Friendship remains - הידידות נשמרת

גם התמונה הזו שכבה אצלי כבר די הרבה זמן. מכיוון שאני עושה עכשיו מין סדרה של אלמונים, החלטתי שזמנו הגיע. הוא מוצא חן בעיניי... טוב, מן הסתם אני אומרת דברים כאלה די הרבה, כי בסך הכל, כשאני בוחרת את הגלויות או התמונות מתוך הערמה הגדולה בחנות הספרים המשומשים, בסופו של דבר זה תמיד מפני שמשהו בהן דיבר אליי - הן תמיד מוצאות חן בעיניי. בכל זאת, אני אוהבת כל אחת בצורה קצת אחרת, מסיבות קצת אחרות.

This is another photo that I had lying around for a long time now. Since I'm doing this series of anonymous people now, figured his time has come. I like him... I guess I end up saying this a lot, because after all, when I pick these postcards or photos from the big pile in the used book store, it's always because something in them speaks to me - it's always because I like them. Still, I like each one a little differently, for slightly different reasons.

והאיש הזה פשוט נראה ממש נחמד. הוא נראה רציני וידידותי וישר . אני לא יודעת אם הוא באמת היה משהו מכל אלה, אבל הפרצוף שלו פשוט נראה ממש נחמד, והוא מוצא חן בעיניי. הוא גם השאיר מסר מקסים.

This man, well, he just looks really nice. He looks serious and friendly and candid. I don't know if he really was any of these things, but he just has a really nice face, and I like him. He left a lovely message, too.

In Memory of your Sincere father Love. Time passes but friendship remains.
Mamo Azmera
22/10/67 A.A Ethiopia

לזכר אהבת-האב הכנה שלך. הזמן חולף אך הידידות נשמרת.
מאמו אזמרה
22/10/67 א.א אתיופיה

בהתחלה לא הייתי בטוחה אם כתוב שם 4.4 או A.A; ואז הסתכלתי על זה שוב, ופתאום קלטתי ש-אה, כן, זה בטח קיצור של אדיס אבבה, והרגשתי קצת אהבלה שלא קלטתי את זה קודם. גם לקח לי זמן עד שהצלחתי לקרוא כמו שצריך את השם שלו, כי כל הזמן ראיתי שם 'מאוקו', ולא הצלחתי להבין אם זה שם אמיתי או לא (העובדה שזה כנראה שם משפחה צרפתי, ושיש שתי עיירות בצרפת בשם Haut-Mauco ו-Bas-Mauco, וגם העובדה שיש איזה Mauco אחד שהוא שם של חברה ניגרית לעיצוב אתרים - כל זה לא ממש עזר לי להבין). בסופו של דבר מצאתי רשימה טובה של שמות אתיופיים נפוצים, ועברתי עליה, ונתקלתי בשם 'מאמו', והיה לי קליק בראש. ובכן, מאמו אזמרה. גוגל לא ממש מצא אף אחד, חוץ מאיזה אזמרה מאמו, קרוב משפחה של איש אריתראי מת בקנדה (תאורטית יכול להיות שזה הוא, אני משערת, אבל אני בספק אם כך הדבר), אבל גם לא ממש ציפיתי ליותר מדי.

For a while, I wasn't sure whether it said 4.4 or A.A; then I looked at it again, and suddenly realised that oh, of course, it must stand for Addis Ababa, and felt a bit silly for not realising it earlier. Also took me a while to read the man's name correctly, since I kept seeing it as 'Mauco', and couldn't figure out if that's a real name or not (the fact that apparently it's a French surname, and there are two French towns called Haut-Mauco and Bas-Mauco, as well as one Mauco which is some Nigerian web design company, didn't help). Eventually I found a good list of common Ethiopian names and went through it, and ran into 'Mamo', and it clicked. So, Mamo Azmera. Google didn't come up with anyone, except an Azmera Mamo, some family member of a dead Eritrean man in Canada (theoretically might be him, I suppose, but I doubt it), but I wasn't expecting much.

אבל נו, זו סדרה של אלמונים, בסופו של דבר. רק מפני שבמקרה יש לאיש הזה שם זה לא אומר שאני יכולה למצוא מידע עליו. הוא לא נעשה פחות אלמוני כהוא זה. וכמובן, אין לי מושג מי האיש שקיבל את התמונה הזו, עם ההקדשה המקסימה. אין לי מושג מה הוא עשה בשביל מר אזמרה, שזיכה אותו בהכרת התודה הזו. אין לי מושג אם הידידות אכן נשמרה, כשהזמן חלף.

Well, this is the series of anonyms, after all. Just because this man happens to be supplied with a name doesn't mean I can find out anything about him. It doesn't make him any less anonymous. And of course, I have no idea who is the person that was given this picture, with the lovely dedication. No idea what he did for Mr. Azmera to receive such gratitude. No idea if the friendship did indeed remain, when time passed.

אני מקווה שכן. הוא נראה איש כל כך נחמד.

I hope so. He seems like such a nice man.

The Mysterious Maria - מריה המסתורית

When I just decided to start this blog, this was the first picture I scanned. I bought it quite a long time ago, and I've always really loved it.

כשרק החלטתי להתחיל את הבלוג הזה, זו היתה התמונה הראשונה שסרקתי. קניתי אותה די מזמן, ותמיד אהבתי אותה במיוחד.

There isn't much I can say about it, actually; there isn't much I can know. It's one of many pictures of anonymous people that I bought because something about them just clicked with me - sometimes with a few words on the back but often not even that - and I think that over the next few posts I'll be sharing these anonyms, in a way closer to what I envisioned when I started the blog: minimal explanations, mostly giving the stage to the pictures themselves.
Speaking of which, here's the picture.

אני לא יכולה לספר עליה הרבה, למען האמת; אני לא יכולה לדעת עליה הרבה. זו אחת מכמה תמונות של אנשים אלמונים שקניתי כי פשוט התחברתי אליהן בגלל פרט כזה או אחר - לפעמים עם כמה מלים בצד האחורי אבל לרוב אפילו זה לא - ונראה לי שלאורך הרשומות הקרובות אחלוק את האלמונים האלה, באופן שקרוב יחסית למה שחשבתי לעצמי כשהתחלתי את הבלוג: הסברים מינימליים, שישאירו את רוב הבמה לתמונות עצמן.
ואפרופו, הנה התמונה.

Front:

צד קדמי:

It's not a very good picture - it's blurry and faded, and the flash was a bit too drastic, and whoever took it apparently couldn't keep the camera straight - but in many other ways, it's wonderful. Mainly thanks to that woman. There's something almost regal about her posture. She's not young, and I can't say she's beautiful, but she has such a strong face. She doesn't look very happy, too, although that might just be a picture taken just at the wrong moment. Her dress is simple and severe, but looks well-fitted. And there's one piece of jewelry, which I think is a necklace but might be a sort of brooch or pin. It all combines to someone who feels like she must have had an impressive presence. She absolutely fascinates me.

זו לא תמונה טובה במיוחד - היא מטושטשת ודהויה, והפלאש היה קצת דרסטי מדי, ומי שצילם אותה ככל הנראה לא הצליח להחזיק את המצלמה ישר - אבל בכל מיני צורות אחרות היא פשוט נפלאה. בעיקר בזכות האשה הזו. יש משהו כמעט מלכותי בעמידה שלה. היא לא צעירה, ואני לא יכולה לומר שהיא יפה, אבל הפנים שלה כל כך חזקים. היא גם לא נראית שמחה במיוחד, למרות שאולי זו סתם תוצאה של צילום ברגע הלא-נכון. השמלה שלה פשוטה וחמורת-סבר, אבל נראית באיכות טובה. ויש גם תכשיט אחד, נדמה לי שזו מחרוזת אבל אולי זו איזושהי סיכה. כל הדברים האלה משתלבים לדמות שנדמית כמו מישהי עם אישיות מרשימה. היא ממש מרתקת אותי.

I think the picture was taken here in Israel, mostly because of the floor tiles and the general style of (what you can see of) the walls; it reminds me of the rich old Arabic houses in Jerusalem. That might just be a bias, or course - there might be similar styles elsewhere. I don't know. I also kinda get the feeling that the house is mostly empty, although it's very hard to tell from just one corner and a bit of corridor (by the way, is that another person standing back there, in the shadows, or is it a coat on a coat hanger? I can't tell). Maybe because it seems odd to take a picture just standing in the corner of a room, not sitting on a chair or leaning on a table or something, so it gives me the feeling that maybe there wasn't anything else there.

אני חושבת שהתמונה צולמה כאן בישראל, בעיקר בגלל המרצפות והסגנון הכללי של (מה שאפשר לראות מ-) הקירות; זה מזכיר לי את בתי-העשירים הערביים הישנים בירושלים. אולי זו סתם הטיה שלי, כמובן - יכולים להיות בתים דומים גם במקום אחר. אני לא יודעת. גם איכשהו יש לי הרגשה שהבית די ריק, אם כי מאוד קשה לדעת משהו כזה מתוך פינה אחת וקצת מסדרון (אגב, האם יש דמות של אדם נוסף בצללים שם מאחור, או שזה סתם מעיל על מתלה מעילים? קשה לי להחליט). אולי מפני שנראה לי קצת מוזר להצטלם ככה סתם בפינת החדר, לא בישיבה על כיסא או תוך הישענות על שולחן או משהו, אז מתקבלת הרגשה שאולי פשוט לא היה שם שום דבר.

Which gives me the mental picture of an immigrant. Someone who just moved to Israel, who doesn't have much with her, who maybe doesn't have much at all, but still carries herself with pride. Where did she come from, and when? Well, there's a partial answer for that, on the back. This was taken in 1946, and the message appears to be in Polish, from the little I managed to research.

ומכאן צומחת תמונה מנטלית של מהגרת. מישהי שרק עלתה לישראל, שאין לה הרבה, ואולי אין לה שום דבר בכלל, אבל עדיין יש בה גאווה. מאיפה היא באה, ומתי? יש רק תשובה חלקית לעניין הזה, בצד האחורי. התמונה צולמה ב-1946, והמסר שעליה נכתב כנראה בפולנית, לפי המעט שהצלחתי לחקור.

Back:

צד אחורי:

If anyone who happens to land on this post can read Polish, and can let me know what this says, I will be very grateful. At the moment, all I could find out is that 'upominku' (assuming I'm reading this right) apparently has something to do with gifts. Possibly. So really, all I have is the date, and the name Maria.
Is Maria the woman in the picture, or perhaps a friend? I don't know. Is the word before '1946' the name of the month or of a place? I don't know. I would really love to find out.

אם מישהו שמזדמן במקרה לרשומה הזו קורא פולנית, ויכול לומר לי מה כתוב שם, אהיה אסירת תודה. כרגע, כל מה שהצלחתי למצוא הוא שהמלה upominku (בהנחה שאני בכלל קוראת אותה נכון) נראית כאילו היא קשורה איכשהו למתנות. אולי. אז בעצם כל מה שיש לי זה תאריך, והשם מריה.
האם מריה היא האשה בתמונה, או אולי חברה שלה? אני לא יודעת. האם המלה שלפני '1946' היא שם החודש, או שם של מקום? אני לא יודעת. הייתי ממש שמחה לגלות את התשובות.

At the moment, all I have is what I can imagine. I imagine a woman, not very young, but not old either - maybe just a bit old-fashioned. I imagine that she came to Israel from Poland in 1946. This would mean that she has been in Poland during the war, and probably went through some pretty hard times, which would explain why she doesn't look happy. I imagine she doesn't have much, but she's proud and composed, and determined to start anew, because dammit, this is what you do. You pull through and you go on. I imagine that maybe she wasn't an easy person to deal with, but you have to respect her. I respect her, anyway, just going by this one picture.

כרגע, יש לי רק מה שאני יכולה לדמיין. אני מדמיינת אשה, לא צעירה במיוחד אבל גם לא זקנה - ואולי רק טיפה מיושנת. אני מדמיינת שהיא באה לישראל מפולין ב-1946. זאת אומרת שהיא היתה בפולין בזמן המלחמה, ומן הסתם עברה חוויות קשות למדי, מה שמסביר למה היא לא נראית שמחה. אני מדמיינת שאין לה הרבה, אבל היא שלווה וגאה, והיא נחושה בדעתה להתחיל מחדש, כי זה מה שצריך לעשות, לעזאזל. צריך להחזיק מעמד ולהמשיך הלאה. אני מדמיינת שאולי היא היתה בנאדם שדי קשה להסתדר איתו, אבל מישהי שצריך לכבד. אני מכבדת אותה, בכל אופן, רק בגלל התמונה הזו.

I don't know if any of these assumptions are even close to the truth, and I will probably never know. She's probably dead, by now; this, at least, is a fairly logical assumption. I hope she had a good life.

אני לא יודעת אם ההשערות האלה אפילו מתקרבות לאמת, וסביר להניח שאף פעם לא אדע. היא בטח כבר מתה, עכשיו; מכל ההשערות שלי, זו לפחות די הגיונית. אני מקווה שהיו לה חיים טובים.

---

Update, 15 Feb: A friend of a friend looked at the card and says it's not Polish, and has no idea what language this actually is. So the story I imagined is somewhat less likely, I suppose. But I still like this mystery woman, all the same.
Once again, if anyone can read this, I would appreciate your help in translating the message.

עדכון, 15 בפברואר: חברה של חבר הסתכלה על הכתוב ואמרה שזו לא פולנית, ושאין לה מושג באיזו שפה מדובר בכלל. אז אני מניחה שהסיפור שדמיינתי לי הוא עוד פחות סביר. אבל אני עדיין אוהבת את אשת המסתורין הזו באותה מידה.
ושוב, אם מישהו יכול לקרוא את מה שכתוב שם, אשמח לעזרתך בתרגום המסר.

---

Update, May 4 2013: A few weeks ago, an anonymous commenter mentioned that the language written on the photo might be Czech (you can scroll down to see the comment, but it's in Hebrew). Fortunately, among my acquaintances from the Translators and Editors Forum is the wonderful Pe'er Friedmann, who translates from Czech to Hebrew, and when I asked him he was happy to help and answered that indeed, "Geně v upomínku, Maria, Září 1946" is Czech for "To Genya, in memory / Maria / Spetember 1946". Lovely! Many thanks to Pe'er, and also to the anonymous commenter.

 עדכון, 4 במאי 2013: לפני כמה שבועות תגובה אלמונית העלתה את האפשרות שהשפה שבכיתוב היא בכלל צ'כית (אתם יכולים לגלול למטה ולראות). לשמחתי, בין מכריי מפורום תרגום ועריכה מצוי גם פאר פרידמן הנהדר, שמתרגם מצ'כית לעברית, וכששאלתי אותו עזר בשמחה וענה שאכן, "Geně v upomínku, Maria, Září 1946" פירושו בצ'כית
"לגניָה, למזכרת / מריה / ספטמבר 1946". איזה יופי! תודה רבה לפאר, וגם למגיב/ה האלמוני/ת.

Beth Alpha - בית אלפא

בזמן שעבר מאז הרשומה הקודמת הייתי עסוקה בעיקר בענייני הגשת תזה, ולכן היה לי ברור לגמרי שכשאביא את עצמי לחזור לכתוב כאן, הגלויה שאציג תהיה גלויה אחת מסוימת שנחרטה לי בזכרון בזכות המשפט 'היום סוף סוף מסרתי את העבודה'. חשבתי שזה מתאים.

In the time since I wrote the last post I was mostly working on things relating to my thesis, so it was absolutely clear to me that when I bring myself to write here again, the postcard I will be showing will be the one specific card that remained in my memory thanks to the sentence 'Today I finally turned in that paper'. It felt fitting.

ובכן, הריהי לפניכם. התמונה שעל הגלויה היא מקטע קטן מהפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא, ומתואר בה ארון קודש שלצידיו מנורות, ציפורים ואריות. כמו בשאר חלקי הפסיפס, הציורים הם פשוט... נו, אין מלה אחרת: הם חמודים נורא. יש בעולם (ובארץ) פסיפסים משוכללים יותר, ריאליסטיים יותר - אבל אני אוהבת את הפסיפס הזה דווקא מפני שהוא מזכיר קצת ציורי ילדים. הוא מקסים בעיניי (ויש לו כמובן חשיבות הסטורית וכו', אבל על זה אתם יכולים לקרוא אצל אנשים שמבינים יותר ממני).

Well, here it is. The picture on the front is a small part of the mosaic floor of the Beth Alpha synagogue, and it shows a Torah Shrine surrounded by menorahs, birds and lions. Like in the other parts of this mosaic, the pictures are just... well, there's no other way to say it: they are simply adorable. Elsewhere in the world (and here in Israel) there are fancier, more realistic mosaic works - but I like this one exactly because it looks a little like children's drawings. I think it's lovely (and of course it has historical significance and so on, but about that you can go read what people who know more than me wrote).

צד קדמי:

Front:

בכל אופן, הסיבה שרציתי את הגלויה הזו היא, כרגיל, בעיקר בגלל הצד האחורי. אפילו לפני שקראתי את הכל, אהבתי מאוד את צורת הכתיבה: כתב קטן וצפוף שמתפתל מסביב-סביב לגלויה, מנצל כל פיסת מקום להכניס עוד כמה מלים. גם אני כותבת כך (ויעידו כל מי שאי פעם ניסו לשאול ממני סיכומי שיעור), ואפילו רק בזכות זה כבר הרגשתי חיבור עם הכותבת. כשקראתי, אהבתי גם את הנימה שלה באופן כללי (איזה סטודנט לא מכיר את ההרגשה שאפשר להספיק הכל אם רק לא היה צריך להשחיל את שעות השינה האלה באמצע?), נימה אופטימית ופעלתנית מאוד. הרגשתי שאני יכולה כמעט לדמיין אותה, מתרוצצת בסמטאות העיר העתיקה, מטפסת במדרגות של כנסיית הגואל הגרמנית הלותרנית, נשארת ליד השולחן עד מאוחר כדי לגמור רק עוד משהו אחד... והיא מצאה חן בעיניי.

Anyway, the reason I wanted this card is, as usual, mainly because of what's on the back. Even before I read the whole thing, I loved the way it was written: in tiny crowded handwriting, crawling all around the card, using every little bit of space to squeeze in a few more words. I write like this, too (as anyone who ever tried to borrow class notes from me could testify), and even just this got me to feel a connection with the writer. When I read it, I also liked her tone in general (what student is not familiar with the feeling that you can do everything if only you didn't need to find room for sleep in the middle of it?), a very optimistic and bustling sort of tone. I felt I could almost imagine her, running around the alleys of the Old City, climbing the stairs of the German Lutheran Church of the Redeemer, staying up late at her desk to finish up just one more thing... and I liked her.

צד אחורי:

Back:

ירושלים, 30.6.68
שלום אמא, ואבא אם גם אתה בגרמניה זה טוב, לפחות בענין קריאת הגלויה.
היום סוף סוף מסרתי את העבודה. אני מקווה שלמרות המהירות שבה היא נעשתה, היא בסדר.
בסוף כבר לא יכולתי להסתכל על הביצורים למיניהם.
היום זה יום התארגנות וממחר רק יונית[?].
איך היה בחתונה, אני ממש מתה מסקרנות לשמוע. למרות המירוץ הגדול הספקתי בשבת להיות בעיר העתיקה על המגדל המרובע של הכנסיה הלותרנית - ממש יופי מפה חיה. כמו כן הייתי אצל איזה סוחר עתיקות עם נגב ורנטה ובדיוק הגיעו כל הפלחים עם הסחורה שלהם, מטבעות, חרסים כדים, חרבות עתיקות. היה ממש מרתק לראות איך המסחר הזה נעשה. ההספק שלי לאחרונה ממש מדהים אותי, אמנם אני ישנה מעט אבל בינתיים זה הולך. נקוה שיחזיק מעמד לפחות עד ה19.
ד"ש מברטה ומרוזלאר[?].
ביום רביעי טלי נוסעת לצרפת - כֵף.
ירשתי סלַיד פרוז'קטור, אם תמצאו שקופיות מענינות - אפשר יהיה לסדר ערב שקופיות בבית.
אני מקוה שתצליחו לקרוא.
שלכם, רות.
ד"ש לאולגה ושות'

Jerusalem, 30.6.68
Hello mum, and dad if you're in Germany as well that's good, at least as far as reading the postcard is concerned.
Today I finally turned in that paper. I hope that in spite of being done so quickly, it's okay.
Around the end I just couldn't look anymore at all sorts of fortifications.
Today is one day for getting organised, and starting tomorrow just Greek[?].
How was the wedding, I'm just dying of curiosity to hear about it. Despite the great race, I managed on Saturday to be in the Old City on that square tower of the Lutheran church - it's just lovely, a living map. In addition, I went to an antique seller with Negev and Renata just when all the local farmers came in with their wares, coins, pottery, jugs, ancient swords, it was just fascinating to see how this trade is being done. My capacity lately is simply astonishing me. It's true I don't sleep much, but in the meanwhile it's going fine. Let's hope it'll last at least until the 19th.
Berta and Roselaar[?] say hello.
On Wednesday Talli is going to France - fun.
I inherited a slide projector, if you find any interesting slides we could arrange a slide-show night at home.
I hope you can read this.
Yours, Ruth.
Say hello to Olga and co.

אבל עכשיו מגיע הקטע המגניב באמת. כשהתחלתי לכתוב את הרשומה, החלטתי לנסות לחפש את הכותבת. לרוב החיפושים האלה לא מעלים הרבה מידע (המקרה הזה היה די יוצא מן הכלל); לכל היותר, אני מוצאת איפשהו אזכור של מישהו עם שם דומה, אבל אין לי שום דרך לדעת אם זה אכן מי שבגלויה או לא. אז התחלתי את החיפושים בלי הרבה ציפיות. משום מה חיפשתי בהתחלה את השם באנגלית, Ruth Jacoby, ומצאתי כל מיני נשים מעניינות בשם זה (אחת דיפלומטית בכירה ב-OECD, למשל, ועוד אחת שעוסקת בחינוך), אבל הן לא נראו מתאימות. ואז חיפשתי בעברית, 'רות יעקבי', ומצאתי כמה ספרים שמישהי בשם זה כתבה בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה ויודאיקה, וזה כבר התחיל לצלצל לי יותר טוב.

But now comes the really cool part. When I started writing this post, I decided to try and find the writer. Usually, these searches don't turn up a lot of information (this is a notable exception); at the most, I might find somewhere a mention of somebody with a similar name, but have no way of knowing if it's the person from the postcard or not. So I started searching with fairly low expectations. For some reason I started by looking for the name in English, and found a number of interesting women named Ruth Jacoby (one of them is some high-level diplomat at the OECD, for instance, and another works in education), but they didn't seem right. Then I looked for the name in Hebrew, and found a few books that someone of the same name wrote that were about subjects related to archaeology and Judaica, and that started sounding better already.

אחד הספרים האלה (בעצם, חוברת עזר לשיעור על הארכיאולוגיה של ירושלים) יצא באוניברסיטה העברית, וחשבתי לעצמי שהיי, אולי נבדוק ב'חיפוש אנשים' באתר האוניברסיטה ונראה אם היא מופיעה שם, ואם כן - אם יש לה כתובת דוא"ל. ולשמחתי, אכן מצאתי את הכתובת!
במקביל חיפשתי אותה גם בקטלוג הספריה, ושם הופיעה שנת הלידה 1942 - כלומר, היא היתה בת 26 כשהגלויה נכתבה - וגם זה התאים, אז כבר ממש הסתקרנתי. לא ידעתי אם היא עדיין מלמדת, וכמה סביר שהיא תענה לדוא"ל, אבל בסופו של דבר החלטתי לאזור אומץ ולנסות לכתוב.

One of these books (more of a textbook really, for a class about the archaeology of Jerusalem) was published by the Hebrew University, and I figured hey, let's try and check the Hebrew U staff directory, see if she's listed, and if so, whether she has an email address. And to my great joy, I did find an address!
At the same time, I also looked her up in the library catalogue, where her birth year was given as 1942 - meaning she was 26 when this card was written - and that fit as well, so I really got curious. I didn't know if she's still teaching, and how likely she would be to answer an email, but eventually I decided to muster the courage to try and drop her a note.

היא ענתה די בזריזות, ואישרה שאכן זו גלויה ששלחה להוריה, והוסיפה: 'נדמה לי שהתמונה היא מאוסף הגלויות הישן של המכון לארכיאולוגיה שחפר בזמנו בבית אלפא'. נחמד לדעת - לא חשבתי בכלל שזה פרט בסיפור, בעצם לא חשבתי הרבה על התמונה באופן כללי, ואני אוהבת שבחירת הגלויה גם היא קשורה, ולו בעקיפין, ללימודים שמוזכרים בחטף בטקסט. מכיוון שלא רציתי לפגוע בפרטיות שלה ביקשתי גם אישור מצידה לפרסם את הרשומה, ואחרי שתיארתי בקווים כלליים את מה שאני מתכוונת לכתוב היא הסכימה ברצון. בכל זאת, לא רציתי לתחקר אותה על פרטים נוספים (כמו השמות האחרים שמופיעים בגלויה), כי יש גבול כמה אפשר לנג'ס לבנאדם על גלויה שנכתבה לפני יותר מארבעים שנה. אני פשוט שמחה שהיא החזירה לי תשובה וחלקה איתי את פיסת ההיסטוריה הזו.

She replied pretty fast, confirming that this was, indeed, a postcard she sent to her parents, and added: 'I think the picture is from the old postcard collection of the Institute of Archaeology, that did some digging in Beth Alpha at the time'. And that's nice to know - I didn't think it's a part of the story, I actually didn't think all that much about the picture at all, and I like that the choice of postcard is also related, even if it's in a round-about sort of way, to the studies that are briefly mentioned in the text. Since I didn't want to be invading her privacy I asked for her approval to post this, and after I described the general outline of what I wanted to say she graciously agreed. Still, I didn't want to ask her about any further details (such as the other names mentioned in the card), because there's a limit to how much you can bug someone about a postcard written over forty years ago. I'm just very happy that she wrote me back and shared this bit of history with me.

וזהו. סיפור קטן על סטודנטית עסוקה אחת, שכותבת להורים שלה באמצע תקופת בחינות והגשות ומנסה לדחוס כמה שיותר חוויות לתוך גלויה אחת קטנה, לפני ארבעים-ומשהו שנה. ועל סטודנטית אחרת שמצאה את הגלויה, ועל ההזדהות שאפשר להרגיש גם מעבר למרחק השנים. ועל צירופי מקרים קטנים כמו זה שבזכותו הצלחתי למצוא את ד"ר יעקבי וליצור איתה קשר.
זה בדיוק מה שאני אוהבת בגלויות האלה. זו בדיוק הסיבה שאני כותבת כאן בבלוג.

And that's it. A little story about one busy student, who writes her parents in the middle of an exam period and paper deadlines, trying to squeeze as much as she can into one little postcard, forty-something years ago. And about another student who found the postcard, and about the way you can identify with someone even from the distance of years. And about little coincidences like the one that helped me find Dr. Jacoby and contact her.
That's just what I like about these postcards. That's just why I'm writing in this blog.