Small World - עולם קטן

21.11.2010
Updated! See below ----- עדכון! ר' למטה

זה אחד מצירופי המקרים הכי מוזרים שנתקלתי בהם עד כה בכתיבת הבלוג (ואני כוללת גם צירוף מקרים מגניב אחד שעדיין לא סיפרתי לכם עליו, כי עוד לא גמרתי להתעסק בו, אבל כשיגיע זמנו זה הולך להיות עדכון ממש מגניב, חכו ותראו). תמיד יש בי תקווה שמישהו פתאום יזהה את האנשים שכתבו את הגלויה או קיבלו אותה, אבל נטיתי להניח שמה שיקרה הוא שמישהו ימצא את דרכו לבלוג ויאמר 'הי, אני יודע מי זה'; אף פעם לא ציפיתי לגלות שהמשפחה שלי מעורבת בסיפור.

This is one of the weirdest coincidences that happened to me, so far, while writing this blog (and this is including one awesome coincidence that I haven't told you about yet, because I'm not finished with it, but when I will it'll be the coolest update, you'll see). I always kinda hope to have someone suddenly recognise the people who wrote or received the postcard, but I usually assumed it will just be somebody stumbling upon the blog and saying 'Oh, I know who this is'; I never expected to actually have my family entwined in a story.

אז עכשיו שכולם סקרנים... כל העניין הזה התחיל בשבוע שעבר בערך, כשאמא שלי חזרה מביקור בברזיל. זה נתן לי את הרעיון להעלות פוסט עם הגלויה הזו מסאו פאולו, שם היא גדלה. למען האמת, זו בכלל היתה הסיבה המקורית שבחרתי את הגלויה הזו (טוב, גם כי אהבתי את כתב היד בצד האחורי, זו לעתים קרובות סיבה טובה לקחת גלויות בשפה שאני לא מבינה). אז הראיתי לה את הגלויה, כמובן.

So, now that I got you all curious... this all started around last week when my mother returned from a visit to Brasil (I scoff at your squiggly red lines! I write 'Brasil' with an S because this is how it's written in Portuguese and because I think it looks nicer that 'Brazil' with a Z, so there). It gave me an idea to have the next post be this postcard from São Paulo, where my mother grew up. Actually, that was the original reason I picked this card (well, and I liked the handwriting on the back, which is often a reason I pick up postcards in a language I don't know). So I showed it to her, of course.

צד קדמי:

Front:

כמובן שהיא זיהתה את העיר מייד (זו גם תמונה מ-1971, כשהיא עדיין גרה שם), ואפילו סיפרה שהיא גרה אז לא רחוק, קצת משמאל לתמונה. היא הבטיחה לכתוב עוד על המקום הזה בתגובות. זו תמונה די עגמומית של חלק די משעמם בעיר, ומוזר שעשו מזה גלויה; אני מניחה שזו היתה עוד סיבה שבחרתי אותה, כי אני תמיד אוהבת תמונות שמציגות את החלקים הפחות-רגילים בעיר, יותר מאשר כאלה שמציגות אתרים מפורסמים מזוויות מוכרות. זה יותר מעניין.

Of course she recognised it immediately (this is also a picture from 1971, when she was still living there), and even pointed out that she lived not far away, a little to the left from the picture. She promised to write more about it in the comments. It is a rather dreary picture of a rather boring spot to have on a postcard, which I suppose was another reason for me to pick it, since I always like pictures of unusual spots of a city better than those featuring a well-known monument from an often-used angle. It's more interesting.

בכל אופן, אחרי שדיברנו על התמונה, הראיתי לה את הצד האחורי, כי הוא בצרפתית ורציתי שתעזור לי לתרגם אותו.

Anyway, after talking about the picture, I showed her the back of the card, because it is in French and I needed her help translating it.

צד אחורי:

Back:

Ciao Mutel,
Il ne fait pas trop chaud aujourd'hui, tu sais?
On me gate de trop, je serais insupportable en rentrant. Mes seurs sont adorables plus que jamais.
Comment va Maman? et...? Et tes projets pour l'ètè?
Serai contente d'entendrè de tes nouvelles.
Bises, Miriam

צ'או מוּטֶל,
לא כל כך חם כאן היום, את יודעת?
מפנקים אותי מאוד, אני אהיה בלתי-נסבלת כשאחזור לארץ. האחיות שלי מקסימות כמו תמיד.
מה שלום אמא שלך? ו...? והתכניות שלך לקיץ?
אני שמחה לשמוע חדשות ממך.
נשיקות, מרים

Ciao Mutel,
It's not very hot here today, you know?
I'm getting terribly spoiled, I will be insufferable when I come back. My sisters are as sweet as ever.
How's your mother? and...? And your plans for summer?
I'm happy to hear news from you.
Kisses, Miriam

תודה אמא!

Thanks, mum!

ואחרי שהיא הקריאה לי את המסר (ותרגומו), היא התחילה לחשוב בקול רם אם אולי היא מכירה את מי שכתבה אותו. נכון שסאו פאולו היא עיר בת כמה מיליוני תושבים, אבל מצד שני, מספר האנשים שהיו עשויים לשלוח גלויה לישראל בשנות ה-70 (ועוד בצרפתית) הוא מן הסתם מעט מזעיר מתוך כל המיליונים האלה.

So, after reading (and translating) it to me, she was thinking out loud whether it was written by someone she knew. Sure, São Paulo has a population of several million people, but then again, the number of people who might have written a postcard to Israel in the 70s (and in French to boot) is obviously quite a minuscule percentage of this population.

אז היא הסתכלה שוב על הגלויה. 'מרים', הרהרה לעצמה, ואז הסתכלה על כתובת השולח בפינה השמאלית העליונה וקראה: 'מרים מונדשטוק! בטח שאני מכירה אותה! היא היתה בבית הספר שלי!'.

So, she gives another look. 'Miriam', she ponders, and then looks at the writer's address on the top left corner, and exclaims 'Miriam Mundsztuk! Of course I know her! She went to my school!'.

כן. גלויה שקניתי באופן שרירותי למדי לפני כמה שנים בחנות ספרים משומשים נשלחה, לגמרי במקרה, על ידי מישהי שאמא שלי הכירה בצעירותה. למעשה, מרים היתה בשכבה עם דודה שלי. וכמו שתיהן, גם היא עלתה לישראל, ומסתבר שכיום היא חיה באפרת, התנחלות (או יישוב, תלוי בנטייתכם הסמנטו-פוליטית; אני ממש, אבל ממש, לא רוצה להכניס ענייני פוליטיקה לבלוג הזה) ליד ירושלים, אם כי אני משערת שהיא שינתה את השם מאז (בעצם יש בפייסבוק מרים מונדשטוק-אורבך אחת - אני לא לגמרי בטוחה שזו היא, אבל אשלח לה הודעה לגבי הרשומה הזו, ונראה).

Yes. A postcard that I arbitrarily picked up in a used book store a few years ago just happened to have been sent by someone my mother knew growing up. Miriam was in the same class as my aunt, actually. And like both, she also moved to Israel, and now lives in Efrat, a settlement near Jerusalem, although I guess she changed her name since (actually, there is a Mirjam Mundsztuk-Orbach on Facebook - I'm not sure if it's her, but I'll send her a message about this post, and we'll see).

אני חייבת לומר שזה פחות או יותר הפיל אותי מהכסא. אני לא יכולה לחשוב על עוד משהו להוסיף לסיפור הזה (אם כי כמובן שאשמח מאוד אם אמא או דודה שלי, או אפילו מרים עצמה, ירצו להוסיף משהו; ואגב, אם מרים מגיעה לכאן מתישהו, אני רוצה לומר לה שאשמח להחזיר לה את הגלויה אם היא רוצה בה). זה... עולם קטן, באמת. זה פשוט מדהים.

Honestly, this pretty much blew my mind. I can't think of that much more to add to this story (although of course I'll be happy if my mother, or my aunt, or even Miriam herself might want to add something; actually, if Miriam gets here at some point, I want to let her know I will be happy to return the postcard, if she wants it). It's just... small world, really. It's absolutely amazing.

אה, ולגבי הנמענת, אדית מיץ: לפי ספר הטלפון (כלומר, אתר 144) נראה שהיא עדיין גרה באותה כתובת, בירושלים. וגם זה די מגניב.

Oh, as for the recipient, Edith Mitz, it appears from an online phonebook search that she is still living at the same address, in Jerusalem. Which is also pretty cool.

עולם קטן, באמת. עולם קטן.

Small world, really. Small world.

21 בנובמבר - עדכון!
בשבוע שעבר, אחרי שפרסמתי את הרשומה הזו, יצרתי קשר עם מרים בפייסבוק (למרות שאני לא מהמשתמשים הנלהבים ביותר של האתר הזה, אני חייבת להודות שהוא שימושי), והיא בהחלט זוכרת את הגלויה. אדית מיץ, היא סיפרה לי, היתה חברה שלה בזמנו, גם אם לא חברה מאוד טובה; היא היתה בחורה בלגית שהיא הכירה דרך השותפה שלה (של מרים), שהיתה גם היא מבלגיה. היא עורכת דין, ובזמנו גם עסקה במקצוע כאן בישראל, והיתה נשואה לעורך דין (שהיה מאיטליה במקור). היתה לה בת אחת איתו, ואז הם התגרשו. היא עזבה את ישראל בסוף שנות ה-70 / תחילת שנות ה-80, אז כיום (בגיל שישים-ומשהו) היא צריכה להיות בבלגיה, וכנראה שהיא גם התחתנה שוב.

21 Nov - Update!
Last week, after publishing this post, I contacted Miriam on Facebook (I'm not one of the avid users, but I gotta admit, that site is useful), and she definitely remembers this postcard. Edith Mitz, she tells me, was her friend in the day, but hardly a best friend; she was a Belgian girl, introduced to Miriam through her (Miriam's) roommate, who was also from Belgium. She is a lawyer, and back then practised law in israel, was married to another lawyer (who was originally from Italy), had a girl, and later got divorced. She left Israel in the late 70s / early 80s, so should now (in her early 60s) be back in Belgium, and is apparently remarried.

אז זו אדית, ושוב תודה למרים על הסיפור הזה. העובדה שבסופו של דבר הגלויה שלה הגיעה אליי, למרות שהיא עצמה לא היתה בישראל כבר כשלושים שנה, עדיין מוזרה למדי; אבל העובדה שהיא עדיין מופיעה במאגר של בזק דווקא מאפשרת הסבר כלשהו - אני חושבת שיכול להיות שהיא עדיין בעלת הדירה שבה גרה אז, ושהיא משכירה אותה. אם היא השאירה שם את הגלויה, אני יכולה לדמיין שאיזה דייר נתקל בה והחליט למכור אותה לחנות הספרים המשומשים (לא משהו שאני אישית הייתי עושה, אבל כמו שאולי שמתם לב יש לי איזה קטע עם גלויות ישנות). זה בהחלט יכול להסביר איך זה שגלויה שנשלחה לפני ארבעים שנה מברזיל לבחורה בלגית שגרה בישראל הגיעה בסופו של דבר לידיי. אבל צירוף המקרים המוחלט של כל העניין הזה עדיין מופלא.

So, that's Edith, and I want to thank Miriam again for telling me this story. The fact that I ended up with her postcard, although she has not been in Israel for about 30 years, is still odd; the fact that she appears in the phone book, however, suggests some explanation - it is possible, I guess, that she still owns the apartment she lived in, but rents it. If she left this card behind, I can imagine a tenant running into it, and selling it to the used book store (not something I would have done, but I have this thing about old postcards, as you may have noticed). It definitely can explain how a postcard sent 40 years ago from Brasil to a Belgian girl living in Israel ended up in my hands. But the sheer coincidence of the whole story is still amazing.

נ"ב - מרים אמרה לי שתשמח לקבל את הגלויה בחזרה, אז אשלח אותה אליה. מין סגירת מעגל. חתיכת הקרטון הזו עברה מסע די ארוך.

PS - Miriam said she will be happy to have the postcard back, so I will be sending it her way. Closing that circle. It's been a long journey, for a little piece of cardboard.