Collaborative writing - כתיבה קולבורטיבית

Looks like I'll get another post in before the year ends.
I got the idea to do this postcard when, in the last post, I said there being a lot of people mentioned. Because this postcard also has a lot of people, but in a somewhat unusual way - it was actually written by about six different people.

נראה לי שאצליח להשחיל עוד פוסט לפני סוף השנה.
חשבתי להעלות את הגלויה הזו כשציינתי, בפוסט הקודם, שהם מתייחסים לדי הרבה אנשים. כי בגלויה הזו באמת יש הרבה אנשים, אבל באופן קצת בלתי-רגיל - כתבו אותה כשישה אנשים שונים.

We begin with the front, which shows a view of the Chicago River (interesting side note: when looking for the Chicago River on Google Images, you run into a whole lot of pictures where it is dyed green, which, I realised after a while, is some odd St. Patrick's Day tradition, and not the result of comic-book-style pollution or gamma rays), with a lot of skyscrapers and bridges and other markers of a large metropolis.

נתחיל עם הצד הקדמי, ובו נוף של נהר שיקאגו (מאמר מוסגר מעניין: כשמחפשים את נהר שיקאגו בגוגל תמונות, נתקלים בלא מעט תמונות שלו צבוע בירוק; כפי שהבנתי אחרי זמן מה, זו איזו מסורת מוזרה של יום סנט פטריק, ולא תוצאה של זיהום או קרני גאמא כמו בחוברות קומיקס), עם הרבה גורדי שחקים וגשרים וכיוצא בזה סממנים מטרופוליניים.

Front:

צד קדמי:

Since I've never been to Chicago, I can't speak much about the accuracy of this portrayal, although the sky kind of has this fake-clement look that you sometimes get in postcards of places not known for clement weather (I have, for example, a postcard I bought in Ireland simply because it featured an accurately grey and overcast sky while all the other postcards had a clear blue sky like you almost never actually see). Anyway, it's quite a typical city-view picture, with nothing very special about it.

מכיוון שמימיי לא הייתי בשיקאגו, אני לא יכולה לומר עד כמה זה ייצוג מדויק שלה, אם כי יש לציין שהשמיים נראים קצת כמו הזיוף של מזג אוויר נאה שיש לפעמים בגלויות ממקומות שלא ממש ידועים במזג האוויר הנאה שלהם (יש לי, למשל, גלויה שקניתי באירלנד רק מפני שהשמיים בה היו אפורים ומעוננים כיאות, כשבכל שאר הגלויות היו שמיים כחולים כאלה שאף פעם לא רואים שם באמת). בכל אופן, זו תמונת נוף עירוני טיפוסית למדי, ואין בה כ"כ שום דבר מיוחד.

The special part of the postcard begins on the back, where apparently every member of the travelling family got to say a few words. [Note: Some of the messages are in English, and some are in German; the German ones were difficult for me to even read well enough to transcribe them, so I left them out, but will of course be very grateful to anyone who can supply a transcription and/or translation.]

החלק המיוחד בגלויה הזו מתחיל בצד האחורי, שם כנראה כל אחד מבני המשפחה המטיילת כתב כמה מלים. [הערה: כמה מהמסרים הם באנגלית, וכמה הם בגרמנית; את אלה שבגרמנית היה לי קשה אפילו לקרוא כדי לתעתק, אז דילגתי עליהם, אבל אהיה כמובן אסירת תודה לכל מי שיוכל לספק תעתיק ו/או תרגום.]

Back:

צד אחורי:

[German]

The company is wonderfull[sic!] the food is good and Chicago is fun. We are thinking of you.
Love, Leo

This is a restaurant where we make our own lunch - it was fun!
Love, Judy

We've been very British - two English restaurants in two days - enjoying Floh + Gerta
Zvi

Liebe Oma [dear grandma] -
We are enjoying the company very much and the sight seeing.
Love, Galia

[German]

[גרמנית]

החברה מצוייינת[כך במקור!] האוכל טוב וכיף בשיקגו. אנחנו חושבים עלייך.
באהבה, לאו

זו מסעדה שבה אנחנו מכינים את ארוחת הצהריים בעצמנו - זה היה כיף!
באהבה, ג'ודי

היינו ממש בריטים - שתי מסעדות אנגליות ביומיים - נהנים מפלו + גרטה
צבי

Liebe Oma [סבתא היקרה] -
אנחנו נהנים מאוד מהחברה ומהביקור באתרים.
באהבה, גליה

[גרמנית]

Something about this postcard is really fun. You have all the different people writing to the grandma, each with their own style and handwriting, each with their own highlights of the trip (food seems to be one main highlight, which I definitely approve of, although I must say that the concept of an English restaurant - and back in 1980, before any culinary renaissances or anything - is a bit scary, and going to two of them two days in a row is quite a feat). You can imagine them all sitting in the restaurant, passing the card around, chatting and joking. It's sweet.

יש משהו מאוד כיפי בגלויה הזו. כל האנשים השונים כותבים לסבתא, כל אחד עם הדגשים שלו מהטיול (לא מעט מדגישים את האוכל, מה שבהחלט מוצא חן בעיניי, אם כי יש לציין שהקונצפט של מסעדה אנגלית - ועוד ב-1980, לפני רנסאנסים קולינאריים למיניהם - קצת מעורר חשש, וללכת לשתי מסעדות כאלה ביומיים זה עניין מרשים למדי). אפשר לדמיין את כולם יושבים במסעדה, מעבירים את הגלויה ביניהם, מפטפטים ומתבדחים. זה מקסים.

Something interesting: if you look at the address, you can see that they started writing down one street, then realised it was the wrong one, crossed it and wrote the right address down. Did the grandma just move not long before? Both streets are fairly close to each other, in downtown Jerusalem, so if she did, it wasn't that big a move (by the way, here is a picture of the building at the address listed, 17 Shmuel HaNagid St. - that's pretty cool). Or maybe it was just a lapse of memory, like when you start writing and you realise you're writing your own address by mistake. Anyway, I suppose it made it to the right address, in the end.

משהו מעניין: אם מביטים על הכתובת, אפשר לראות שהם התחילו לכתוב רחוב אחד (הנביאים), ואז קלטו שזו הכתובת הלא נכונה, מחקו אותו וכתבו את השם הנכון (שמואל הנגיד). האם הסבתא עברה דירה לא הרבה זמן לפני כן? שני הרחובות האלה קרובים למדי זה לזה, במרכז העיר בירושלים, אז גם עם היא עברה דירה זה לא היה מעבר רציני במיוחד (דרך אגב, הנה תמונה של הכתובת שצוינה, ברח' שמואל הנגיד 17 - זה די מגניב). או שאולי זו סתם היתה פשלה קטנה של הזכרון, כמו כשמתחילים לכתוב ופתאום קולטים שבטעות כתבת את הכתובת של עצמך. בכל אופן, ניתן לשער שבסופו של דבר הגלויה הגיעה לכתובת הנכונה.

So, a nice bit of family togetherness to end the year with. Actually, some of these people kinda crop up in other postcards I got (I suppose they were all sold to the store in the same batch), but it'll be a while before we get to them, because I have a great idea for something to open the new year. What is it? You'll have to wait and see. Happy New Year, till then!

אז זהו, קצת ביחד משפחתי כדי לסגור את השנה האזרחית. למען האמת, כמה מהאנשים האלה צצים בגלויות אחרות שיש לי (אני משערת שכולן נמכרו לחנות באותה נגלה), אבל ייקח קצת זמן עד שאגיע אליהן, כי יש לי רעיון מצוין לגלויה שתפתח את השנה החדשה. ומהי? תצטרכו לחכות ולראות. שנה אזרחית טובה, עד אז!

Oxford - אוקספורד

הרשומה הזו מוקדשת לאחי, שאוהב מאוד את אוקספורד (וגם בילה שם כמה חודשים יפים). אני אישית לא הייתי באנגליה מאז טיול משפחתי קצר כשהייתי בת 12, אבל אשמח לחזור יום אחד. ולכשאחזור, אני חושבת שאשמח לשהות לזמן מה באוקספורד, שנראית כמו עיר יפה ומעניינת.

This post is dedicated to my brother, who loves Oxford (and spent a number of lovely months there). Personally, I haven't been to the UK ever since we visited on a short family trip when I was 12, but I'll be happy to go back someday. And when I do, I think I'd be happy to spend some in Oxford, which looks like a gorgeous and fascinating town.

הגלויה הזו היא גם קישור טוב בין הרשומות הקודמות, שהתמקדו בתמונות שבחרתי בגלל היופי שלהן, לרשומות ה'רגילות' יותר שמתמקדות בסיפורים שעל הגלויות. כי בעצם יש כאן גם וגם: בצד האחורי יש אנשים ויש איזשהו סיפור, אבל התמונה שבצד הקדמי יפהפייה בעיניי. הנה, תראו בעצמכם.

This postcard is also a good segue from the previous posts, that were focused on pictures I chose because I thought they were pretty, to the more 'regular' posts that focus on the stories that the postcards tell. Because here we happen to have both things: on the back, we have people, and some kind of story, but I think the picture on the front is just beautiful. Here, have a look.

צד קדמי:

Front:

ברגע הראשון שמים לב רק לחלון הגדול הזה במרכז התמונה - כתם של אור בחדר חשוך. אחר כך אפשר להתבונן בפרטים בחדר עצמו, רצפת העץ הממורקת, השולחנות... ואז אפשר להביט דרך החלון, ולראות את מה שבגלויות רגילות יותר היה המרכז: בניין גבוה ועטור-מגדלים. זהו מגדל הכנסייה במרטון קולג' שבאוקספורד. הנה הוא ב-Street View:

At first, you only notice the large window at the centre of the picture - a patch of light in a dark room. Then you can look at details inside the room, the polished hardwood floor, the desks... and then you can look through the window, and see what in regular postcards would be the main focus: a tall, be-turreted building. This is the chapel tower in Merton College, Oxford. Here it is on Street View:

View Larger Map

על הגלויה, אנחנו מביטים בו מהספרייה בכרייסט צ'רץ', אבל בגוגל מפות לא יכלתי למצוא נקודת מבט טובה באזור. מה שכן, יש הרבה תמונות יפהפיות של הספרייה. אלוהים אדירים, אני רוצה ללכת לשם. אני כל כך רוצה ללכת לשם.

In the card, it's viewed from the library at Christ Church, but I couldn't find a good view from around there, on Google maps. Lots of beautiful pictures of that library, though. Goodness, I want to go there. I really want to go there.

אהמ. איפה הייתי?
כן. בפינה השמאלית התחתונה של הגלויה אפשר לראות את ראשי התיבות של הצלם, CMA, שהוא, כפי שגיליתי בצד האחורי, כריס אנדרוז (נדמה לי ששמו המלא הוא כריס מיי-אנדרוז, ומכאן ה-M, אבל יש גם אמן אחר שנקרא כך אז אולי אני מתבלבלת). הוא פעיל גם כיום, וגם כיום יש לו הרבה תמונות יפות של אוקספורד.
ובצד האחורי של הגלויה, יש סיפור.

Ahem. Where was I?
Right. In the bottom left corner of the card you can see the photographer's initials, CMA - which as I discovered on the back is Chris Andrews (I think his full name is Chris Meigh-Andrews, hence the M, but there's also another artist with that name so I might have gotten confused). He is still active today, and he still has many beautiful pictures of Oxford.
And on the back of the card, there's a story.

צד אחורי:

Back:

5 Dec 88 - Sam & Méry B. in Oxford for 1 sabbatical year till end of August 89. They hope strongly you are - all of you - all right and regret not to meet you more.
Pierre, Alexandre and Marianno live together in Paris this year. PA finishing a thesis in Maths and MA goes on studying Economics.
We like very much our life here, meeting a lot of people - life here easier than in Paris. Surely! Chalom to you & best kisses and wishes.

5 בדצמבר 88 - סאם ומרי ב. באוקספורד לשנת שבתון אחת, עד סוף אוגוסט 89. הם מקווים בתוקף שאתם - כולכם - בסדר, ומצטערים שלא פוגשים אתכם יותר.
פייר, אלכסנדר ומריאנו חיים יחד בפריס השנה. פ.א. גומר תזה במתמטיקה ומ.א. ממשיך ללמוד כלכלה.
אנחנו אוהבים במאוד את חיינו כאן, פוגשים הרבה אנשים - החיים כאן קלים יותר מאשר בפאריס. בוודאי! שלום לכם ומיטב הנשיקות והאיחולים.

יש כאן בעצם לא מעט אנשים. מלבד הכותבים, שכנראה שעברו לאוקספורד מפאריס (ומרוצים מכך), יש גם את הזוג ב. שהגיע לשנת שבתון, ואת שלושת הסטודנטים שחיים בפאריס, ואת צמד הנמענות בירושלים (לא רחוק מהבית שלי, למען האמת, אם כי על פי ספר הטלפונים הן כבר לא גרות שם). די בלתי אפשרי לחפש אף אחד מהאנשים האלה ( או לפחות, זה מצריך יותר מאמצים ממה שאני מוכנה להשקיע), אבל היה יכול להיות נחמד לדעת מה קרה להם עם הזמן.

That's actually quite a lot of people. Beside the writers, who apparently moved to Oxford from Paris (and are happy about that), there are also the B.'s who came over for a sabbatical, and the three students living in Paris, and the two recipients in Jerusalem (not far away from my home, actually; although, according to the phone book, they are no longer there). It's not really possible to search for any of those people, though (or at least, it would take more effort than I'm willing to expand on this). Would have been cool to know what happened to them, over time.

בכל אופן, יש בזה איזו אווירה בוהמית. כלומר, לא שאני חושבת שאקדמאים באוקספורד (או סטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה, לצורך העניין) הם בהכרח בוהמיינים, אבל בכל זאת, יש בזה משהו - האנשים האלה שחיים בפאריס, ואלה שעברו לאוקספורד, ושמות כמו אלכסנדְר ומריאנו ו-Méry (בתעתיקים העבריים קשה קצת יותר להעביר את השונות האירופית של השמות האלו) - שפשוט גורם לי לדמיין משהו מתוך סרט, עם מסיבות קוקטייל אינטלקטואליות, וטוויד וקורדרוי ואש באח ובניינים ישנים ונשגבים. אני מניחה שהחיים האמיתיים שלהם בבריטניה של 1988 (או צרפת, או ישראל) היו בעצם הרבה יותר יומיומיים ומשעממים, אבל מן הסתם לעולם לא אדע באמת, וכל עוד אני לא יודעת, אני יכולה לדמיין מה שאני רוצה.

There's a sort of Bohemian atmosphere to this, though. Not that I think Oxford academics (or math and economics students, for that matter) are really Bohemian, but still, something about it - those people living in Paris, those moving to Oxford, and names like Alexandre and Marianno and Méry - just makes me imagine something from a movie, with intellectual cocktail parties, and tweed and corduroy and fireplaces and grand old buildings. I suppose their real lives in 1988 Britain (or France, or Israel) were actually a lot more mundane, but I'll probably never really know, and as long as I don't know, I can imagine it any way I like.

אז אני מביטה שוב בתמונה שעל הגלויה, באור השמש שנשפך אל האפלולית השקטה של חדר בן מאות שנים, מבהיק על רצפת העץ הכהה, ואני מדמיינת כמה קריר ודומם בוודאי בחדר הזה, ואני מדמיינת את האנשים שבחרו את הגלויה ושלחו אותה, ואני מדמיינת את הבית שלהם, ואת החברים שלהם, ואת הסיפורים שלהם. וזה טוב כמעט כמו לדעת מה קרה באמת.

So I look at the picture on the card again, at the sunlight streaming into the silent darkness of a centuries-old room, shining on the dark wooden floor, and I imagine how cool and still this room must be, and I imagine the people who chose this card and sent it, and I imagine their house, and their friends, and their stories. And that's almost as good as knowing what really happened.

Rosace - רוזטה

Another just-like-it-aesthetically post. Looking through my scans, I think that most of the (admittedly few) postcards that I chose just because of the picture have black-and-white photos on them. I'm not sure what it is exactly, but there's something about black-and-white photos that really brings out a different sort of beauty in pictures of beautiful things. And this small picture is a great example.

עוד רשומה במסגרת פשוט-אהבתי-את-זה-מבחינה-אסתטית. כשאני בוחנת את התמונות שסרקתי, נדמה לי שברוב הגלויות (המועטות, יש לציין) שבחרתי רק בזכות התמונה שעליהן מדובר בצילום שחור-לבן. אני לא בטוחה מה העניין בדיוק, אבל יש משהו בצילומי שחור-לבן שמדגיש סוג אחר של יופי בתמונות של דברים יפים. והתמונה הקטנה שכאן היא דוגמא מצוינת.

I think that I always tend to like pictures that focus on a small detail of a larger object. Often, these things, taken out of context, get a life of their own... sort of like what this blog is all about. Here, we see a gorgeous piece of architecture: a rosace, more commonly known as a 'rose window' (my spellchecker might not recognise the word 'rosace', but my Oxford Concise does, defining it as 'an ornamentation resembling a rose, in particular a rose window' - and I have a reason for wanting to use this specific word, as you'll soon see), and some spikes rising from a pediment, or a gable, or whatever the right architectural term is for that triangular thing. Also, some Gothic windows, and if you look hard at the top right there is what appears to be the feet of some statues. The use of black-and-white accentuates the lines and details of all this, the repeated forms, the very Gothic grandeur that you know the whole building must have just by looking at this small part. Kinda like a fractal, where every segment represents the whole.

אני חושבת שאני נוטה לאהוב תמונות שמתמקדות בפרט קטן של משהו גדול יותר. הרבה פעמים הדברים האלה, כשהם מחוץ להקשר המקורי, מקבלים מין חיים משלהם... שזה בערך כל הקטע של הבלוג, בעצם. כאן, אפשר לראות פריט ארכיטקטוני יפהפה: רוזטה, עם כמה שפיצים שצצים מגמלון (או, אם כמו שנדמה לי גמלון זה רק המשולש שמתחת לגג, מה שלא יהיה המינוח הארכיטקטוני המדויק של הדבר המשולש הזה שמגיח מתחתית התמונה). יש גם כמה חלונות גותיים, ואם מסתכלים היטב בפינה הימנית העליונה יש גם מה שנראה כמו רגלים של כמה פסלים. השחור-לבן מדגיש את הקווים והפרטים של הכל, את הצורות החוזרות, את הפאר הגותי שאפשר לדעת שמאפיין את הבניין כולו גם כשמסתכלים רק על החלק הקטן הזה. קצת כמו פרקטלים, כל מקטע מייצג את השלם.

The back of the picture (not presented here, because it's not very interesting) explains what we are actually looking at: La Cathédrale de Strasbourg; La Rosace de la Façade principale. The rose window on the main front of the Strasbourg Cathedral (and here is where the word 'rosace' came from; I just thought 'rosace' sounded better than 'rose window', as a post title). So, now that we've had a good look at the detail, let's check out the whole. The Strasbourge Notre Dame Cathedral is, as the all-mighty Wikipedia tells us, 'widely considered to be among the finest examples of high, or late, Gothic architecture'. And it is indeed a marvelous structure. To get an impression of what it looks like, here's a modern picture of the cathedral:

בצד האחורי של התמונה (שאני לא מביאה כאן, כי הוא לא מעניין במיוחד) מסבירים לנו על מה בעצם אנחנו מסתכלים: La Cathédrale de Strasbourg; La Rosace de la Façade principale. הרוזטה בחזית המרכזית של הקתדרלה בשטראסבורג. אז עכשיו שהסתכלנו יפה יפה על הפרט, אפשר לבחון את השלם. קתדרלת נוטר-דאם בשטראסבורג, כפי שמספרת לנו וויקיפדיה המהוללת, 'נחשבת אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הגותית המאוחרת' (תרגום חופשי שלי, כי לא אהבתי את הניסוח של הדף העברי, שגם החליט משום מה שהקתדרלה לא הושלמה [אני די בטוחה שזה לא נכון, אבל לא מספיק בטוחה כדי לתקן]). וזה אכן מבנה מרהיב. כדי לקבל רושם כללי לגביו, הנה תמונה מודרנית של הקתדרלה:

Wow, right?
Actually, this is not a regular picture but an orthoscopic image, which, as far as I can understand from the original page (which is not much, because it is written in French) means that it is a sort of super-detailed image comprised from a lot of smaller images of the details of the building. You should really look at this page even if you don't know French, since they have pictures explaining the process, and it's all pretty cool.

וואו, נכון?
למען האמת, זו לא תמונה רגילה אלא תמונה אורתוסקופית; עד כמה שהצלחתי להבין מהעמוד המקורי (שזה לא הרבה, כי הוא בצרפתית) זאת מין תמונה סופר-מפורטת שמורכבת מהמון תמונות קטנות של פרטי הבניין. כדאי להציץ בעמוד הזה אפילו אם אתם לא יודעים צרפתית, כי יש להם תמונות שמסבירות את התהליך, וזה די מגניב.

And this actually relates to what has become the theme of this post, about viewing the little details of a larger thing (I would say something about the fractal-esque quality of it and surmising the whole from the parts, but some of the people who read this actually have quite a good understanding of math and physics and will probably not like that I keep referring to fractals when this picture is, in fact, not a fractal except in a very loose metaphorical sense - because it is not an exact representation of the whole - and I'm pretty sure that math and physics tend to dislike metaphorical senses of concrete things). I wish there were a way to zoom in on the large picture, and examine the details, but that's not possible on the site where I found it; I'm sure that the original picture, wherever it is, is much more impressive, judging by the example they have of one of the smaller images it is made of. And of course, it must be amazing to stand by the real building and look up at it (even if you don't get to see all the details that way).

וזה בעצם מתקשר למה שהפך להיות הנושא הכללי של הרשומה, על הפרטים הקטנים של משהו גדול (הייתי אומרת משהו על האופי הפרקטלי של העניין הזה ואיך שאפשר להסיק על הכלל מתוך פרטיו, אבל חלק מהקוראים של הבלוג אשכרה מבינים מתמטיקה ופיזיקה ובטח לא יהיו מרוצים מזה שאני כל הזמן מתייחסת לפרקטלים כשהתמונה הזו היא בעצם לא פרקטל חוץ מאשר בצורה מטאפורית רופפת למדי - כי היא לא ייצוג מדויק של השלם - ואני די בטוחה שמתמטיקה ופיזיקה לא כל כך אוהבות התייחסויות מטאפוריות לדברים קונקרטיים). הלוואי שהיתה אפשרות לעשות זום על התמונה הגדולה ולבחון את הפרטים, אבל זה לא אפשרי באתר שבו מצאתי אותה; אני בטוחה שהתמונה המקורית, היכן שלא תהיה, הרבה יותר מרשימה, בהתחשב בדוגמא שיש באתר לאחת התמונות הקטנות שמהן היא מורכבת. וכמובן שזו בטח חוויה מדהימה לעמוד ליד הבניין האמיתי ולהביט למעלה (אפילו אם ככה אי אפשר לראות את כל הפרטים הקטנים).

Anyway, it gives some context to the small picture we had before. In fact, it makes you realise that the picture of the rose window alone is almost misleading - while it's certainly a central feature, the rose window is also pretty much the only part in the main front where you have a wide circular form. Pretty much everything else is narrow and pointed, drawing your eyes up, higher and higher, all the way to the top of the intricate roof of the tower (and then even higher, seeing as the main point of Gothic cathedrals was to make you look up and think of God and feel small and unimportant). Everything wants you to be looking up, except for this big round window, where all the points draw your eye to the centre. And this is the one part that our original picture emphasizes. Sure, you get some spires, but within that limited context, even they seem to be pointing at the circle, not away from it. And if you look at the windows below, you notice even they have circles and rosettes inside them. If you compare the effect of the two pictures, the difference is striking.

בכל אופן, התמונה הזו נותנת הקשר לתמונה הקטנה שראינו קודם. למעשה, היא מבהירה עד כמה התמונה של הרוזטה לבדה היא כמעט מטעה - כי אמנם זה אלמנט מרכזי בחזית הבניין, אבל הרוזטה היא פחות או יותר החלק היחיד שם שבו יש צורות עגולות ורחבות. כמעט כל השאר מורכב מדברים צרים ומחודדים, שמושכים את העין למעלה, גבוה יותר ויותר, עד לקצה סבך הגג שבראש המגדל (ואז אפילו יותר גבוה, בהתחשב בעובדה שהמטרה העיקרית של האדריכלות הגותית היא לגרום לאדם להביט למעלה ולחשוב על אלוהים ולהרגיש קטן וחסר-חשיבות). הכל מבקש ממך להביט למעלה, מלבד החלון העגול הגדול הזה, שבו כל החודים מושכים את העין למרכז. ודווקא זה החלק שהתמונה המקורית מדגישה. נכון, יש שם כמה שפיצים, אבל בתוך ההקשר המוגבל הזה אפילו הם נדמים כאילו הם מצביעים אל המעגל, ולא הלאה ממנו. ואם מסתכלים על החלונות שבתחתית התמונה, שמים לב שגם בהם יש מעגלים ורוזטות קטנות. אם משווים את האפקט של שתי התמונות, ההבדל ביניהן בולט מאוד.

I think I got a bit carried away with the artsy-speak. Sometimes my past as a student of art history rears its rusty head... and since one of the important things I studied back then was how to look at the details of a larger picture, and learn their significance, I can now tie it to the whole theme I kinda have going on, and call it a day, because really, there's a limit to how much I can blabber on about a single little picture.

אני חושבת שקצת נסחפתי עם התקשקשויות האמנות. לפעמים העבר שלי כתלמידת תולדות האמנות מרים את ראשו השחוק... ומכיוון שאחד הדברים החשובים שלמדתי אז היה איך להביט בפרטים של תמונה גדולה וללמוד את המשמעות שלהם, אני יכולה עכשיו לקשר את זה לנושא הכללי שיצא לי כאן, ולסגור את הבסטה להיום, כי באמת, יש גבול כמה אפשר ללהג על תמונה אחת קטנה.

Next time - back to postcards with stories. I already have one in mind.

בפעם הבאה - חזרה לגלויות עם סיפור. כבר יש לי רעיון לגלויה.