Hello readers! - !שלום, קוראים

What is this? Read the introduction - מה זה הדבר הזה? הסבר בהקדמה

Sunday, October 17, 2010

Out by an apple tree - בחוץ, ליד עץ תפוחים

המשך סאגת קיגן!
בפרק הקודם: גלויה עם תמונה של מלון בלוס אנג'לס נשלחה למישהי בשם מיני קיגן. באינטרנט יש המון מידע על המלון (שנהרס ב-1957) וגם, מסתבר, על אנשים שחיו במדינת וושינגטון לפני כמאה שנה. אני נעשית אובססיבית קמעה, ומוצאת כל מיני מסמכים ישנים יותר ופחות, ולומדת מהם כל מיני פרטים על מיני קיגן ומשפחתה. היא נולדה ב-1861 (לא הרבה לפני שפרצה מלחמת האזרחים בארה"ב), בשם מיני וויליאמס, לאב ממוצא פיני ואם שהיתה כנראה בת שבט הסנוהומיש, ומתישהו לפני 1891 נישאה לחקלאי בשם ג'ו קיגן, שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים. היה להם בן בשם קלארנס, ועליו אנחנו יודעים שב-1920 הוא התחתן עם בחורה בשם זיטה גרדינר.

The Keogan Saga continues!
Last time: a postcard with the picture of a hotel in LA was sent to a woman named Minnie Keogan. The internet has a lot of info about the hotel (Which was demolished in 1957) and as it turns out, also about people who lived in Washington State about a century ago. I become slightly obsessed, and find all sorts of documents - some older, some newer - and learn from them a bunch of details about Minnie Keogan and her family. She was born in 1861 (not long before the American Civil War began) under the name of Minnie Williams, to a Finnish father and a probably-Snohomish mother, and sometime before 1891 she married a farmer named Joe Keogan, who was three years her junior. They had a son namd Clarence, and about him we know that in 1920 he married a girl named Zeta Gardiner.

כל זה כבר די מרשים. ועכשיו יש לנו עוד גלויה, גם היא למיני קיגן. אני לא זוכרת אם שמתי לב, כשקניתי אותה, לעובדה שהנמענת זהה; אני כן זוכרת שהתמונה מצאה חן בעיניי, וגם הכתב על הצד האחורי, ועוד יותר מכך - מה שנכתב שם.

All of this is already pretty impressive. And now we have another postcard, also sent to Minnie Keogan. I don't remember if when I bought it I noticed that it was the same recipient; I do remember that I liked the picture, and the handwriting on the back, and more than that - what was written there.

צד קדמי:
Front:

למרות ההבעות החמוצות (שאליהן נגיע עוד מעט), אני חושבת שיש משהו מושלם בדיוקן המשפחתי הזה. משהו בהצבה של המשתתפים, ובתנוחות שלהם, מאוד מוצא חן בעיניי. האב במרכז נראה קצת עייף, 'שפוך' על הכסא שלו. אולי אפילו הוציאו את הכסא במיוחד, אחרי כמה צילומים, כי נמאס לו לעמוד? הבגדים שלו נראים רשמיים, עם החולצה מכופתרת עד למעלה, אבל לא רשמיים מאוד (הוא לא לובש עניבה או ז'קט, או כובע, שבתקופה ההיא היו פחות או יותר חובה); התמונה היתה הזדמנות חגיגית, אבל לא משהו יוצא דופן לגמרי. אשתו עומדת זקופה ומכופתרת, עם הידיים מאחורי הגב - אני יכולה לדמיין אותה בתור מורה, נניח. זה מתאים לה. הילדה דומה מאוד לאבא שלה, לפחות בהבעה, אבל מכל שלושת הילדים, אני הכי אוהבת את הצעיר, בצד שמאל. ההבעה שלו הכי פחות רצינית, ויש בה אפילו משהו שובבי. אני מדמיינת אותו כמין תום סוייר שכזה, שכמה דקות אחרי הצילום מיהר להוריד את הנעליים, לפתוח כמה כפתורים, ולרוץ לנחל לעשות בלגן.

Despite the dour expressions (which we will get to, soon), I think there's something perfect about this family portrait. There's just something about the people's arrangement and their poses that I really like. The father in the centre looks a bit tired, slumped over his chair. Maybe they even got a chair especially, after a few photo sessions, because he got tired of standing? His clothes seem kinda formal, with the shirt buttoned all the way up like that, but not very formal (he's not wearing a tie or a jacket, or a hat, which were practically mandatory around that time); this picture was probably a big occasion, but not something completely out of the ordinary. His wife is standing tall and buttoned-up with her hands behind her back - I can imagine her as, say, a teacher. It fits her. The girl looks a lot like her father, at least in her expression, but really, of all three kids, my favourite is the youngest, on the left. His expression is the least serious of the lot, even a little mischievous. I imagine him a a Tom Sawyer kind of kid, who soon after the photo session was done already had his shoes off, opened some of these buttons, and ran to the stream to make a mess.

כל זה, כמובן, הוא רק הדמיון שלי. אין לי שום דרך לדעת את כל  הדברים האלה - אני אפילו לא יודעת מי המשפחה הזו היתה. בצד האחורי אין יותר מדי פרטים עליהם, למען האמת. רק על הסיטואציה, קצת, וגם עוד כמה פרטים על משפחת קיגן.

All of this is, of course, just in my imagination. I have no way of knowing all these things about them - I don't even know who this family was. Actually, there aren't too many details about them on the back. Just a bit about this situation, as well as a few more details about the Keogans.

צד אחורי:
Back:

What do you think of this homly[?] bunch
It was taken out by an apple tree & the sun shining bright.
Joe & Clarence took the best pictures of all. Write soon.

מה דעתך על חבורת פרצופי הצנע[*] הזו
התמונה צולמה בחוץ ליד עץ תפוחים, בשמש חזקה.
ג'ו וקלארנס צילמו את התמונות הכי טובות. כתבי במהרה.


[*] הערה: התרגום כאן לא מדויק במיוחד, אבל המלה homely היא אחת מהמלים החמקמקות האלה שקשה להפליא למצוא להן מקבילה עברית - משהו בין פשוט וצנוע לבין מכוער. בהתחשב בעובדה שאני גם לא בטוחה ב-100% שזה אכן מה שנכתב כאן באנגלית, עשיתי כמיטב יכלתי למצוא משהו שיתאים לפחות בערך.

ועכשיו אנחנו יודעים למה ההבעות שלהן נראות חמוצות למדי - הם עומדים מול השמש, ומן הסתם מצמצמים עיניים בגלל האור הבוהק, ולכן הם נראים קצת כעוסים, והכותבת (למה נדמה לי שזו כותבת דווקא?) צוחקת על זה בעצמה. אבל כנראה שהיא חיבבה את התמונה הזו מספיק כדי לשלוח דווקא אותה, וזה נחמד.

And now we know what's up with the expressions - they're standing in front of the sun, and probably squinting because of the bright light, which is why they look a little grim, and the writer makes fun of this herself (I have a feeling it's a woman, for some reason). But I guess she liked this picture enough to decide to send it, ans that's nice.

קצת מסובך לתארך את הגלויה, כי אין עליה תאריך, או אפילו בול. ה-stamp box (שבאמת אולי כדאי שאמצא כבר את שמה העברי) נמצאת אמנם באתר הדלטיולוגיה שקישרתי אליו פעם, אבל טווח התאריכים די רחב: מ-1904 ועד שנות ה-20.

Dating this card is a bit tricky, what with not having a date, or even a stamp. While the stamp box appears on that deltiology site I linked to, once, the date range is pretty wide: 1904-1920s.

מה שכן, יש לי פריט מידע אחד נוסף, שעוזר לצמצם את הטווח: מיני קיגן מופיעה גם במפקד התושבים הפדרלי של 1910, ושם היא רשומה כאלמנה (מפקד התושבים הזה, אגב, יעשה הופעת אורח נוספת בהמשך, ולכן אצמצם בהסברים כרגע, אבל למרות שהכתב קצת מקושקש אפשר לראות במקטע שלמטה את שמה, את הגיל - 49, שמתאים בדיוק לפרטים שאנחנו יודעים עליה עד כה - ואת הקיצור Wd, שמציין Widowed, אלמנה).

I do, however, have another piece of information, which helps narrow it down a bit: Minnie Keogan appears in the Federal Census in 1910, and there she's listed as being a widdow (this census, by the way, will make another guest appearance later on, which is why I will not give many explanations right now, but despite the somewhat messy writing you can see on this bit below her name, her age - 49, which fits exactly with what we know about her so far - and the abbreviation Wd, which stands for Widowed).


לגבי ג'ו וקלארנס: כפי שאולי זכור לכם (ואם לא, אתם יכולים לגלול למטה עד לפוסט הרלוונטי ולהזכר) בין הדברים שמצאתי במחקר שעשיתי לפני הפוסט הקודם בסאגה היו רשומות ממפקד התושבים בטריטוריות ב-1891, שהיו כפולות משום מה, ושבעלה של מיני קיגן הופיע בהן תחת שני שמות: John ו-Jno. ובכל זאת כיניתי אותו ג'ו - בגלל הגלויה הזו, שבה כתוב במפורש Joe. אני לא ממש יודעת אם זה אכן אותו אדם, אבל זה נשמע סביר - ויכול להיות אפילו שג'ו הוא קיצור של ג'ון (גם אם זה לא קיצור נפוץ). אין לי מושג מה הקטע של ג'נו; אולי פשוט שגיאת כתיב.

Regarding Joe and Clarence: as you may remember (and if you don't, you can scroll down to the relevant post and check it there) among the things I found out researching the previous post on this saga were listings on the Territorial Census from 1891, which for some reason were double, and which had Minnie's husband's name in two forms: John and Jno. And yet, I called him Joe - because of this postcard, where it's clearly written this way. I can't actually be sure it's the same person, but it sounds reasonable - and it's even possible that Joe is short for John (although that's not very common, I think). And I have no idea what's Jno, but it might just be a typo.

לא כ"כ מצאתי אותו במסמכים האחרים שנגישים לי, אז אני לא יודעת מתי הוא מת. אבל נראה לי סביר להניח שהגלויה הזו נכתבה מתישהו בין 1904 ל-1910.
ניסיתי להעזר במדור החביב הזה לתארוך תמונות ובגדים באתר של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, אבל הוא מתמקד בבריטניה, ובבגדים של המעמדות הגבוהים יותר, אז חוששתני שהוא לא שימושי במיוחד לצורך התמונה הספציפית הזו, שמתעדת אנשים פשוטים למדי באזור נידח יחסית בארצות הברית. אמנם מעניין לציין שהשמלה של הילדה מזכירה מאוד את השמלה הזו, אבל זה לא אומר כלום; אולי בכלל הגזרה הרפויה יותר שהפכה אופנתית באותה תקופה (אחרי שהתחילה כמה עשורים קודם לכן בקרב החוג האמנותי, שהתנגד לנוקשות של המחוכים ושאר פריטי הלבוש הרשמי... למדתי לא מעט מעלעול באתר ההוא) הושפעה מהלבוש של שכבות נמוכות יותר, שנועד כמובן להיות פונקציונלי הרבה יותר (אני משערת שקצת קשה לעבוד עם מחוך, שלא לדבר על תחתוניות וקרינולינות למיניהן). או שאולי התמונה הזו באמת מאוחרת יותר, מתישהו בין 1910 ל-1920, וג'ו הוא לא בעלה של מיני אלא מישהו אחר. אולי חבר של קלארנס, או משהו.

I didn't really find him in any of the other documents that were accessible, so I don't know when he died. But it still seems reasonable to assume that this postcard was written sometime between 1904 and 1910.
I tried using this nice guide to dating clothes and photographs in the Victoria and Albert Museum website, but it's focused on Britain, and on clothes worn by the higher classes, so I'm afraid it's not very useful for this specific picture, which documents pretty regular people living in a fairly remote part of the US. It is interesting to note that the girl's dress looks a lot like this dress, but this doesn't mean anything; it could even be possible that this looser fit, which became popular around the time (although it started a few decades earlier among the artistic set, who were against the stiff corsets and other bits of formal wear... I learned quite a lot reading through that website) was influenced from clothes worn by the lower classes, which of course needed to be a lot more functional (I can imagine it's hard to work in a corset, not to mention petticoats and crinolines and whatnot). Or perhaps this picture really is later, from around 1910-1920, and Joe isn't Minnie's husband but someone else. Maybe a friend of Clarence, or something.

בכל אופן, כל הניחושים האלה קצת מצחיקים, בהתחשב במידע המועט שיש לי. אני בטוחה שיש כל מיני מומחים שיושבים במוזיאונים ומסתכלים על תמונות כאלה כל היום, ושהם יוכלו לזהות את התקופה כהרף עין, אבל אני לא ממש מוסמכת לתת תשובה. אז אני מנחשת, וממציאה לי סיפור קטן. על מיני קיגן שבעלה והבן שלה (הוא כבר בחור גדול, היא לא רואה אותו הרבה) נסעו לבקר חברים במקום אחר, והיא יושבת בביתה שבפורט האדלוק, ומקבלת גלויה פתאום, וקוראת עליהם. והיא בטח מסתכלת על התמונה, וקוראת את מה שמאחור, ומחייכת. אולי היא באמת מחליטה שהגיע הזמן לכתוב חזרה, והיא מחפשת גלויה משלה, וטובלת את העט בדיו, ויושבת לכתוב...

Anyway, all this guessing is pretty funny, considering how little information I actually have. I'm sure there are experts sitting in museums who look at pictures like this all day, and that they could place it in the right period in a flash, but me, I'm hardly qualified to answer that. So I guess, and make up a little story. About Minnie Keogan, whose husband and son (he's all grown up now, she doesn't see him often) went to visit friends somewhere, and she's sitting in her house in Port Hadlock, and suddenly she gets a postcard, and reads about them. And she probably looks at the picture, and reads the back, and smiles. And maybe she thinks it's really time to write back, and she looks for a postcard of her own, and dips a pen in ink, and sits down to write...

אני לא יודעת. אין לי את הגלויות שהיא כתבה, רק כמה מאלה שכתבו אליה. אבל זה סיפור נחמד.
והוא עוד לא נגמר! חכו לחלקים הבאים.

I don't know. I don't have any postcards she wrote, only a few that were written to her. But this is a nice story.
And it isn't over yet! Stay tuned for the next installments.

3 comments:

  1. יעל, זה כל כך כל כך מעורר השראה
    המחקר הזה, הפרטים והסקרנות
    הבלוג שלך מדיף ממש ניחוחות של כמיהה למרחקים
    ומביא המון כוח לקראת תחילת תואר שני במקום המזופת שנקרא אוניבריסטה..

    תודה על שהעלית לי חיוכים
    ליל מנוחה

    ReplyDelete
  2. הסיפור מרתק כל כך!

    בפעם הבאה שתהיי באזור, דברי עם פיליס מהאגודה ההיסטורית - היא גם נחמדה מאוד וגם יודעת הכל וחצי על התקופה והמקום.

    ReplyDelete
  3. קודם כל, תודה לשתיכן!

    טלי - נא לא לזלזל בתואר שני (או באוניברסיטה). מאיפה את חושבת למדתי להתאבסס על כל הפרטים האלה וכל המסמכים הישנים? אני מהאנשים המוזרים האלה שפשוט מאושרים כשהם מחפשים מקורות לעבודה ומגלים מאמר בכתב עת מ-1900, למשל (דוגמא אמיתית), אז כל החיפושים שאני עושה כאן, גם אם הם מקוונים, זה בדיוק במורד הסמטה שלי, כמו שאומרים בלע"ז.

    שונרא - נשמע מצוין, בהחלט אנסה לזכור אותה בביקור הבא שלי.

    ReplyDelete