או: למה הבלוג, למה דו-לשוני, ומה זה 'חפץ מצוא' בכלל.
נתחיל מהמצוא, כי מן הסתם מישהו ראה את המלה בכותרת הבלוג ותהה אם זו לא שגיאת כתיב...
אז ככה: נכון לעכשיו, הצירוף העברי 'חפץ מָצוּא' לא קיים ברובד התקני ו/או השימושי של הלשון. וחבל שכך, כי אין לנו בעצם מקבילה מוצלחת למונח האנגלי היפה 'found object'. אני יכולה לנסות להסביר בעצמי, אבל למה לטרוח כשאוקספורד קונסייס עושה את זה כל כך יפה?
Found (adjective)
* (of an object or sound) collected in its natural state and presented in a new context as part of an artistic or musical work
המונח הזה מאוד יפה בעיניי, כי הוא ניטרלי מצד אחד - מדובר פשוט בחפץ שמצאו אותו - ומצד שני, בעצם המציאה והשימוש מחדש טמון גם משהו חיובי. ובעברית? 'נמצא' כבר תפוס, וכך גם 'מציאה'; מלים אחרות, שלא מהשורש מ.צ.א, כמו 'זרוק' או 'הפקר', שגם עליהן חשבתי, כבר גולשות לפרשנות מסוג אחר, כזו שיש בה היבט שלילי שמתמקד במי שזרק או הפקיר את החפץ, ולא במי שמצא אותו וראה אותו מחדש. ולפיכך, מעין-ניאולוגיזם: חפץ מָצוּא.
ובהקשר של הבלוג הזה: בעיקר גלויות ישנות שאפשר למצוא לפעמים בחנויות ספרים משומשים, ושתמיד מרתקות אותי. במיוחד הגלויות המשומשות, אלה שמישהו כתב אותן, פעם, ושלח אותן למישהו אחר, ואחרי אי-אלו שנים הן נמכרו לחנות ספרים משומשים, וישבו בערימה של גלויות, רחוקות מהכותב ומהנמען ומההקשר המקורי. ובדומה להן, גם תצלומים שמצאתי, באותן ערימות או סתם ברחוב. לפעמים עם משהו כתוב עליהם, לפעמים לא. אני אוהבת את החפצים האלה כי יש בהם הבטחה של סיפור; אלה שברירים קטנים מתוך חיים של אנשים אחרים, בזמן אחר. כמו לקרוא דף אקראי מתוך ספר, או להתבונן בחלונות מוארים בלילה. קטע קטן מתוך סיפור גדול, שלעולם לא אוכל להכיר אותו במלואו, אבל אני אוהבת את הידיעה שהוא ישנו, מרחף איפשהו בחלל ובזמן.
אז זה הבלוג. אני מתכוונת לפרסם בו מדי פעם (פעם-פעמיים בשבוע, אני חושבת) את החפצים המצואים האלה, עם הסברים מינימליים. אם יהיו קוראים שירצו לספק עוד פרטים - אמיתיים או מומצאים - מה טוב. וגם אם לא, לפחות זו דרך להוציא אותם מאלמוניות הערימות ומחשכת המגירה שבה שמרתי אותם, ולשלוח אותם הלאה.
לגבי הדו-לשוניות, ההסבר פשוט למדי: יש לי חברים דוברי עברית וחברים דוברי אנגלית, ורציתי שהבלוג יהיה נגיש באותה מדה לשתי הקבוצות. בד-בבד, זה גם תרגיל נחמד בתרגום, שזה בכלל טוב.
ואחרי כל ההקדמה הזו - ברוכים הבאים, קוראים פוטנציאליים, ואני מקווה שתהנו מהבלוג.
-יעל
The Hebrew version starts with a somewhat lengthy explanation of the term 'found object', which does not exactly exist in Hebrew. If any of my (potential) readers are unfamiliar with this term, you can skip up and see the Oxford Concise definition I put there.
In the context of this specific blog, these will mainly be old postcards, the kind you can sometimes find in used book stores, which have always fascinated me. Especially used postcards, that someone wrote, sometime, and sent to someone else, and after a number of years they were sold to a book store, and lay in a pile of other postcards, detached from their writer and their recipient and their original context. And similarly, old photographs that I found, sometimes in those same piles, sometimes just lying in the street. Sometimes with some writing on them, sometimes blank. I like these objects because they have the promise of a story; they are little fragments of the lives of other people in another time. Like reading a random page out of a book, or looking in lit windows at night. A small piece out of a larger story, which I will never fully know, but I like knowing it's there somewhere, floating in space and time.
So this is the blog. I intend to post these objects here occasionally (once or twice a week, I think), with minimal explanations. If there will be readers who'd want to supply more details - real or invented - that's good. But even if not, at least it's a way to take them out of the anonymity of the postcard piles and the darkness of the drawer where I keep them, and send them on to the world.
As for the question of 'why bilingual', the answer is simple: some of my friends are Hebrew-speakers, others are English-speakers, and I want this blog to be equally accessible to both groups. It also ends up as a nice little translation practice, so why not.
And after all this introduction - welcome, potential readers, and I hope you enjoy this blog.
-Yael
עדכון:
לפני שהתחלתי את הבלוג, אחד הדברים היחידים שהבטחתי לעצמי הוא אף פעם לא לפתוח רשומה במשהו בסגנון 'סליחה שלא עדכנתי כ"כ הרבה זמן' או 'בטח תהיתם לעצמכם לאן נעלמתי'. ואני מתכוונת לדבוק בהחלטה הזו, כי עד כמה שאני אוהבת את הבלוג, הוא בסך הכל תחביב, ולפעמים דברים אחרים מפריעים. אבל אני כן מרגישה שאני צריכה להסביר קצת את הפערים הגדולים בעדכונים, ונראה לי שזה המקום המתאים.
כשאני מסתכלת עכשיו על ההקדמה הזו, השורה שבה נאמר שאעדכן 'פעם-פעמיים בשבוע' נראית מגוחכת - בין השאר מפני שגם הרשומות עצמן שונות למדי ממה שדמיינתי בזמנו. השקעתי בהן הרבה יותר מחקר והרבה יותר כתיבה, ולוקח הרבה יותר זמן לגמור אותן. וכמו שאמרתי, זה בסך הכל תחביב. אז למרות שלפעמים יש לי רגשות אשמה על זניחת הבלוג האהוב שלי לתקופות ממושכות - בלי התנצלויות. ככה יוצא.
Update:
Before I started this blog, one of the few things I promised myself is that I will never begin a post with something like 'Sorry I haven't updated for so long' or 'You must have been wondering where I've been'. And I intend to stick by this decision, because this blog, as much as I love it, is just a hobby, and sometimes other things get in the way. I do feel like I need some kind of explanation for the occasional large gaps in updating, and this seems like the right place for it.
Looking at this introduction, now, the line about updating 'once or twice a week' seems laughable - partly because the posts are also different from what I envisioned back then. I've been doing a lot more research and a lot more writing, and they take a lot longer to finish. And like I said, it's just a hobby. So, although I sometimes feel guilty about deserting my beloved blog for long periods of time - no apologies. That's just how it happens.
