראשונה שסרקתי. קניתי אותה די מזמן, ותמיד אהבתי אותה במיוחד.

There isn't much I can say about it, actually; there isn't much I can know. It's one of many pictures of anonymous people that I bought because something about them just clicked with me - sometimes with a few words on the back but often not even that - and I think that over the next few posts I'll be sharing these anonyms, in a way closer to what I envisioned when I started the blog: minimal explanations, mostly giving the stage to the pictures themselves.
Speaking of which, here's the picture.

אני לא יכולה לספר עליה הרבה, למען האמת; אני לא יכולה לדעת עליה הרבה. זו אחת מכמה תמונות של אנשים אלמונים שקניתי כי פשוט התחברתי אליהן בגלל פרט כזה או אחר - לפעמים עם כמה מלים בצד האחורי אבל לרוב אפילו זה לא - ונראה לי שלאורך הרשומות הקרובות אחלוק את האלמונים האלה, באופן שקרוב יחסית למה שחשבתי לעצמי כשהתחלתי את הבלוג: הסברים מינימליים, שישאירו את רוב הבמה לתמונות עצמן.
ואפרופו, הנה התמונה.

Front:

צד קדמי:

It's not a very good picture - it's blurry and faded, and the flash was a bit too drastic, and whoever took it apparently couldn't keep the camera straight - but in many other ways, it's wonderful. Mainly thanks to that woman. There's something almost regal about her posture. She's not young, and I can't say she's beautiful, but she has such a strong face. She doesn't look very happy, too, although that might just be a picture taken just at the wrong moment. Her dress is simple and severe, but looks well-fitted. And there's one piece of jewelry, which I think is a necklace but might be a sort of brooch or pin. It all combines to someone who feels like she must have had an impressive presence. She absolutely fascinates me.

זו לא תמונה טובה במיוחד - היא מטושטשת ודהויה, והפלאש היה קצת דרסטי מדי, ומי שצילם אותה ככל הנראה לא הצליח להחזיק את המצלמה ישר - אבל בכל מיני צורות אחרות היא פשוט נפלאה. בעיקר בזכות האשה הזו. יש משהו כמעט מלכותי בעמידה שלה. היא לא צעירה, ואני לא יכולה לומר שהיא יפה, אבל הפנים שלה כל כך חזקים. היא גם לא נראית שמחה במיוחד, למרות שאולי זו סתם תוצאה של צילום ברגע הלא-נכון. השמלה שלה פשוטה וחמורת-סבר, אבל נראית באיכות טובה. ויש גם תכשיט אחד, נדמה לי שזו מחרוזת אבל אולי זו איזושהי סיכה. כל הדברים האלה משתלבים לדמות שנדמית כמו מישהי עם אישיות מרשימה. היא ממש מרתקת אותי.

I think the picture was taken here in Israel, mostly because of the floor tiles and the general style of (what you can see of) the walls; it reminds me of the rich old Arabic houses in Jerusalem. That might just be a bias, or course - there might be similar styles elsewhere. I don't know. I also kinda get the feeling that the house is mostly empty, although it's very hard to tell from just one corner and a bit of corridor (by the way, is that another person standing back there, in the shadows, or is it a coat on a coat hanger? I can't tell). Maybe because it seems odd to take a picture just standing in the corner of a room, not sitting on a chair or leaning on a table or something, so it gives me the feeling that maybe there wasn't anything else there.

אני חושבת שהתמונה צולמה כאן בישראל, בעיקר בגלל המרצפות והסגנון הכללי של (מה שאפשר לראות מ-) הקירות; זה מזכיר לי את בתי-העשירים הערביים הישנים בירושלים. אולי זו סתם הטיה שלי, כמובן - יכולים להיות בתים דומים גם במקום אחר. אני לא יודעת. גם איכשהו יש לי הרגשה שהבית די ריק, אם כי מאוד קשה לדעת משהו כזה מתוך פינה אחת וקצת מסדרון (אגב, האם יש דמות של אדם נוסף בצללים שם מאחור, או שזה סתם מעיל על מתלה מעילים? קשה לי להחליט). אולי מפני שנראה לי קצת מוזר להצטלם ככה סתם בפינת החדר, לא בישיבה על כיסא או תוך הישענות על שולחן או משהו, אז מתקבלת הרגשה שאולי פשוט לא היה שם שום דבר.

Which gives me the mental picture of an immigrant. Someone who just moved to Israel, who doesn't have much with her, who maybe doesn't have much at all, but still carries herself with pride. Where did she come from, and when? Well, there's a partial answer for that, on the back. This was taken in 1946, and the message appears to be in Polish, from the little I managed to research.

ומכאן צומחת תמונה מנטלית של מהגרת. מישהי שרק עלתה לישראל, שאין לה הרבה, ואולי אין לה שום דבר בכלל, אבל עדיין יש בה גאווה. מאיפה היא באה, ומתי? יש רק תשובה חלקית לעניין הזה, בצד האחורי. התמונה צולמה ב-1946, והמסר שעליה נכתב כנראה בפולנית, לפי המעט שהצלחתי לחקור.

Back:

צד אחורי:

If anyone who happens to land on this post can read Polish, and can let me know what this says, I will be very grateful. At the moment, all I could find out is that 'upominku' (assuming I'm reading this right) apparently has something to do with gifts. Possibly. So really, all I have is the date, and the name Maria.
Is Maria the woman in the picture, or perhaps a friend? I don't know. Is the word before '1946' the name of the month or of a place? I don't know. I would really love to find out.

אם מישהו שמזדמן במקרה לרשומה הזו קורא פולנית, ויכול לומר לי מה כתוב שם, אהיה אסירת תודה. כרגע, כל מה שהצלחתי למצוא הוא שהמלה upominku (בהנחה שאני בכלל קוראת אותה נכון) נראית כאילו היא קשורה איכשהו למתנות. אולי. אז בעצם כל מה שיש לי זה תאריך, והשם מריה.
האם מריה היא האשה בתמונה, או אולי חברה שלה? אני לא יודעת. האם המלה שלפני '1946' היא שם החודש, או שם של מקום? אני לא יודעת. הייתי ממש שמחה לגלות את התשובות.

At the moment, all I have is what I can imagine. I imagine a woman, not very young, but not old either - maybe just a bit old-fashioned. I imagine that she came to Israel from Poland in 1946. This would mean that she has been in Poland during the war, and probably went through some pretty hard times, which would explain why she doesn't look happy. I imagine she doesn't have much, but she's proud and composed, and determined to start anew, because dammit, this is what you do. You pull through and you go on. I imagine that maybe she wasn't an easy person to deal with, but you have to respect her. I respect her, anyway, just going by this one picture.

כרגע, יש לי רק מה שאני יכולה לדמיין. אני מדמיינת אשה, לא צעירה במיוחד אבל גם לא זקנה - ואולי רק טיפה מיושנת. אני מדמיינת שהיא באה לישראל מפולין ב-1946. זאת אומרת שהיא היתה בפולין בזמן המלחמה, ומן הסתם עברה חוויות קשות למדי, מה שמסביר למה היא לא נראית שמחה. אני מדמיינת שאין לה הרבה, אבל היא שלווה וגאה, והיא נחושה בדעתה להתחיל מחדש, כי זה מה שצריך לעשות, לעזאזל. צריך להחזיק מעמד ולהמשיך הלאה. אני מדמיינת שאולי היא היתה בנאדם שדי קשה להסתדר איתו, אבל מישהי שצריך לכבד. אני מכבדת אותה, בכל אופן, רק בגלל התמונה הזו.

I don't know if any of these assumptions are even close to the truth, and I will probably never know. She's probably dead, by now; this, at least, is a fairly logical assumption. I hope she had a good life.

אני לא יודעת אם ההשערות האלה אפילו מתקרבות לאמת, וסביר להניח שאף פעם לא אדע. היא בטח כבר מתה, עכשיו; מכל ההשערות שלי, זו לפחות די הגיונית. אני מקווה שהיו לה חיים טובים.

---

Update, 15 Feb: A friend of a friend looked at the card and says it's not Polish, and has no idea what language this actually is. So the story I imagined is somewhat less likely, I suppose. But I still like this mystery woman, all the same.
Once again, if anyone can read this, I would appreciate your help in translating the message.

עדכון, 15 בפברואר: חברה של חבר הסתכלה על הכתוב ואמרה שזו לא פולנית, ושאין לה מושג באיזו שפה מדובר בכלל. אז אני מניחה שהסיפור שדמיינתי לי הוא עוד פחות סביר. אבל אני עדיין אוהבת את אשת המסתורין הזו באותה מידה.
ושוב, אם מישהו יכול לקרוא את מה שכתוב שם, אשמח לעזרתך בתרגום המסר.

---

Update, May 4 2013: A few weeks ago, an anonymous commenter mentioned that the language written on the photo might be Czech (you can scroll down to see the comment, but it's in Hebrew). Fortunately, among my acquaintances from the Translators and Editors Forum is the wonderful Pe'er Friedmann, who translates from Czech to Hebrew, and when I asked him he was happy to help and answered that indeed, "Geně v upomínku, Maria, Září 1946" is Czech for "To Genya, in memory / Maria / Spetember 1946". Lovely! Many thanks to Pe'er, and also to the anonymous commenter.

 עדכון, 4 במאי 2013: לפני כמה שבועות תגובה אלמונית העלתה את האפשרות שהשפה שבכיתוב היא בכלל צ'כית (אתם יכולים לגלול למטה ולראות). לשמחתי, בין מכריי מפורום תרגום ועריכה מצוי גם פאר פרידמן הנהדר, שמתרגם מצ'כית לעברית, וכששאלתי אותו עזר בשמחה וענה שאכן, "Geně v upomínku, Maria, Září 1946" פירושו בצ'כית
"לגניָה, למזכרת / מריה / ספטמבר 1946". איזה יופי! תודה רבה לפאר, וגם למגיב/ה האלמוני/ת.

Beth Alpha - בית אלפא

בזמן שעבר מאז הרשומה הקודמת הייתי עסוקה בעיקר בענייני הגשת תזה, ולכן היה לי ברור לגמרי שכשאביא את עצמי לחזור לכתוב כאן, הגלויה שאציג תהיה גלויה אחת מסוימת שנחרטה לי בזכרון בזכות המשפט 'היום סוף סוף מסרתי את העבודה'. חשבתי שזה מתאים.

In the time since I wrote the last post I was mostly working on things relating to my thesis, so it was absolutely clear to me that when I bring myself to write here again, the postcard I will be showing will be the one specific card that remained in my memory thanks to the sentence 'Today I finally turned in that paper'. It felt fitting.

ובכן, הריהי לפניכם. התמונה שעל הגלויה היא מקטע קטן מהפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא, ומתואר בה ארון קודש שלצידיו מנורות, ציפורים ואריות. כמו בשאר חלקי הפסיפס, הציורים הם פשוט... נו, אין מלה אחרת: הם חמודים נורא. יש בעולם (ובארץ) פסיפסים משוכללים יותר, ריאליסטיים יותר - אבל אני אוהבת את הפסיפס הזה דווקא מפני שהוא מזכיר קצת ציורי ילדים. הוא מקסים בעיניי (ויש לו כמובן חשיבות הסטורית וכו', אבל על זה אתם יכולים לקרוא אצל אנשים שמבינים יותר ממני).

Well, here it is. The picture on the front is a small part of the mosaic floor of the Beth Alpha synagogue, and it shows a Torah Shrine surrounded by menorahs, birds and lions. Like in the other parts of this mosaic, the pictures are just... well, there's no other way to say it: they are simply adorable. Elsewhere in the world (and here in Israel) there are fancier, more realistic mosaic works - but I like this one exactly because it looks a little like children's drawings. I think it's lovely (and of course it has historical significance and so on, but about that you can go read what people who know more than me wrote).

צד קדמי:

Front:

בכל אופן, הסיבה שרציתי את הגלויה הזו היא, כרגיל, בעיקר בגלל הצד האחורי. אפילו לפני שקראתי את הכל, אהבתי מאוד את צורת הכתיבה: כתב קטן וצפוף שמתפתל מסביב-סביב לגלויה, מנצל כל פיסת מקום להכניס עוד כמה מלים. גם אני כותבת כך (ויעידו כל מי שאי פעם ניסו לשאול ממני סיכומי שיעור), ואפילו רק בזכות זה כבר הרגשתי חיבור עם הכותבת. כשקראתי, אהבתי גם את הנימה שלה באופן כללי (איזה סטודנט לא מכיר את ההרגשה שאפשר להספיק הכל אם רק לא היה צריך להשחיל את שעות השינה האלה באמצע?), נימה אופטימית ופעלתנית מאוד. הרגשתי שאני יכולה כמעט לדמיין אותה, מתרוצצת בסמטאות העיר העתיקה, מטפסת במדרגות של כנסיית הגואל הגרמנית הלותרנית, נשארת ליד השולחן עד מאוחר כדי לגמור רק עוד משהו אחד... והיא מצאה חן בעיניי.

Anyway, the reason I wanted this card is, as usual, mainly because of what's on the back. Even before I read the whole thing, I loved the way it was written: in tiny crowded handwriting, crawling all around the card, using every little bit of space to squeeze in a few more words. I write like this, too (as anyone who ever tried to borrow class notes from me could testify), and even just this got me to feel a connection with the writer. When I read it, I also liked her tone in general (what student is not familiar with the feeling that you can do everything if only you didn't need to find room for sleep in the middle of it?), a very optimistic and bustling sort of tone. I felt I could almost imagine her, running around the alleys of the Old City, climbing the stairs of the German Lutheran Church of the Redeemer, staying up late at her desk to finish up just one more thing... and I liked her.

צד אחורי:

Back:

ירושלים, 30.6.68
שלום אמא, ואבא אם גם אתה בגרמניה זה טוב, לפחות בענין קריאת הגלויה.
היום סוף סוף מסרתי את העבודה. אני מקווה שלמרות המהירות שבה היא נעשתה, היא בסדר.
בסוף כבר לא יכולתי להסתכל על הביצורים למיניהם.
היום זה יום התארגנות וממחר רק יונית[?].
איך היה בחתונה, אני ממש מתה מסקרנות לשמוע. למרות המירוץ הגדול הספקתי בשבת להיות בעיר העתיקה על המגדל המרובע של הכנסיה הלותרנית - ממש יופי מפה חיה. כמו כן הייתי אצל איזה סוחר עתיקות עם נגב ורנטה ובדיוק הגיעו כל הפלחים עם הסחורה שלהם, מטבעות, חרסים כדים, חרבות עתיקות. היה ממש מרתק לראות איך המסחר הזה נעשה. ההספק שלי לאחרונה ממש מדהים אותי, אמנם אני ישנה מעט אבל בינתיים זה הולך. נקוה שיחזיק מעמד לפחות עד ה19.
ד"ש מברטה ומרוזלאר[?].
ביום רביעי טלי נוסעת לצרפת - כֵף.
ירשתי סלַיד פרוז'קטור, אם תמצאו שקופיות מענינות - אפשר יהיה לסדר ערב שקופיות בבית.
אני מקוה שתצליחו לקרוא.
שלכם, רות.
ד"ש לאולגה ושות'

Jerusalem, 30.6.68
Hello mum, and dad if you're in Germany as well that's good, at least as far as reading the postcard is concerned.
Today I finally turned in that paper. I hope that in spite of being done so quickly, it's okay.
Around the end I just couldn't look anymore at all sorts of fortifications.
Today is one day for getting organised, and starting tomorrow just Greek[?].
How was the wedding, I'm just dying of curiosity to hear about it. Despite the great race, I managed on Saturday to be in the Old City on that square tower of the Lutheran church - it's just lovely, a living map. In addition, I went to an antique seller with Negev and Renata just when all the local farmers came in with their wares, coins, pottery, jugs, ancient swords, it was just fascinating to see how this trade is being done. My capacity lately is simply astonishing me. It's true I don't sleep much, but in the meanwhile it's going fine. Let's hope it'll last at least until the 19th.
Berta and Roselaar[?] say hello.
On Wednesday Talli is going to France - fun.
I inherited a slide projector, if you find any interesting slides we could arrange a slide-show night at home.
I hope you can read this.
Yours, Ruth.
Say hello to Olga and co.

אבל עכשיו מגיע הקטע המגניב באמת. כשהתחלתי לכתוב את הרשומה, החלטתי לנסות לחפש את הכותבת. לרוב החיפושים האלה לא מעלים הרבה מידע (המקרה הזה היה די יוצא מן הכלל); לכל היותר, אני מוצאת איפשהו אזכור של מישהו עם שם דומה, אבל אין לי שום דרך לדעת אם זה אכן מי שבגלויה או לא. אז התחלתי את החיפושים בלי הרבה ציפיות. משום מה חיפשתי בהתחלה את השם באנגלית, Ruth Jacoby, ומצאתי כל מיני נשים מעניינות בשם זה (אחת דיפלומטית בכירה ב-OECD, למשל, ועוד אחת שעוסקת בחינוך), אבל הן לא נראו מתאימות. ואז חיפשתי בעברית, 'רות יעקבי', ומצאתי כמה ספרים שמישהי בשם זה כתבה בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה ויודאיקה, וזה כבר התחיל לצלצל לי יותר טוב.

But now comes the really cool part. When I started writing this post, I decided to try and find the writer. Usually, these searches don't turn up a lot of information (this is a notable exception); at the most, I might find somewhere a mention of somebody with a similar name, but have no way of knowing if it's the person from the postcard or not. So I started searching with fairly low expectations. For some reason I started by looking for the name in English, and found a number of interesting women named Ruth Jacoby (one of them is some high-level diplomat at the OECD, for instance, and another works in education), but they didn't seem right. Then I looked for the name in Hebrew, and found a few books that someone of the same name wrote that were about subjects related to archaeology and Judaica, and that started sounding better already.

אחד הספרים האלה (בעצם, חוברת עזר לשיעור על הארכיאולוגיה של ירושלים) יצא באוניברסיטה העברית, וחשבתי לעצמי שהיי, אולי נבדוק ב'חיפוש אנשים' באתר האוניברסיטה ונראה אם היא מופיעה שם, ואם כן - אם יש לה כתובת דוא"ל. ולשמחתי, אכן מצאתי את הכתובת!
במקביל חיפשתי אותה גם בקטלוג הספריה, ושם הופיעה שנת הלידה 1942 - כלומר, היא היתה בת 26 כשהגלויה נכתבה - וגם זה התאים, אז כבר ממש הסתקרנתי. לא ידעתי אם היא עדיין מלמדת, וכמה סביר שהיא תענה לדוא"ל, אבל בסופו של דבר החלטתי לאזור אומץ ולנסות לכתוב.

One of these books (more of a textbook really, for a class about the archaeology of Jerusalem) was published by the Hebrew University, and I figured hey, let's try and check the Hebrew U staff directory, see if she's listed, and if so, whether she has an email address. And to my great joy, I did find an address!
At the same time, I also looked her up in the library catalogue, where her birth year was given as 1942 - meaning she was 26 when this card was written - and that fit as well, so I really got curious. I didn't know if she's still teaching, and how likely she would be to answer an email, but eventually I decided to muster the courage to try and drop her a note.

היא ענתה די בזריזות, ואישרה שאכן זו גלויה ששלחה להוריה, והוסיפה: 'נדמה לי שהתמונה היא מאוסף הגלויות הישן של המכון לארכיאולוגיה שחפר בזמנו בבית אלפא'. נחמד לדעת - לא חשבתי בכלל שזה פרט בסיפור, בעצם לא חשבתי הרבה על התמונה באופן כללי, ואני אוהבת שבחירת הגלויה גם היא קשורה, ולו בעקיפין, ללימודים שמוזכרים בחטף בטקסט. מכיוון שלא רציתי לפגוע בפרטיות שלה ביקשתי גם אישור מצידה לפרסם את הרשומה, ואחרי שתיארתי בקווים כלליים את מה שאני מתכוונת לכתוב היא הסכימה ברצון. בכל זאת, לא רציתי לתחקר אותה על פרטים נוספים (כמו השמות האחרים שמופיעים בגלויה), כי יש גבול כמה אפשר לנג'ס לבנאדם על גלויה שנכתבה לפני יותר מארבעים שנה. אני פשוט שמחה שהיא החזירה לי תשובה וחלקה איתי את פיסת ההיסטוריה הזו.

She replied pretty fast, confirming that this was, indeed, a postcard she sent to her parents, and added: 'I think the picture is from the old postcard collection of the Institute of Archaeology, that did some digging in Beth Alpha at the time'. And that's nice to know - I didn't think it's a part of the story, I actually didn't think all that much about the picture at all, and I like that the choice of postcard is also related, even if it's in a round-about sort of way, to the studies that are briefly mentioned in the text. Since I didn't want to be invading her privacy I asked for her approval to post this, and after I described the general outline of what I wanted to say she graciously agreed. Still, I didn't want to ask her about any further details (such as the other names mentioned in the card), because there's a limit to how much you can bug someone about a postcard written over forty years ago. I'm just very happy that she wrote me back and shared this bit of history with me.

וזהו. סיפור קטן על סטודנטית עסוקה אחת, שכותבת להורים שלה באמצע תקופת בחינות והגשות ומנסה לדחוס כמה שיותר חוויות לתוך גלויה אחת קטנה, לפני ארבעים-ומשהו שנה. ועל סטודנטית אחרת שמצאה את הגלויה, ועל ההזדהות שאפשר להרגיש גם מעבר למרחק השנים. ועל צירופי מקרים קטנים כמו זה שבזכותו הצלחתי למצוא את ד"ר יעקבי וליצור איתה קשר.
זה בדיוק מה שאני אוהבת בגלויות האלה. זו בדיוק הסיבה שאני כותבת כאן בבלוג.

And that's it. A little story about one busy student, who writes her parents in the middle of an exam period and paper deadlines, trying to squeeze as much as she can into one little postcard, forty-something years ago. And about another student who found the postcard, and about the way you can identify with someone even from the distance of years. And about little coincidences like the one that helped me find Dr. Jacoby and contact her.
That's just what I like about these postcards. That's just why I'm writing in this blog.

Fantastic! - !פנטסטי

Another short one. I actually bought a load of new old stuff in recent weeks (that darn Book Gallery put boxes of cards and photos outside, for 2 NIS each, and with a nice chair and parasol so I could just sit there and look at them and come up with more and more that I really must have), and at some point I'll probably do a longer post full of pictures of people I know nothing about. But right now, a short post is all I can muster.

שוב בקצרה. למען האמת, קניתי המון דברים ישנים חדשים בשבועות האחרונים (הגלריה לספרות הארורה הזו שמה כמה ארגזים בחוץ עם גלויות ותמונות ב-2 ש"ח החתיכה, ויש גם כסא נחמד, ושמשיה, אז אפשר לשבת שם ולהביט בהן ולמצוא עוד ועוד שאני פשוט חייבת לקנות), ומתישהו כנראה שאכתוב רשומה ארוכה יותר מלאה בתמונות של אנשים שאני לא מכירה בכלל. אבל כרגע יש לי כוח רק לרשומה קצרה.

And this card really is quite wonderful, and fully deserves its own post. And as with the best postcards, it is a twofold wonderfulness - there is an absolutely stunning photo on the front, and a neat message on the back. With the photo, there is only so much I can put in words, so have a look below and you can see for yourself why I love it so much.

והגלויה הזו היא באמת נפלאה, ולגמרי מגיעה לה רשומה מיוחדת. כמו בכל הגלויות הטובות באמת, זו נפלאוּת כפולה - בצד הקדמי יש תמונה מדהימה לחלוטין, ובצד האחורי מסר חביב. לגבי התמונה, קשה לי להביע את הכל במלים, אז פשוט תסתכלו למטה ותראו בעצמכם למה אני אוהבת אותה כ"כ.

Front:

צד קדמי:

Anyone who happened to spend some time in Istanbul (not Constantinople [I just had to update when I saw that I missed such a good reference]) - like my parents, for instance - will recognise right away the famous 'Blue Mosque', or Sultan Ahmed Mosque. A lovely building, but a lovelier picture, here.
That kind of dramatic contrast is why I tend to love black-and-white photos (and often wax lyrical about them), but in this card, I feel the colour makes it even more striking - everything works so well together, especially those blues and yellows, but also the light and the dark, the sharp, piercing minarets with the scraggly trees and round domes and the small white full moon above. Even without a message on the back, I probably would have considered buying this card just because this photo is so beautiful.
But there's a message on the back, as well, and that really sealed the deal.

מי שיצא לו להיות באיסטנבול (לא קונסטנטינופול [הייתי חייבת לעדכן כשהבנתי שפספסתי רפרנס מוצלח שכזה]) - כמו ההורים שלי, למשל - יזהה מייד את  'המסגד הכחול', הוא מסגד הסולטאן אהמט, המפורסם. בניין יפה, אבל התמונה שכאן יפה עוד יותר.

הניגודיות הדרמטית הזו היא הסיבה שאני בד"כ מאוד אוהבת תמונות בשחור-לבן (ולעתים קרובות מתפייטת על אודותן), אבל בגלויה הזו, אני חושבת שהצבע הופך אותה יותר מרשימה אפילו - הכל עובד כל כך יפה יחד, במיוחד הגוונים הכחולים והצהובים האלה, אבל גם האור והחושך, צריחי המסגד החדים והנישאים מול העצים הפרועים והכיפות העגלוליות והירח המלא הקטן והלבן שמעל. אפילו בלי המסר בצד האחורי, נראה לי שהייתי שוקלת לקנות את הגלויה הזו רק מפני שהתמונה פשוט יפהפיה.

אבל יש גם מסר בצד האחורי, וזה הפיל את הפור.

Back:

צד אחורי:

Not really a point in supplying a transcript for a one-word message, is there?
'Fantastic!' - no, wait, 'Fantastic!' in capital letters - with the enthusiasm just spilling out of the every word, from the date to the address. It's a contagious sort of enthusiasm; I really can't look at it without smiling. They were obviously having a really good time.
Also, pretty cool stamps, especially that mustachioed warrior guy. I tried looking him up, but since it's all written in Turkish, on the stamp, I'm not sure I found the right person. Anyway, he seems like someone you wouldn't want to mess with.

אין ממש סיבה לכתוב תעתיק-ותרגום של מסר בן מלה אחת, נכון?
'פנטסטי!' - ובאנגלית הכל גם באותיות רישיות - עם התלהבות שפשוט נשפכת מכל מלה, מהתאריך עד הכתובת. זו התלהבות מדַּבקת שכזו; אני פשוט לא יכולה להסתכל על זה בלי לחייך. ברור לחלוטין שהם ממש נהנו שם.
וגם הבולים די מגניבים, במיוחד הלוחם המשופם הזה. ניסיתי לחפש אותו, אבל מכיוון שכל הבול כתוב בתורכית אני לא בטוחה שמצאתי את האדם הנכון. בכל אופן, הוא נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו.

Speaking of the address, I looked it up in the phone book, and there's actually an Aaron Lippman still listed at 12 Ibn Ezra St., which is cool. Also, it's quite a lovely house (pretty soon we'll have Google Street View over here as well, and it'll be easier to do this).

אגב הכתובת, חיפשתי באתר של בזק ורשום אצלם איזה אהרון ליפמן שעדיין גר ברח' אבן עזרא 12, שזה מגניב. זה גם בית די יפה (עוד מעט יהיה לנו Google Street View גם בארץ ויהיה קל יותר לעשות את הקישורים האלה).

But really, the stamps and address and such are minor details. It's that one-word message, accompanied by the picture, that makes this card as great as it is for me. It's, well... fantastic.

Fantastic!

אבל תכל'ס, הבולים והכתובת וכו' הם פרטים שוליים לגמרי. זו ההודעה החד-מילתית הזו, והתמונה שמתלווה אליה, שגורמים לגלויה הזו להיות נפלאה כ"כ בעיניי. היא, נו... פנטסטית.

פנטסטי!

Tel Aviv - תל אביב

דברים מעניינים קורים עכשיו בתל אביב. לא רק בתל אביב כמובן, אבל המחאה הנוכחית לצדק חברתי התחילה שם, והמרכז עדיין שם. וזה די מגניב. כך שעל אף ירושלמיותי הגאה, החלטתי להקדיש רשומה אחת לתל אביב... טוב, וגם ממילא יש לי גלויה מתאימה (אולי לא של שדרות רוטשילד, שם יושב המאהל המרכזי, אבל כיכר דיזנגוף זה קרוב, נכון? בערך, לפחות? אוף, אין לי מושג).

There are interesting things happening in Tel Aviv at the moment. Not just in Tel Aviv, of course, but the recent social-justice protest started there, and is still centred there, and it's pretty cool. So despite being a proud Jerusalemian, I decided to dedicate one post to Tel Aviv... well, that, and I had a fitting postcard anyway (It might not feature Rothschild Boulevard, where the main tent city is located, but Dizengoff Square is nearby, right? At least sorta? Dang, I have no idea).

זו עוד אחת מהגלויות נטולות הטקסט, שבחרתי פשוט מפני שמשהו בהן מצא חן בעיניי. כאן מדובר היה בשני דברים בעיקר - הראשון הוא התמונה עצמה, עם כיכר דיזנגוף הישנה, ועם הצביעה ביד שנוספה על רקע שחור לבן, שנראית חביבה בהחלט.

This is another one of those blank postcards, that I picked up simply because I liked something about them. Here it was mainly two things - first was just the picture, with the old Dizengoff Square, and with the hand-colouring on top of the black-and-white, which is pretty neat-looking.

צד קדמי:

Front:

הדבר השני שסקרן אותי קצת בגלויה הוא בצד האחורי. פה ושם שמתי לב לגלויות ישנות - אלה תמיד גלויות ישנות - שבהן לכל אחד משני החצאים של הצד האחורי יש כותרת כדי להבהיר שכאן הכתובת וכאן המסר (או, במקרה של הגלויה הזו, ה'איגרת', מלה קצת ארכאית ומקסימה). זה סקרן אותי מפני שלמרות שהגלויות הן כאמור ישנות, הן בכל זאת נדפסו בתקופה שבה גלויות היו בסך הכל דבר נפוץ, וממש ממש לא חידוש (שאלתי את האינטרנט, ואנשים התחילו לשלוח גלויות כבר במחצית השנייה של המאה ה-19). אז למה צריך את הכותרות? זה לא אמור להיות עניין די ברור מאליו?
[מצד שני, לא כ"כ מזמן ראיתי בסטטיסטיקה שמישהו הגיע לבלוג בעקבות חיפוש של הצירוף 'איך לכתוב גלויה', אז לכו תדעו...]

And the second thing that made me curious about this postcard was on the back. Here and there I've noticed some old postcards - it's always old postcards - where each half of the back side has a title to make it clear that here you write the address and here the message (or, in the case of this postcard, the 'correspondence'; the Hebrew term has even more of a lovely archaic ring to it, being roughly the equivalent of the word 'epistle'). It made me curious because while the postcards are, as I said, old, they were still printed at a time when postcards were a pretty common thing, and really not a novelty at all (I asked the internet, and people have been sending postcards since the second half of the 19th century). So what are the titles for? Shouldn't this be fairly obvious?
[Then again, not long ago I saw on my statistics that someone got to the blog through searching 'how to write a postcard', so go figure...]

צד אחורי:

Back:

אין לי תשובה, למען האמת. זה סתם משהו שסקרן אותי. קונבנציה של אותה תקופה, יש להניח.

I have no answer for this, actually. It's just something I got curious about. A convention of the time, I suppose.

כשניסיתי לראות אם אני יכולה לתארך איכשהו את הגלויה, או לפחות את התמונה, נתקלתי בסופו של דבר בהודעה הזו בפורום אספנים בתפוז (כדאי אגב להציץ גם בהודעות אחרות בשרשור, יש שם תמונות נהדרות של תל אביב הישנה). כמו שאפשר לראות, הגלויה שמוצגת שם היא בעצם בדיוק אותה גלויה כמו שלי, כולל הכתובית בצד שמאל למטה, והמספר הסידורי שמופיע בה; עם זאת, כותב ההודעה מציין שהיצרן הוא 'פלפוט פלשתינה', ואצלי מדובר כבר על 'דאר ישראל', כך שיש כנראה הבדל בשנים.

While trying to see if I can somehow date this postcard, or at least the photo, I eventually ran into a post on a local collectors forum (Hebrew link, but you might still want to check out the posts on this thread for some lovely pictures of old Tel Aviv). As you can see, the postcard shown there is basically the same one as mine, down to the caption on the lower left side, and the serial number on it; however, the guy who wrote the post mentioned that the publisher was 'Palphot Palestine', and in my card it says 'Israel Post', so there seems to be a difference in the time period.

בכל אופן, החלטתי לפנות לאותו כותב, הדי אור, ולהתייעץ איתו. לשמחתי, מדובר לא רק באדם ידען להפליא בכל הנוגע לפריטי אספנות (בעיקר כאלה שקשורים לא"י של פעם), אלא שהוא גם שמח לעזור ולחלוק את הידע הזה. להלן התשובה הראשונה ששלח לי בעניין:

Anyway, I decided to turn to that person, Hadi Orr, and consult him about this. I was happy to find out that he is not only very knowledgeable about collectors' items (especially those related to old-time Israel), but he was also very happy to help and share his knowledge. Here's the first answer he sent me:

חברת פלפוט הוקמה באמצע שנות השלושים - אני חושב 1934 - והיתה בתחרות עם מספר חברות בארץ ישראל שהדפיסו גלויות
פלפוט גם יצרה ספרים לוחות שנה ועוד. מבחינה טכנולוגית למרות שהמתחרים עברו למכונות הדפסה צבע היא המשיכה עד סוף שנות החמישים להדפיס בשחור לבן ובחלק מהמקרים להכניס על הגלויות שחור לבן מה שנקרא לצבוע ביד
לא יודע בדיוק איך טכניקה הזו נעשתה אבל יש הרבה גלויות שכאלו ולטעמי הם יפיפיות
הגלויה הזו צריכה להיות מתחילת שנות החמישים עד אמצע שנות החמישים

Palphot [publication] company was established in the mid-30s - 1934, I think - and was in competition with a number of other companies in Israel that printed postcards.
Palphot also made books, calendars, and other things. Technologically, although their competitors moved to colour printing, they kept printing in black and white until the late 50s, and in some cases added on the black and white postcards what's called hand-colouring.
I don't know how exactly this technique was done, but there are plenty of postcards like that, and I think they're beautiful.
This postcard should be from the early- to mid-50s.

וגם אילו עצר כאן - דיינו. אבל הוא לא עצר כאן, ושלח לי עוד מידע בהמשך:

Even if he had stopped there, that would have been enough. But he hadn't, and sent more more information later on:

הסתכלתי בעיון על הגלויה שלך
ואני חושב שאני יודע איך עשו את הצביעה ביד
לקחו את בסיס הגלויה השחורה
ובאזור מסויים על נייר נפרד - כמו ניר פרגמנט אבל בטח זה היה פילם או צלולוייד - צבעו צבע אחד נניח ירוק את העצים ולקחו בסיס אחר ועליה צבעו צהוב שיכסה את הבית וכו
וכן היתה הדפסה שחור שזה הבסיס ואחרי חלק קטן של הירוק ואחרי זה חלק קטן של הצהוב
כלומר עשו הפרדת צבעים ידנית

I looked at your postcard carefully
and I think I know how they did the hand-colouring.
They took the black base of the postcard
and in a certain area on a separate piece of paper - like wax paper, but it was probably film or celluloid - they coloured in with one colour, say green for the trees, and then they took another base and on that coloured in yellow for the house and so on.
So there was a black print as the base, and then a small part with green and then a small part with yellow
So they did a manual colour separation.

ועוד:

And more:

בעיון מדוקדק נראה כי הצילום נראה שנות הארבעים ועל הבסיס שלו הדפיסו שוב באותם גלופות בשנות החמישים
וזה רק בהתלבטות ביני לבין עצמי
קשה להגיד

After careful perusal it appears that the photograph appears to be from the 40s and and on the base of that they printed again with the same moulds in the 50s.
This is just me debating with myself.
It's hard to say.

תודה מקרב לב למר הדי אור על שחלק את כל המידע הזה! אפשר לראות עוד דוגמאות מתוך האוספים שלו כאן, ואני חייבת לציין שלמרות שלי אישית אין את המוח המסודר שצריך כדי להיות אספן של ממש - אני סתם אוהבת דברים ישנים - אני באמת אסירת תודה על כך שיש אנשים כמוהו, שעוזרים לשמר פריטים היסטוריים מהזן בר-החלוף. כל החפצים היומיומיים הקטנים האלה אולי לא נכנסים לספרי ההיסטוריה, אבל הם כל כך חשובים, בעיניי, מפני שבזכותם אפשר לבנות את תמונת היומיום של התקופה, ולזכור איך נראו החיים האמיתיים של רוב האנשים.

Many thanks to Mr. Hadi Orr for sharing all this information! You can see some examples from his collections here (Hebrew, but lots of pictures), and I must say that while I don't have the kind of orderly mind that it takes to actually be a collector - I just like old stuff - I am very grateful that people like him that help preserve historical ephemera. Those little everyday items might not make it into the history books, but they are so important, I think, because through them you can build the picture of the everyday of an era, and to remember how real life looked like for most people.

והנה עוד משהו מגניב לסיום - סרטון קצר של תל אביב מסביבות שנות ה-40 (בצבע!), קצת מטושטש פה ושם ובכל זאת די מופלא. מכיוון שאני נורא ירושלמית, אני לא יכולה לזהות את כל המקומות שמופיעים שם, אבל אני מקווה שמישהו מבין קוראיי היושבים בלחות של השפלה יוכל לזהות אותם ולהנות.

And here's something cool to finish with - a short video of Tel Aviv from sometime around the 40s (in colour!), a bit blurry now and then but pretty great nonetheless. Being the Jerusalemite that I am, I don't know Tel Aviv very well, so can't recognise all the places seen there, but I'm hoping that some of my readers living over in that humid coastal plain will be able to recognise them, and enjoy it.

In Memory of Flight 402 - לזכר טיסה 402

I want to do something a little different, today. In this post, there are - as always - some fragments of a bigger story, but it this case, there isn't so much guessing about what the story is, because it is one that comes from my own family. It is the story of my grandfather, Sydney Chalmers, who was born in South Africa in 1921, served in the RAF in WWII, came to Israel as a volunteer shortly afterwards, met my future grandma in 1950, had my dad, and died on July 27th 1955, when the El Al plane on which he was the flight engineer was shot down over Bulgaria.
Nowadays he's buried in a mass grave with the rest of the victims in the Kiryat Shaul cemetery near Tel Aviv. We used to visit there every year; we don't, anymore.

קצת אחרת, היום. הרשומה הזו כוללת - כמו תמיד - כמה רסיסים מתוך סיפור גדול יותר, אבל הפעם אין כ"כ ניחושים על מה אולי היה הסיפור הזה, מפני שהוא מגיע מהמשפחה שלי. זה הסיפור של סבי, סידני צ'למרס, שנולד בדרום אפריקה, שירת בחיל האוויר הבריטי במלה"ע השנייה, הגיע לישראל עם המח"ל לא הרבה זמן אחר כך, פגש את מי שתהיה סבתא שלי ב-1950, הוליד את אבא שלי, ומת ב-27 ביולי 1955, כשמטוס אל-על שעליו שירת כמהנדס טיסה יורט מעל בולגריה.
כיום הוא קבור בקבר אחים עם שאר הנספים בבית הקברות קריית שאול שליד תל אביב. פעם היינו מבקרים שם כל שנה; עכשיו כבר לא.

Anyway, we have a few remnants of grandpa Sydney, at home - mostly the regular things, like old photographs (a few videos, even). My dad looks a lot like him. Just... older, now. Natural, of course, but still feels strange.

בכל אופן, יש לנו כמה דברים של סבא סידני בבית - בעיקר דברים רגילים, כמו תמונות ישנות (אפילו כמה סרטים). אבא שלי ממש דומה לו. רק... כבר יותר מבוגר. מה שטבעי כמובן, אבל עדיין מרגיש קצת משונה.

Sydney Chalmers - 1921-1955 - סידני צ'למרס

And then - getting to the heart of this post - we also have a few books with inscriptions written to him by friends. I don't know who these friends were; I guess I could ask my dad, or one of dad's older cousins who might remember a bit about them, but it doesn't really matter. I just like the window these books open to the life of the grandfather I never knew.

ויש לנו - וכאן אנחנו מגיעים אל לב הרשומה הזו - גם כמה ספרים עם הקדשות שכתבו לו חברים. אני לא יודעת מי היו החברים האלה; אני מניחה שאני יכולה לשאול את אבא שלי, או את אחד מבני הדודים היותר מבוגרים שלו, שעשויים אולי לזכור משהו לגביהם, אבל זה לא באמת משנה. אני פשוט אוהבת את החלון שהספרים האלה פותחים לחייו של הסבא שלא הכרתי.

[I would like to apologise in advance about the pictures below being even more crooked than usual - I took pictures with my camera because I didn't want to put the poor old books through the scanner.]

[אגב, אני רוצה להתנצל מראש על זה שהתמונות שלהלן עקומות אפילו יותר מבד"כ - צילמתי אותן עם המצלמה שלי כי לא רציתי להעביר את הספרים המסכנים בסורק.]

First, there are two books from a friend named Hector:

קודם כל, יש לנו שני ספרים מידיד בשם הקטור:

(1)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

A small book of the Rubaiyat of Omar Khayyam, in Fitzgerald's famous translation. That's a very nice title page, by the way.

קובץ קטן של ה'מרובעים' של עומָר ח'יאם, בתרגום המפורסם של פיצג'רלד. דף הכותרת חביב בהחלט, דרך אגב.

(2)

This is from this book:

מתוך הספר הזה:

Gibran's The Prophet, also with a nice title page.
Pretty fascinating, all in all - says something either about this Hector guy, or about Sydney, or about both. I have no idea what Grandpa Sydney's taste in books was like; I have no idea if Hector bought these two for him because he himself appreciated them and wanted his friend to read them as well, or because he knew that Sydney was interested in this sort of thing, or what.

'הנביא' של ג'בראן, גם הוא עם דף כותרת חביב.
זה די מרתק בסך הכל - אני חושבת שזה אומר משהו או על ההקטור הזה, או על סידני, או אולי על שניהם. אין לי מושג מה היה הטעם של סבא סידני בספרים; אין לי מושג אם הקטור קנה לו את שני הספרים האלה כי הוא עצמו העריך אותם, ורצה להכיר אותם לחבר, או מפני שהוא ידע שזה תחום שעניין את סידני, או מה.

But with all due respect to Gibran, Khayyam and Fitzgerald, and to their literary works, this is what I personally consider the best of the three, for several reasons:

אבל עם כל הכבוד לג'בראן, ח'יאם ופיצג'רלד וליצירותיהם הספרותיות, הנה הספר שאני אישית חושבת לטוב שבחבורה, מכמה סיבות:

First of all, because it was a birthday present for him, on the same year that he died. By the way, he was 34, Penny. Not that it matters now, so many years after that birthday, so many years after his death.

קודם כל, כי הוא קיבל אותו כמתנת יום הולדת, באותה שנה שבה נהרג. דרך אגב, פני, הוא היה בן 34. לא שזה משנה עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי יום ההולדת ההוא, כל כך הרבה שנים אחרי שמת.

And in a bit of a mood whiplash, the second reason why this is my favourite is because of the book it's on - a book that I decided to read solely because of this dedication, and was thus happily introduced to one of the funniest things I ever read:

ובשינוי חד של האווירה, הסיבה השנייה שבגללה הספר הזה הוא האהוב עליי משלושתם היא בעצם הספר עצמו - ספר שהחלטתי לקרוא אך ורק בזכות ההקדשה, ולשמחתי כך למדתי להכיר את אחד הדברים הכי מצחיקים שקראתי אי פעם:

(Click to enlarge - קליק להגדלה)

No wait, sorry, this is just the inside cover, right before the title page. But it does give you a bit of an idea of the awesome mayhem to come. Here's the title page:

רגע, סליחה, זו רק הכריכה הפנימית, ממש לפני עמוד הכותרת. אבל זה בהחלט נותן רמז מסוים על הבלגן המופלא שבדרך. הנה עמוד הכותרת:

Molesworth!
Most people reading this will have no idea what this is. Neither did I. I only looked it up (first on h2g2 - my go-to source of knowledge at the time, and still a wonderful one by the way - and only recently on Wikipedia as well) after I read and loved it. I think maybe the best way to explain Molesworth to modern readers is to ask you to imagine what if Calvin, from Calvin and Hobbes, was a British boarding-schoolboy in the 1950s. Minus the tiger unfortunately, but with a best friend - sorry, 'grate frend' - named Peason, and an annoying little brother nicknamed Molesworth 2, instead. Got it? Good. Now imagine he wrote a book.
It has the sort of atrocious spelling that some people like to blame on the internet; it has a great disdain to all things school-related, with horror stories of every class from Latin (yes, they still studied Latin in school back then) to English to cricket; it has wonderful flights of fancy, especially about spaceships and aliens; and, at least from my subjective perspective, it is incredibly, roaringly funny.

מולסוורת'!
רוב האנשים שקוראים את הרשומה הזו ככל הנראה לא יידעו במי מדובר. גם אני לא ידעתי. חיפשתי את הספר, (בהתחלה באתר h2g2 - שהיה מקור הידע הראשון שאליו פניתי בזמנו, והוא בעצם עדיין מקור נהדר - ורק לאחרונה גם בוויקיפדיה) רק אחרי שקראתי ואהבתי אותו. אני חושבת שאולי הדרך הטובה ביותר להסביר מהו מולסוורת' לקוראים מודרניים היא לבקש מכם לדמיין מה אם קלווין, מהקומיקס 'קלווין והובס', היה ילד בריטי בפנימיה בשנות החמישים. מינוס הטיגריס, למרבה הצער, אבל במקום זה עם חבר טוב - סליחה, 'חוור נֶמן' - בשם פיסון, ואח קטן ומעצבן המכונה מולסוורת' 2. יש? יופי. עכשיו תדמיינו שהוא כתב ספר.
יש שם כתיב מזעזע, מהסוג שאנשים אוהבים להשליך על 'דור האינטרנט'; יש שם בוז גדול לכל מה שקשור לבית הספר, עם סיפורי אימה על כל שיעור, מלטינית (כן, אז עוד למדו לטינית בבי"ס) דרך אנגלית ועד קריקט; יש שם מסעות על כנפי הדמיון, בעיקר על חלליות וחייזרים; ויש שם הומור מלוא הדלי, שאותי אישית פשוט הצחיק עד דמעות.

Here's one example of the text, which I would like to dedicate to everyone who saw 'British boarding-school' and thought of Harry Potter (and/or to anyone who happens to be studying Latin):

הנה דוגמית קטנה מהטקסט, שמוקדשת לכל מי שראה 'פנימיה בריטית' וישר חשב על הארי פוטר (ו/או לכל מי שבמקרה לומד לטינית):

And one more example - this time more specifically of the illustration style (by the inimitable Ronald Searle, who also made the more famous British boarding-school series St. Trinian's, and did some work for the New Yorker), but also showing (again) how generally awesome this book is. And I dedicate this one to all my linguist friends:

ועוד דוגמית אחת - הפעם באופן יותר ספציפי כדוגמא לסגנון האיור (של רונלד סירל היחיד במינו, שגם יצר את סדרת הפנימיה-הבריטית הידועה קצת יותר 'סיינט טריניאן', וגם אייר בניו יורקר פה ושם), אבל גם כדי להראות (שוב) כמה שהספר הזה מעולה באופן כללי. מוקדש לידידיי הבלשנים:

"But what is a gerund, sir?"

It's wonderful (I am seriously restraining the urge to just scan or photo all of it, page after page).
I wonder if Grandpa Sydney liked it. I wonder if he even got to read it, or if maybe he put it aside for another time, which never came. Yeah, the mood whiplash again. I guess it's odd, going from talking about death to gushing about how hilarious this book is, and then right back to death, but what can you do? Life is full of odd contradictions like that.
Personally, even though I never met my grandfather, I'm happy to remember him this way - not just in pictures, not just in the occasional stories, but in these little things like the books his friends gave him. I'm happy that he introduced me, even in such a round-about way, to a book I enjoyed so much. And I'm happy to share this with all of you.

הוא נהדר (אני אשכרה מרסנת את עצמי שלא פשוט לסרוק או לצלם את כולו, עמוד אחר עמוד).
אני תוהה אם סבא סידני אהב אותו. אני תוהה אם בכלל יצא לו לקרוא אותו, או שאולי שם אותו בצד להזדמנות אחרת, שאף פעם לא הגיעה. כן, שוב שינוי חד באווירה. אני מניחה שזה קצת מוזר, לקפוץ ככה מאזכורי מוות להשתפכות על כמה שהספר הזה מבדר, ואז בחזרה למוות. אבל מה לעשות? בחיים יש המון סתירות מוזרות שכאלה.
אישית, אפילו שמעולם לא פגשתי את סבי, אני שמחה לזכור אותו כך - לא רק בתמונות, לא רק בסיפורים פה ושם, אלא גם בדברים הקטנים האלה, כמו הספרים שקיבל מידידיו. אני שמחה שהוא הכיר לי, ולו בצורה עקיפה שכזו, ספר שכל כך נהניתי ממנו. ואני שמחה לחלוק את זה עם כולכם.

Next time, back to the regular stuff. And by the way, if any Polish-speakers are reading this, I would love to talk to you for some help with a planned future post.

בפעם הבאה, בחזרה לשגרה. ודרך אגב, אם יש לי קוראים שיודעים פולנית, אשמח לדבר איתכם, אני צריכה קצת עזרה עם רשומה עתידית.

---

Felt like I need to do a quick update, having just found out that Ronald Searle - who illustrated the Molesworth books - passed away recently (30.12.2011), at age 91. Seems he was not just a wonderful illustrator but also led quite an interesting life. RIP, Mr. Searle.

הרגשתי צורך לעדכן בזריזות, כי גיליתי עכשיו שרונלד סירל - שאייר את ספרי מולסוורת' - נפטר לאחרונה (30.12.2011), בן 91. נראה שלא רק שהוא היה מאייר נהדר, גם היו לו חיים די מעניינים. יהא זכרו ברוך.

Water under the bridge - מים מתחת לגשר

קיץ. חם בחוץ. אני חושבת שזה הזמן לפוסט קצר וקריר.

Summer. It's hot out. I think it's time for a short, cooling post.

אז בחרתי עוד גלויה בסגנון של זו (אולי באמת הגיע הזמן לטאג 'שחור-לבן'... יטופל), עם הרבה מים, והרבה שקט, ובלי טקסט מאחורה בכלל, סתם תמונה יפה.

So I picked another postcard in the same style as this one (maybe it's really time I have a 'black and white' tab... I'm on it), with a lot of water, and a lot of stillness, and no text on the back at all, just a beautiful picture.

אין לי יותר מדי מה לכתוב על התמונה הספציפית, אבל זה נראה מקום שכל כך נחמד לשהות בו. לשבת מתחת לעץ, לשכשך קצת את הרגליים בנחל, ופשוט לא לעשות כלום. במיוחד עכשיו, כשהשמש מלהטת והאוויר בחוץ עומד כמו מכונית מקולקלת, זה נשמע לי ממש מושלם.

I don't have too much to write about this specific picture, but it just seems like such a nice place to spend some time in. Sit under a tree, dangle your feet in the water, and just do nothing. Especially now, when the sun is blazing and the air outside is standing still like a broken car, this sounds absolutely perfect to me.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר; בכל זאת יש קצת מידע בצד האחורי. כמה פרטים טכניים (כמו שם הצלם, Clém. Dessart - אם כי לא מצאתי יותר מדי לגביו, רק ראיתי את השם שלו צץ פה ושם בכל מיני אתרים של אספני גלויות), ואת מיקום התמונה: Environs de Lesse: Le pont des Barbouillons ('סביבות לֶס: גשר בַּרְבּוּאִיוֹן'). לֶס הוא שמו של נהר קטן בבלגיה, והגשר שבתמונה הוא על Rue des Barbouillons, שעוברת בין שני כפרים, דָאבֶרְדִיס וסֶשְׁ'רִי (אני לא בטוחה ב-100% לגבי ההגייה, אבל זה בחבל הצרפתי של בלגיה אז זה נראה לי ניחוש סביר).

But I can't just leave it at that; there is some info, on the back. Some technical stuff about the postcard (like the photographer's name, Clém. Dessart - although I haven't found very much about him, other than seeing his name crop up on various postcard collector sites), and the location of the picture: Environs de Lesse: Le pont des Barbouillons ('Around Lesse: The Barbouillons bridge'). Lesse is a small river in Belgium, and the bridge in the picture is on the Rue des Barbouillons, which runs between two villages, Daverdisse and Séch'ri:

View Larger Map

ואם מבקשים מגוגל מפות להראות גם תמונות, יש צילום מקסים של הגשר הזה בדיוק בפאנורמיו:

And if you ask Google Maps to show you some photos, there is a very lovely Panoramio picture of this exact same bridge:

(By user beone61)

בהשוואה לתמונה שבידי, אני חושבת שכאן זה מהצד השני, אבל זה בהחלט אותו הגשר, וזה בהחלט אזור יפהפה ושלו מאוד. למעשה, כשחיפשתי משהו על הגשר, מצאתי ציון של האזור כ'אחד המקומות היפים ביותר בחבל האַרְדֶן הבלגי' (והנה קישור נוסף עם כמה מסלולי הליכה נחמדים שאפשר לעשות שם, וגם עוד תמונות, למרות שאין של הגשר הזה ספציפית).

Comparing it to the picture I have, I think it's taken from the other direction, but it's definitely the same bridge, and this is definitely a very beautiful, serene area. In fact, looking for something about this bridge, I found the area mentioned as being 'one of the prettier places of the Belgian Ardennes' (here's another link with some nice walks you can do there, and more pictures, although none of this specific bridge).

יפה שם. וירוק, וקריר, ונעים כל כך. מה עוד צריך, בקיץ הזה?

It's quite pretty out there. And green, and cool, and so pleasant. What else do you need, in this summer?