Hello readers! - !שלום, קוראים

What is this? Read the introduction - מה זה הדבר הזה? הסבר בהקדמה

Thursday, June 23, 2011

Cafe Walhalla - קפה ואלהאלה

Went downtown last week, and stopped for a while in one of my favourite old-stuff stores, Trionfo, to look at postcards (of course; why else would I mention it here?). Along with all sorts of neat postcards, some of which I ended up purchasing, there was this one picture that I was really torn about. It was more expensive than what I usually buy, but I really wanted it. There was just something about it, about the atmosphere and the look of it, that caught my eyes, and I ended up getting a little discount from the nice owner, and buying it after all (again, why else would I write about it?). So here it is now.

בשבוע שעבר הלכתי למרכז העיר, ושהיתי קצת באחת מחנויות הדברים-ישנים החביבות עלי, טריאונפו, כדי להסתכל על גלויות (כמובן; אחרת, למה שאציין את זה בכלל?). לצד כל מיני גלויות מגניבות, שאת חלקן רכשתי בסופו של דבר, היתה תמונה אחת שממש התלבטתי לגביה. היא היתה יקרה יותר ממה שאני קונה בד"כ, אבל נורא רציתי אותה. פשוט היה בה משהו, משהו באווירה ובמראה הכללי, ששבה אותי לגמרי, ובסוף קיבלתי הנחה מהאיש הנחמד בחנות וקניתי אותה (שוב, אחרת למה שאכתוב על זה?). אז הריהי עכשיו.

The owner also said that he thought it was from the 1920s, and he seems to know his stuff, so that's what I put in the tag. But other than that, and the fact that it was obviously taken in some German-speaking land (in the 20s, I guess this would be mostly Germany and Austria... okay, possibly also parts of Switzerland, or Lichtenstein or something; what other countries are largely German-speaking?) and in what appears to be a European town, I really don't know very much about it, and the details in the picture aren't easy to look up. I'll get to that in a bit.

האיש בחנות גם אמר שהוא חושב שהתמונה היא משנות ה-20, ועושה רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר, אז זה מה שכתבתי בטאג. אבל מעבר לזה, ולעובדה שהיא בבירור צולמה במדינה דוברת גרמנית (בשנות ה-20 אני מניחה שמדובר בעיקר על גרמניה ואוסטריה... אוקי, אולי גם חלק משוויץ, או ליכטנשטיין או משהו; איפה עוד מדברים גרמנית?) ובמקום שנראה כמו עיר אירופאית, אני לא יודעת עליה הרבה, וקשה לחפש את כל הפרטים. אגיע לזה עוד מעט.

For now, just look at this thing. Isn't it marvelous?
[As usual, click to enlarge - it's highly recommended this time, though. I even took care to do a relatively high-resolution scan to make sure I don't lose too many details.]

בינתיים, רק תסתכלו על זה. נכון שהיא מופלאה?
[כרגיל, קליק להגדלה - והפעם זה מאוד מומלץ. אפילו דאגתי לסרוק את התמונה ברזולוציה גבוהה יחסית, כדי שלא יאבדו יותר מדי פרטים.]


Alright, that's a pretty specific definition of 'marvelous' that I have here, but for me, there really is just something special about the picture (and no, not just because it has a midget in it). The way that group of people is standing for the picture, the way people from across the street - or a few doors down, or in the window above - are all leaning in to check out what must have still been a pretty unusual sight back then, the way the street fades into overexposure on the left, the reflections on the wet road, that shadow-figure that indicates the midget moved too much while the picture was taken, everyone's clothes and hats and... all of it. It's really quite wonderful.

אוקי, אז יש לי הגדרה די ספציפית של 'מופלאה', אבל מבחינתי באמת שפשוט יש משהו מיוחד בתמונה הזו (ולא, זה לא רק בגלל הגמד). איך שקבוצת האנשים הזו עמדה להצטלם, איך שהאנשים בצד השני של הכביש - או בהמשך הרחוב, או בחלון למעלה - כולם רוכנים להסתכל על מה שאז בטח עדיין היה עניין די נדיר, איך שהרחוב הולך ונמוג אל חשיפת-היתר בצד שמאל, ההשתקפויות על הכביש הרטוב, דמות-הצללים שמעידה שהגמד זז יותר מדי כשתמונה צולמה, והבגדים של כולם, והכובעים, ו... הכול. זה באמת פשוט נהדר.

And those people in the main group each seem to have their own unique character. The man at the front, with a watch-chain dangling over his stomach, must be some sort of boss, and he has the expression of one, too; the sheep-faced woman next to him also seems pretty affluent, with that brooch(?) on her dress, and is perhaps his wife; that other couple next to them is also pretty well-dressed (I love the big-nosed woman's jacket!), and she seems to have her arm in his, though it's hard to tell - since the man looks a bit like the boss and brooch-lady, my guess is that perhaps it's their son and his bride, though of course he could be a business partner, or a butler, or something, and they might all not be related in the slightest. I do like that slight smile on mister I-don't-need-a-coat's face, though, when almost everyone else got a serious face on. Then you have the other men in a variety of working-smocks and caps, and that stern-faced lady at the back which seems the very stereotype of a German housekeeper (Och, children, vill you keep off ze furniture?!), and the tall man looking at us with heavy-lidded amusement (you can just tell he has this sarcastic way of talking, like he always knows something that you don't), and... does that guy have his hair in a mohawk, or does he just have a very unusual greying pattern? He almost seems like he doesn't belong there.

ואני מרגישה שלכל אחד מהאנשים האלה בקבוצה המרכזית יש אופי משלו. האיש שבקדמת הקבוצה, עם שרשרת-השעון תלויה לרוחב הכרס, הוא בטח איזשהו בוס, ויש לו הבעה מתאימה; האשה עם הפרצוף הכבשתי לידו גם היא נראית די אמידה, עם הסיכה(?) הזו על השמלה, ואולי היא אשתו; גם הזוג שלצדם לבושים די יפה (אני ממש אוהבת את הז'קט של האשה החוטמנית!), ונראה כאילו הם שלובי זרועות, למרות שקצת קשה להבחין בדיוק - ומכיוון שהאיש נראה קצת כמו הבוס וגברת סיכה, אני מנחשת שאולי אלה הבן שלהם וכלתו, למרות שכמובן שהוא יכול להיות איזה שותף עסקי, או רב-המשרתים, או משהו, ויכול להיות שאין כאן בכלל שום קשרי משפחה. אבל אני בהחלט אוהבת את החיוך הקל על פניו של מר אני-לא-צריך-מעיל, בהשוואה לפרצופים הרציניים של כמעט כל השאר. ואז יש את כל שאר הגברים בתמונה, במגוון של חלוקי עבודה וכובעים, ואת הגברת חמורת-הסבר מאחורה שנראית בול כמו הסטראוטיפ של מנהלת משק הבית הגרמניה (אוך, ילדים, לרדת תיכף ומייט מיהרהיטים!), ואת האיש הגבוה שמביט עלינו בשעשוע כבד-עפעפיים (ממש אפשר לדעת איך הוא מדבר בנימה סרקסטית שכזו, כאילו הוא תמיד יודע משהו שאתה לא), ו... רגע, זו תסרוקת מוהוק על הראש של האיש הזה, או שהשיער שלו מאפיר בצורה ייחודית למדי? הוא כמעט נראה לא-שייך.

I can keep looking at this picture for a long time, and there's always something else interesting. I wish I could know more about these people.

אני יכולה להסתכל על התמונה הזו המון זמן, ותמיד יש עוד משהו מעניין. הלוואי ויכֹלתי לדעת קצת יותר על האנשים האלה.

But like I said, I couldn't really find anything, looking up the details in the picture. Cafe Walhalla, which gave the post its name despite just being a sign in the background, simply because I liked it, turned up a bunch of times on Google, in various spots in Germany, none of which seems to be right (disregarding the places in the US and Australia throwing me off the trail, there is, for example, this hotel in the small town of Donaustauf, or this Berlin spot which, well, even if I knew when it was established, it just doesn't look right... oh, who knows, it might be this restaurant in Potsdam, although I can't find a picture of the street to check it out, and once again have no idea if it could even have been around in the 20s; they do have an email address though, so I guess I could try writing them and asking. I'll update if this turns out to be the right place).

אבל כמו שאמרתי, כשחיפשתי את הפרטים השונים בתמונה, לא ממש הצלחתי למצוא משהו. קפה ואלהאלה, שנתן לרשומה הזו את שמה למרות שהוא סתם שלט ברקע, פשוט כי הוא מצא חן בעיניי, מופיע לא מעט בגוגל בכל מיני מקומות בגרמניה, אבל לא נראה שאף אחד מהם הוא המקום הנכון (אם נתעלם ממקומות בארה"ב ואוסטרליה שהפריעו לי בחיפוש, יש למשל את המלון הזה בעיירה קטנה בשם דוֹנָאוּשְׁטָאוּף, או את הפאב הזה בברלין, שאפילו לו ידעתי מתי הוא הוקם פשוט לא נראה נכון... נו, מי יודע, אולי זו המסעדה הזו בפוטסדאם, אבל אני לא מצליחה למצוא תמונה של הרחוב כדי שאוכל לבדוק, וגם כאן אין לי מושג אם היא בכלל היתה קיימת בשנות ה-20; עם זאת, יש להם כתובת אימייל, אז אולי אני יכולה לנסות לכתוב להם ולשאול. אעדכן אם יתברר שזה המקום הנכון).

That Eier-Grosshandlung sign had me hopeful for a while, until I found out it stands for 'egg salesman', so that's hardly anything specific. There are a bunch of names here, too - some of them a bit more readable in the original photo than in the scan - like the name under Eier-Grosshandlung, which appears to be 'M. Graupner Nachl' (not 100% sure about the last letter), or the signs of that place right between the egg-man and the Cafe Walhalla sign - there's 'L. Poizsch' (or 'Porzsch') and 'Andr. Ziesing' and even one distinctly non-German 'Milly Arnold', but none of these have any useful Google results. And the other words on the signs are too hard for me to make out. Same with that sign in the background on the left - I can read something that seems to be 'Birenhalle' or maybe 'Birestalle', but it's just too hard to figure out, and gets me no useful results.

השלט הזה שעליו כתוב Eier-Grosshandlung עורר בי תקווה לזמן קצר, עד שגיליתי שמשמעות המלים היא 'מוכר ביצים', אז זה לא ספציפי במיוחד. יש כאן עוד כל מיני שמות - את חלקם קל קצת יותר לקרוא בתמונה המקורית מאשר בגרסא הסרוקה - כמו למשל השם מתחת לEier-Grosshandlung, שנראה כמו 'M. Graupner Nachl' (אני לא סגורה ב-100% לגבי האות האחרונה), או השלטים על המקום שבין חנות הביצים לשלט של קפה ואלהאלה - יש שם איזה 'L. Poizsch' (או 'Porzsch'), ו-'Andr. Ziesing', ואפילו איזו 'Milly Arnold' בלתי-גרמנית בעליל אחת, אבל לא קיבלתי תוצאות מועילות כלשהן בגוגל על אף אחד מהם. ואת שאר המלים על השלטים מאוד קשה לי לקרוא. כנ"ל לגבי השלט ברקע בצד שמאל - אני יכולה לקרוא משהו שנראה כמו 'Birenhalle' או אולי 'Birestalle', אבל ממש קשה לי להבין מה יש שם בדיוק, ובכל אופן לא מתקבל בחיפוש שום דבר מועיל.

You know what's the only thing in that picture I managed to positively identify? The beer sign. See it, on that wall right at the front? Sternburg Bier. That's a relatively big brand, looks like, so while I have some vague hope that it could help me determine the city as Leipzig, it probably doesn't mean all that much. Still, that's cool.

יודעים מה הדבר היחיד בתמונה שהצלחתי לזהות בוודאות? השלט של הבירה. רואים אותו, בצד ימין בחזית התמונה? Sternburg Bier. נראה שזה מותג נפוץ יחסית, אז למרות שיש בי איזו תקווה מעומעמת שזה יכול לעזור לי לקבוע שהעיר היא לייפציג, סביר להניח שאין לזה יותר מדי משמעות. בכל זאת, מגניב.

So, after all that stuff, the final conclusion is, well, that there is no conclusion. I don't know where this picture was taken, or even when exactly. I don't know anything about any of these people, and with all probability will never find out. But that's okay. It's still a wonderful picture. And as usual, not having any details of the real story behind it only means that we can set loose our imagination, and make up our own stories.

אז אחרי כל זה, המסקנה הסופית היא, ובכן, שאין מסקנה סופית. אני לא יודעת איפה התמונה צולמה, או אפילו מתי בדיוק. אני לא יודעת שום דבר על האנשים האלה, וככל הנראה גם לא אדע אף פעם. אבל זה בסדר. זו עדיין תמונה נהדרת. וכרגיל, זה שאין לי פרטים על הסיפור האמיתי שמאחוריה פשוט אומר שאפשר לשחרר את הדמיון, ולהמציא סיפורים משלנו.

Go ahead. You know you want to.

אז קדימה. אתם יודעים שבא לכם.

Tuesday, June 7, 2011

A Book with a View - ספר עם נוף

זו תהיה רשומה קצרה, כי אין לי הרבה פרטים לחלוק. אבל אני חושבת שזה בכל זאת סיפור די נחמד.

This will be a short post, since I have very few details to share. But I think it's still a pretty nice story.

ובכן, אי שם בקיץ של השנים 2003 ו-2004 עבדתי כמדריכה במחנה קיץ בפנסילבניה, ומעוז הציוויליזציה הקרוב ביותר היה עיירה קטנה וציורית-במידה בשם הונסדייל (מקום משכנו של הקטר הראשון בארה"ב! טוב, ליתר דיוק, המקום שבו הקטר הראשון בארה"ב התגלה ככבד מדי לפסי הרכבת, ואז הושאר במחסן, אבל הי, הסטוריה זה הסטוריה). לא היה הרבה מה לעשות שם, בערבים או הימים החופשיים שלנו, אבל בין הדברים שכן היו שם היתה חנות ספרים משומשים חביבה, ואני אוהבת חנויות ספרים משומשים, אז כמובן שביליתי שם לא מעט.
באחד הימים האלה הסתכלתי בארגזים של דברים בזול בחוץ ונתקלתי בעותק של 'חדר עם נוף' מאת א.מ. פורסטר, שבין דפיו - בין עמ' 32 ו-33 - היתה התמונה הזו:

See, back in the summers of 2003 and 2004 I worked as a counsellor in a summer camp in Pennsylvania, with the nearest outpost of civilization being the small, moderately-picturesque town of Honesdale (Home of the first locomotive in the US! Well, to be exact, the place where the first locomotive in the US was found to be too heavy for the rails and consequently left in storage, but hey, history is history). There wasn't a whole lot to do there, on evenings or days off, but among the things it did have was a nice used book store, and I love used book stores, so of course I spent some time there.
One of those days, I was looking through the cheap-stuff boxes outside when I ran into a copy of E. M. Forster's 'A Room with a View', and tucked within its pages - between pages 32 and 33 - was this picture:


אז קניתי אותו. כלומר, בסדר, השם נשמע לי מפורסם מספיק וחשבתי ששווה לבדוק אותו (קראתי אותו כמה שנים אח"כ וגיליתי שזה אחד מסיפורי ה'אמריקאים עשירים מהחברה הגבוהה מסתובבים באירופה ועושים דברים משעממים', כמו הרבה מהדברים של הנרי ג'יימס... אבל לא כדאי שאתחיל עכשיו עם הנרי ג'יימס וכמה שאני לא אוהבת את הכתיבה שלו) - אבל הסיבה האמיתית שקניתי את הספר היתה התמונה הזו. כי כמו עם כל שאר הגלויות והתמונות וכיו"ב שכאן, זו הצצה קטנה לסיפור על חיים של מישהו אחר, ואתם כבר יודעים שזה פיתוי שדי קשה לי לעמוד בו.

So I bought it. I mean, sure, the name sounded famous enough for me to figure I should check it out (I read it some years later and found out it's one of those 'rich American socialites wandering around Europe and being utterly boring' stories, like a lot of stuff by Henry James... but don't get me started about Henry James, and how much I dislike his writing) - but the real reason I bought it was because of that picture. Because, as with all of the cards and photos and whatnot here, it's a little glimpse into the story of someone else's life, which by now you know is pretty hard for me to resist.

אין הרבה מה להסיק מהתמונה הזו, למרות שבעזרת מתנת חג המולד שהגברת העליזה הזו בדיוק פתחה אפשר לקבוע את השנה המדוברת - סט הקלטות של 'טיטאניק' של ג'יימס קמרון יצא ב-1998, לפי מה שהצלחתי למצוא (היא באמת נראית ממש מרוצה מהמתנה; אני תוהה אם היא היתה אחת הנשים האלו שחזרו לראות את הסרט שוב ושוב כל עוד הוא עדיין הציג בקולנוע, ויצאו כל פעם בעיניים נפוחות ודומעות ובתחושת קתרזיס מספקת). גם מעילי הניילון הצבעוניים שהשתחלו לקדמת התמונה נראים מתאימים לתקופה של שנות התשעים המאוחרות. אבל מעבר לזה, אין יותר מדי מה לומר.

There isn't much that can be gleaned from this picture, even though the Christmas present that this cheerful lady has just opened helps in determining the year - the VHS set of James Cameron's 'Titanic' seems to have come out in 1998, from what I could find (she does seem very pleased to have been given it; I wonder if she was one of those women who went to see the movie again and again as long as it was in theatres, coming out with puffy, tear-stained eyes and a satisfying catharsis). Those colourful windbreakers that ended up in the foreground seem about right for the late 90s, too. But other than that, there's not much to say.

אני מניחה שיהיה נורא קל לצחוק על אווירת העיירה-הקטנה של כל העניין - השילוב המופרך של סיד (עם קצת שבלונות למעלה), טאפטים וכיסוי עץ (מזויף?), כל השמונצעס, תספורת הפטריה של הילד, מה שלא יהיה - אבל יודעים מה, אני לא רוצה. הם נראים שמחים. הם נראים כמו משפחה נחמדה שנהנית ביחד בחג המולד. אז אני פשוט אקווה שזה אכן מה שהיה, ותו לא. למה לקלקל את רוח החג, הא?

I guess it would be easy to make fun of the small-town feel of it all - that mismatched combination of white paint (with some stenciling at the top), wallpaper and (faux?) wood cover, the nicknacks, the kid's mushroom cut, or whatever - but you know what, I don't want to. They seem happy. They seem like a nice family having a good Christmas together. So I'm going to hope that they were, and leave it at that. Why spoil the holiday spirit, eh?

עברו כבר 13 שנה, והילדים האלה בטח כבר יצאו מהבית ועוסקים בענייניהם; אבל אולי הם עדיין חוזרים הביתה לחג המולד. אולי הם מסתכלים על הבית הקטן והנעים הזה, על כל שמונצעסיו, וזוכרים את ימי חג המולד כשהיו ילדים. אולי הגברת הזו עדיין שומרת את סט הקלטות הזה, איפשהו במחסן עם כל שאר קלטות הווידיאו שאף אחד כבר לא רואה. אבל מדי פעם היא נתקלת בו כשהיא עושה סדר, והיא זוכרת כשקיבלה אותו במתנה - זוכר איך הייתי משוגעת על הסרט הזה, מותק? והיא מחייכת, ונראית קצת כמו שנראתה בתמונה שכאן, לפני 13 שנה.

It's been about 13 years, now, and those kids are probably out of the house by now and doing their own things; but maybe they still come home for Christmas. Maybe they look at that cosy little home, tacky nicknacks and all, and remember the Christmases of their childhood. Maybe that lady even still have that VHS set, somewhere in the back room with the rest of the video tapes nobody watches anymore. But now and then she runs into it when she's doing some tidying up, and she thinks about when she got it as a present - Remember how crazy I was about that movie, honey? And she smiles, and looks a little like she did in this picture, 13 years ago.

ובכן, גברתי, מי שלא תהיי והיכן שלא תמָּצאי - זה בשבילך.

So lady, whoever you are, wherever you might be - this is for you.

(סליחה שזו גרסת כיסוי, אבל קצת קשה לי לסבול את השיר הזה אחרת. וחוץ מזה, יש בה משהו מאוד ניינטיזי, שהולם את ההקשר.)
(Sorry that it's a cover, but I find the song hard to tolerate otherwise. Besides, there's something very fittingly 90s about it.)