הי, פוסט חדש.
Sometimes I have an organised plan - or at least semi-organised (I'm not a very organised sort of person) - about what my next updates would be, and then I suddenly run into something that works associatively with the last post, and decide to use that instead.
לפעמים יש לי תכנית מסודרת, או מסודרת-למחצה בכל אופן (אני לא בנאדם מסודר במיוחד), מה יהיו העדכונים הבאים - ואז אני נתקלת במשהו שמסתדר לי אסוציאטיבית עם הרשומה האחרונה, ומחליטה להעלות אותו במקום.
Which is what happened with this postcard - I was totally going to put here some of the Brown family postcards (you know, to sort of continue that Chicago postcard), but then I ran into this card in my favourite used book store, and I had to buy it and upload it here, because it is also from Berlin, and it dovetails nicely into the story from the previous post.
זה מה שקרה עם הגלויה הזו - לגמרי התכוונתי להעלות את הגלויות של משפחת בראון (נו, במעין המשך לגלויה משיקגו), אבל אז נתקלתי בגלויה הזו בחנות הספרים המשומשים החביבה עליי, והייתי חייבת לקנות אותה ולהעלות אותה כאן, כי גם היא מברלין, ומשתלבת כ"כ יפה בסיפור מהרשומה הקודמת.
Front:
צד קדמי:
So first of all, this is in Berlin - like the last card. One of the things I liked about this picture (apart from the grey, almost industrial atmosphere, so different from what you usually see in postcards) is the bombed church spire. At the time I thought that maybe they didn't get the chance to fix it since the war; but when I started researching a little about the places featured here, I found the explanation: the church was left that way on purpose, as a sort of memorial, and new structures were built next to it for the chapel and belfry (these are the two dark polygonal structures you can see in the picture to the right and left of the church spire).
אז קודם כל, זה בברלין - כמו הגלויה הקודמת. אחד הדברים שאהבתי בתמונה (חוץ מהאווירה האפרפרה, כמעט כמו של אזור תעשייה, שכל כך מנוגדת למה שמוצאים בגלויות בדרך כלל) הוא מגדל הכנסיה המופצץ. בזמנו, חשבתי שאולי לא הספיקו לתקן אותו מאז המלחמה; אבל כשהתחלתי לחקור קצת על המקומות המתוארים כאן, מצאתי את ההסבר: השאירו את הכנסיה כך בכוונה, כמעין אנדרטה, ולידה הקימו מבנים חדשים לאולם התפילה ולמגדל הפעמונים (אלה שני המבנים הרב-צלעיים הכהים שאפשר לראות בתמונה מימין ומשמאל לכנסיה).
Looking online, I found a modern view of the place, from the exact same angle (I prefer to link rather than embed, since it's a stock photo), which is a great way to see what changed between then and now. But I also looked for that spot on Google maps, and that's where it gets interesting - if you look at the map below, you will notice this is right next door to 162 Kantsraße, where Remde's St Pauli used to be. Cool.
כשחיפשתי באינטרנט מצאתי תמונה עדכנית של המקום, מאותה זווית בדיוק (אני מעדיפה לקשר ולא להטמיע את התמונה, כי היא לשימוש מסחרי), וזו דרך טובה לראות מה השתנה בין אז לעכשיו. אבל אז גם חיפשתי את האזור בגוגל מפות, וכאן זה נעשה מעניין - אם תסתכלו במפה שלהלן, תוכלו לראות שזה ממש ליד קאנטשטראסה 162, לשעבר מקום משכנו של מועדון Remde's St Pauli. מגניב.
But beyond all this stuff, what I liked the best about this postcard - as often happens - is the message on the back. It has a great combination of funny and historical, plus that thing about people writing to their workplaces which always interests me (and has now become a tag).
אבל מעבר לכל זה, מה שהכי אהבתי בגלויה הוא בכלל המסר בצד האחורי. יש בו שילוב מצוין של המשעשע וההיסטורי, וגם הקטע הזה של אנשים שכותבים למקום העבודה שלהם, שתמיד מעניין אותי (ושעכשיו הפך גם לתגית).
Back:
צד אחורי:
לשולה נועם וגדעון שלום!Hello Shula, Noam and Gideon!
אם היו לי פעם ספיקות [כך במקור] כבר אין לי, השפה הזאת שמדוברת בארץ היֶקִים היא אסון. במיוחד כשמדובר במילים בנות 12-13 אותיות. חבל שלא כותבים פה באנגלית. כמו כן לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר.
מקווה שהחנות הולכת בסדר, ד"ש חם ממרי ואריק
שנה טובה!
להת', צור[?]
If I ever had any doubtes [sic] I don't anymore, this language spoken in the land of yekkes is a disaster. Especially when it's words of 12-13 letters. Too bad they don't write in English here. In addition, I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak.
I hope the store is going alright, Mary and Erik send their warmest regards
Happy new year!
See ya, Tzur[?]
...And hence the title - because when I read his complaints about German I couldn't help but think of the famous Mark Twain piece.
...ומכאן הכותרת - כי כשקראתי איך הוא מתלונן על גרמנית לא יכלתי שלא לחשוב על הקטע המפורסם של מארק טווין.
I gotta admit that the thing about writing your workplace is not that outstanding here, since it seems he's the manager, and is writing partly on business, but the fact that he's writing from the 1976 Deutsche Industrueausstellung - German Industry Exhibition - makes up for it. Can't really tell you why I feel it makes up for it (couldn't even find much about this specific exhibition on Google), it just seems cool. Maybe because the word Industrieausstellung has 20 letters in it, which mashes quite well with the exasperation the writer expressed with the German language. What can I say, I'm a language nerd, I like odd stuff like that.
אני חייבת להודות שזה שהוא כותב למקום העבודה לא כ"כ יוצא דופן כאן, כי עושה רושם שהוא המנהל, והוא כותב בין השאר בענייני עבודה, אבל מצד שני הוא כותב מה-Deutsche Industrueausstellung - תערוכת התעשייה הגרמנית - של 1976, וזה סוג של פיצוי. אני לא ממש בטוחה למה אני מרגישה שזה פיצוי (אפילו לא הצלחתי למצוא הרבה על התערוכה הספציפית הזו בגוגל), אבל זה פשוט מגניב בעיניי. אולי מפני שבמלה Industrieausstellung יש 20 אותיות, וזה מתחבר יפה עם התסכול של הכותב מהשפה הגרמנית. מה לעשות, אני חנונית שאוהבת שפות, דברים מוזרים כאלה מוצאים חן בעיניי.
As for the historical aspect, the move from the humourous tone of the language complaint to the description of why it's probably not a good idea to open a branch of whatever store it is in East Berlin is quite abrupt (warning: TV Tropes link, could steal hours of your time without notice!).
Like with the previous post, a lot of the images I have about this are based on popular culture. I wasn't there. I was pretty young when the wall came down, so can't even say I directly remember it, and this was a huge event, unlike the mundane details of everyday life under the harsh Soviet regime. So all I have is the images from movies and such - and all these mental pictures are tinged with brown and grey. Perhaps not all movies about East Berlin are, like The Lives of Others, about the fear and oppression and people's almost hopeless attempts to subvert the regime,or at least to make it out, but even the more lighthearted movies, like Goodbye Lenin [by the way, apparently the whole thing is on YouTube now; you should watch it, if you haven't, it's good], have a lot of sadness in them.
מבחינת עניינים היסטוריים, בין הטון ההומוריסטי של התלונה על בעיות השפה לתיאור של למה כנראה לא כדאי לפתוח סניף של החנות במזרח ברלין יש מעבר חד למדי (זהירות: קישור לאתר TV Tropes, שעשוי לגזול שעות מזמנכם בלי שתשימו לב!).
כמו במקרה של הרשומה הקודמת, הרבה מהדימויים שיש לי בעניין הזה נובעים מהתרבות הפופולרית. לא הייתי שם. הייתי די צעירה כשנפלה חומת ברלין, אז אני אפילו לא יכולה לומר שאני זוכרת את זה במישרין - ומדובר על אירוע עם חשיבות עצומה, לעומת כל הפרטים היומיומיים של החיים תחת קשיי השלטון הסובייטי. אז כל מה שיש לי זה דימויים מסרטים וכיו"ב - וכל התמונות המנטליות האלה אפופות בגווני אפור וחום. אולי לא כל הסרטים על מזרח ברלין עוסקים, כמו חיים של אחרים, בפחד ובדיכוי ובנסיונות הכמעט נואשים של אנשים לחתור תחת המשטר, או לפחות לברוח משם, אבל אפילו בסרטים הקלילים יותר, כמו להתראות לנין, [אגב, מסתבר שהוא הועלה בשלמותו ליוטיוב עכשיו; אם לא צפיתם בו, הוא מומלץ מאוד], יש לא מעט עצבות.
כמו במקרה של הרשומה הקודמת, הרבה מהדימויים שיש לי בעניין הזה נובעים מהתרבות הפופולרית. לא הייתי שם. הייתי די צעירה כשנפלה חומת ברלין, אז אני אפילו לא יכולה לומר שאני זוכרת את זה במישרין - ומדובר על אירוע עם חשיבות עצומה, לעומת כל הפרטים היומיומיים של החיים תחת קשיי השלטון הסובייטי. אז כל מה שיש לי זה דימויים מסרטים וכיו"ב - וכל התמונות המנטליות האלה אפופות בגווני אפור וחום. אולי לא כל הסרטים על מזרח ברלין עוסקים, כמו חיים של אחרים, בפחד ובדיכוי ובנסיונות הכמעט נואשים של אנשים לחתור תחת המשטר, או לפחות לברוח משם, אבל אפילו בסרטים הקלילים יותר, כמו להתראות לנין, [אגב, מסתבר שהוא הועלה בשלמותו ליוטיוב עכשיו; אם לא צפיתם בו, הוא מומלץ מאוד], יש לא מעט עצבות.
And in this postcard, I think I can see it too, in the short and rather matter-of-fact description of this guy's visit to the GDR. I don't know what he imagined before he went to Germany, I don't know what sort of business options he and the rest of the store workers discussed, but eventually, it all came down to one conclusion: 'I don't think that a branch of the store in East Berlin would be a good idea, I visited there and it's very bleak'. And it's not like mid-70s Israel was such a cheery place - this was written only a few years after the big trauma of the Yom Kippur War, after all - and still, East Berlin was bleak. Very bleak, even.
ונדמה לי שבגלויה אפשר להבחין באותה עצבות, התיאור הקצר והענייני למדי של הביקור ב-DDR. אני לא יודעת מה הוא דמיין לפני שנסע לגרמניה, אני לא יודעת על אילו אופציות עסקיות הוא שוחח עם שאר עובדי החנות, אבל בסופו של דבר הכל הסתכם במסקנה אחת: 'לא נראה לי שסניף של החנות במזרח ברלין יהיה כדאי, בקרתי שם וזה ממש קודר'. וזה לא שישראל של אמצע שנות השבעים היתה כזה מקום עליז ושמח - סך הכל הגלויה הזו נכתבה שנים ספורות אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור - ובכל זאת, במזרח ברלין היה קודר. ממש קודר, אפילו.
But it's a shame to finish on such a depressing note. Like everything in life, this bleakness does not stand on its own. It's surrounded by other things - by joking about the difficult language in the 'land of yekkes', by the warm regards from Mary and Erik, by business matters, by the lovely design of the stamp for 'International Green Day' (Internationale Grüne Woche; this logo design, by the way, remains to this day)... like the ruined church spire surrounded by its newer counterparts, by regular buildings and roads and people doing their everyday thing, like the blue sky over the yellowish-brown city view in the postcard. And there's a beauty in it.
אבל חבל לגמור את הרשומה במשהו כ"כ מדכא. כמו כל דבר בחיים, הקדרות הזו לא עומדת בפני עצמה. היא מוקפת בדברים אחרים - בהתבדחות על קשיי השפה ב'ארץ היקים', בד"ש חם ממרי ואריק, בענייני עסקים, בעיצוב החביב של בול 'השבוע הירוק הבינלאומי' (Internationale Grüne Woche; העיצוב הזה, אגב, נשמר בסמל גם כיום)... כמו צריח הכנסיה ההרוס, שמוקף במקביליו החדשים, בבניינים רגילים, בכבישים, בבני אדם שעסוקים בענייני היומיום שלהם,כמו השמיים התכולים מעל הנוף החום-צהבהב בגלויה. יש בזה יופי.
